ניתן ביום 18 מרץ 2019

המערער - בעצמו

ב''כ המשיב - עו''ד חגי פרנקל

פסק-דין

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור גב' גילה פרימק ומר יוסף בנבנישתי; ב"ל 44773-06-14) במסגרתו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בו כתושב ישראל לצורך זכאותו לגמלת נכות כללית בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995. (להלן - החוק).

רקע עובדתי רלוונטי

1. המערער (להלן - מר כהן), עלה לארץ בשנת 1967 כאשר הוא סובל מבעיה רפואית ברגלו אשר נגרמה לו בצרפת. לאחר מספר שנים, עזב מר כהן את ישראל, שב לצרפת והפך לתושבה. בשנת 2008, לאחר שנפטר אביו, שב מר כהן ארצה, התגורר עם בנו בדירה שכורה, חידש את תעודת הזהות שלו ונרשם כ"תושב חוזר" במשרד העלייה והקליטה.
2. אחיו ואחיותיו של מר כהן עלו אף הם לישראל, אולם, בת זוגו (להלן - גב' כהן) נשארה בצרפת ועלתה לישראל רק בשנת 2014.
3. לשם קבלת טיפולים רפואיים ונוכח התנדבותה של גב' כהן בארגון "מסע" בצרפת, שהו בני הזוג כהן בצרפת למשך תקופות אחדות בין השנים 2008-2013.
4. ביום 19.02.09, הגיש מר כהן למשיב (להלן - המוסד) שאלון לקביעת תושבות לחוזר מחו"ל, לצורך זכאות לגמלאות מהמוסד. בשאלון ציין כי שהה עד לתאריך 05.10.09 בצרפת וכי חזר לארץ לחיות עם משפחתו. המוסד דחה את בקשתו בנימוק כי מרבית מהזמן שהה בחו"ל, וציין כי זכאותו תיבחן בשנית לאחר חצי שנה.
5. ביום 11.10.11 פנה מר כהן לסניף המוסד ומילא את בקשתו בשנית, כאשר הוא מציין בבקשתו כי הפך לתושב ישראל החל משנת 2008. באותו מעמד נקבע כי הוא ייחשב לתושב חוזר המתכוון להשתקע בארץ החל מיום 03.08.11.
6. ביום 23.09.12 הגיש מר כהן תביעה למוסד להכיר בו כנכה הזכאי לגמלת נכות כללית מכוח החוק. ביום 6.12.12 עמד מר כהן בפני ועדה רפואית. ביום 20.1.13 דחה המוסד את התביעה בנימוק כי אי כושרו של מר כהן להשתכר לא נגרם בהיותו "תושב ישראל".
7. כנגד החלטה זו של המוסד הגיש מר כהן תביעה לבית הדין האזורי (ב"ל 56263-01-13) אשר נמחקה בהסכמת הצדדים ונקבע כי מר כהן יוזמן לוועדה רפואית לעררים.
8. לאחר שהתכנסה ועדה רפואית לעררים בעניינו, הגיש מר כהן ערעור לבית הדין האזורי. במסגרת ההליך בבית הדