התובע שכר דירה בקומה שניה בזכרון יעקב מהנתבע. בקומת הקרקע של הבניין היתה ממוקמת מסעדה, שגם היתה בבעלות הנתבע, והושכרה לאחר. באחד הלילות ארע פיצוץ במסעדה, והתובע ברח מהדירה בבגדיו התחתונים בלבד, מחשש להתקלחות מיכלי גז. לפנות בוקר התברר שנגרם לבניין נזק בלתי הפיך, הנתבע לא יכול היה לחזור להתגורר בדירה, עזב את רוב מטלטליו מאחור, ונאלץ למצוא לעצמו דיור חלופי. הנתבע חי מחוץ לארץ, והגיע רק לאחר זמן מה. התובע הוא שהודיע לו על השריפה. הדירה לא נשרפה, אך התובע טוען כי החפצים היו ספוגים בריח שריפה.

התובע עותר לחיוב הנתבע בנזקיו, נזק לרכוש בדירה, נזק עקיף בשל הצורך למצוא מקום מגורים אחר במרחק ממקום עבודתו, ועוגמת נפש. התובע טוען כי הנתבע לא ערך ביטוח מבנה, כפי שהתחייב, השכיר את המסעדה לגורמים עבריינים, דבר שהגביר את הסיכון, והיה מודע לכך שהעסק מנוהל ללא רישיון, וכי שוכרי המסעדה צברו חובות לרשויות. הצדדים מסכימים כי הפיצוץ ארע כנראה בשל הצתה.

התובע כימת את נזקיו כך: מעבר לנהריה והתרחקות ממקום העבודה, 15,000 ₪, עגמת נפש, 10,000 ₪, אבדן הרכוש, 12,000 ₪. סכום התביעה הועמד על הסכום המירבי, שבסמכות בית משפט זה, 33,400 ₪.

לכתב התביעה צורפו חוזה שכירות, תמונות הנזק למבנה, תמונות הדירה והמטלטלין, שנותרו בה.

הנתבע אישר את בעלותו במסעדה ובשתי הדירות שמעליה, ששתיהן הושכרו, אחת לתובע, וכי הוא מתגורר בגאנה ומגיע לארץ מספר פעמים בשנה, ולא היה בארץ בעת השריפה. הנתבע מאשר את פרטי האירוע וגודל הנזק לבניין, כנראה מהצתה. הנתבע טוען כי המבנה היה מבוטח (פוליסת הביטוח לשנת 2013-2014 הוגשה בדיון, נ/2) אך הדבר אינו רלוונטי לתביעת התובע, ועוד טען כי שוכר המסעדה ערך ביטוח למסעדה (הוגש בדיון, נ/1) אך חברת הביטוח דחתה את הכיסוי בשל ההצתה המכוונת, והנתבע ספג נזק אדיר. הנתבע מציין בכתב ההגנה כי השוכר נעלם, ולא ניתן לאתרו.

הנתבע מכחיש כי לשוכר לא היה רשיון עסק וטוען כי היה לו, כחלק מדרישות הביטוח, כי לא היה חשש להתפוצצות בלוני גז, אלא השריפה ארעה מאדי הדלק, שנשפך בהצתה.

במיוחד מכחיש הנתבע אחריות לגרימת הנזק לדירה בהצתה, ונטילת סיכון במודע.

הנתבע דוחה את טענת התובע לנזקים, לרבות עגמת הנפש שבנסיבות יציאתו מהדירה באישון לילה, טוען כי התובע יכול היה להקטין את נזקו ולשכור דירה אחרת בזכרון יעקב, לקחת את חפציו, שלא ניזוקו, ולנקות אותם כמקובל. הנתבע טוען כי התובע לא הוכיח את שווי רכושו, שנראה מועט ובלוי.

הנתבע טוען כי נזקו בכל הפרמטרים גבוה מזה של התובע עשרות מונים, וכי התובע מבקש להתעשר על חשבונו של הנתבע, שאיבד רכוש יקר ערך ללא תרופה.

דיון והכרעה

סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובעים את אמת המידה לאחריות בנזיקין:

35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.

אין חולק כי ידו של הנתבע לא היתה בהצתת המסעדה, בעקבותיה הפכו הבניין והדירה נשוא התביעה לבלתי ראויים לשימוש. הוא לא היה בארץ. גם התובע מכיר בכך בכתב תביעתו (סעיף 2 בעמ' השני).

טענתו האחת של התובע הינה כי הנתבע אחראי בכך שהתרשל בבחירת השוכרים של המסעדה, והשכיר מסעדה מתחת לבית מגורים לעבריינים, "רשלנות עקיפה" במילותיו. אני דוחה טענה זו. אני מקבלת כסבירה יותר את עדות הנתבע כי לא ידע מראש על זהותם העבריינית לכאורה של השוכרים עד לאחר האירוע. בעל נכס סביר לא ישכיר נכס לגורמים, שיש חשש כי לא ישלמו, יגרמו נזק למושכר, ולא ניתן יהיה לקבל פיצוי מחברת הביטוח. יתרה מזאת, התובע היה מודע מתחילת השכירות לכך שמתנהלת מסעדה מתחת לביתו, ולו סבר שנסיבות אלו מעלות חשש סביר לסיכון, שריפה, הרי שהיה עליו להתריע בפני הנתבע בעניין, ואף לעזוב את המקום מחשש לחייו. אין זאת אלא שאדם סביר לא היה רואה את הנסיבות ככאלה, שיגרמו למה שקרה.

טענה אחרת הינה אי עריכת ביטוח מבנה על ידי הנתבע, בניגוד להתחייבותו בחוזה. ראשית, אני דוחה את טענת הנתבע כאילו מדובר בטעות סופר, ומי שהיתה כוונה לחייב בעריכת הביטוח הוא השוכר, (פרוטוקול, עמ' 3, שורות 7-12). חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 קובע במפורש כי הדבר אסור:

25ט(ב) השוכר לא יישא במישרין בתשלומים שאינם מפורטים בסעיף קטן (א), ובכלל זה בתשלומים אלה:

...

(2) דמי ביטוח בעד ביטוח הדירה המושכרת בביטוח מבנה;

אני גם קובעת כי הנתבע לא ערך ביטוח מבנה, למרות טענתו המשתמעת בסעיף 4 לכתב ההגנה. בדיון הציג הנתבע פוליסת ביטוח למבנה כולו על שמו לתקופה 1/9/13 עד 31/8/14 (נ/2) וע"ש השוכר א.י. הברון בע"מ לתקופה 22/12/16 עד 30/11/17 (נ/1), וטען כי לאחר שראה שיש לו בעיה לקבל את הפוליסה מבעל המסעדה ערך ביטוח בעצמו (פרוטוקול, עמ' 3, שורות 21-31).

המדובר בטענה חסרת הגיון פנימי, שכן לא יעלה על הדעת כי הנתבע ערך בשנת 2013 ביטוח, בגלל שלא קיבל את הפוליסה בשנת 2016. הגשת פוליסה משנת 2013 מלמדת כי אין פוליסה אחרת. ממילא לבסוף הודה כי הפסיק לשלם את הביטוח, שלכאורה ערך, והוא אינו בתוקף. הנתבע גם ידע כי לשוכר המסעדה אין רשיון עסק (פרוטוקול, עמ' 3, שורות 23-31). זאת בניגוד לנטען בכתב ההגנה (סעיף 10).

אין בכך כדי לקבל את תביעת התובע.

עיון בפרק א' לפוליסה התקנית, המופיעה בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח דירות ותכולתן), תשמ"ו-1986 מלמד כי "ביטוח הדירה" נועד להבטיח רק את נזקי המשכיר:

"דירה" – המבנה של הדירה...

מקרה הביטוח

מקרה הביטוח הוא אבדן או נזק שנגרמו לדירה בתקופת הביטוח כתוצאה מאחד או יותר מהסיכונים המפורטים להלן:

א. אש, ברק, רעם וכן עשן שהוא תופעה יוצאת דופן ולא תופעה קבועה;

חישוב הפיצוי

(א) תגמולי הביטוח שיגיעו למבוטח על פי פרק זה יחושבו וישולמו לפי שווי האבדן או הנזק לדירה...

לביטוח התכולה מוקדש פרק אחר (פרק ג'), אך הנתבע לא התחייב לבטח, אלא את המבנה. הגיון הדברים ברור. הנתבע הוא בעל הנכס, ומבטח עצמו בפני אובדן של הנכס ונזקיו, כגון עלות החזרתו לשימוש ואף הפסד שכר דירה.

נמצא כי אף לו היה הנתבע עורך ביטוח מבנה, לא היה התובע זוכה לאיזה פיצוי שהוא במסגרתו. על כן אי עריכת הביטוח, לא מטילה על הנתבע אחריות לנזקי התובע.

התוצאה הינה כי התובע לא הוכיח אחריות של הנתבע לאיזה מנזקיו הנטענים.

מעבר לצורך אדון בנזקיו של התובע. על עגמת הנפש שסבל בליל האירוע ועל אי הנוחות בצורך למצוא מקום מגורים חלופי ללא התראה, לא יכול להיות חולק, אלא שאין הדבר באחריות הנתבע.

התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק בסכום, שתבע, או בכלל.

בתום הדיון הותר לצדדים להגיש ראיות נוספות. הנתבע הציג תכתובת מסרונים בינו לבין התובע, בה התובע מעלה את טענותיו בפני הנתבע בצורה תוקפנית, נדחה על ידו, והנתבע מזמין את התובע להיכנס לדירה ולקחת את חפציו, לאחר שהנתבע דאג לחיזוק התקרה.

התובע העיד כי הדירה לא נשרפה, וצירף לכתב התביעה תמונות, מהן עלה מצד אחד כי מטלטליו היו דלים, ומן הצד האחר כי לא נפגעו. בשאלה האם ספגו המטלטלין ריח לא ניתן להסתמך על התמונות, אך את העובדה שהחפצים לא היו מכוסים באפר שחור, כנטען (פסקה תשיעית לכתב ההגנה), ניתן לראות בבירור מתמונות הצבע. העובדה שהתובע בחר להשאיר את החפצים בדירה (פרוטוקול, עמ' 1, שורות 26-27) מלמדת כי לא היה להם ערך. בדיון העיד התובע כי שילם עבור המטלטלין לדייר הקודם 5,000 ₪ במזומן (שם, עמ' 2, שורות 2-5) וכי יש לו הוכחות. גם ביחס לשכירת דירה בנהריה חלף הדירה, שנאסר להתגורר בה, העיד כי נאלץ לשלם שכר דירה בנהריה, ויוכל לצרף את חוזה השכירות (שם, עמ' 2, שורות 1-2). בחלוף יותר מארבעה חודשים מאז הדיון הודיע התובע ביום 31/7/18 כי לא עלה בידו להמציא את המסמכים עקב הזמן הרב שחלף והשריפה. ככל שההסבר יכול להיות רלוונטי לעלות רכישת המטלטלין מהדייר הקודם ערב תחילת השכירות בנובמבר 2016, הרי שאין בכך אלא הודאה בכך שלא קיים חוזה שכירות דירה בנהריה, או שלו היה מוגש, לא היה מוכיח את טענת התובע. התובע לא פעל להקטנת נזקיו. לא הוציא את חפציו, אף שהדבר התאפשר, כתוצאה מפעילות הנתבע, ולא שכר דירה באזור, שתתאים למקום עבודתו.

אני קובעת כי התובע לא הוכיח את נזקיו, ותבע סכומים גבוהים ללא בסיס.

הסיכום הינו כי טוב היה לה לתביעה לולא הוגשה, ומשהוגשה, ונדונו ההוכחות, אני דוחה אותה.

לאור העובדה שגם הנתבע לא נמנע מלהעיד על עובדות לא נכונות, איני עושה צו להוצאות.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי הוא 15 יום מיום מסירת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג אלול תשע"ח, 24 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.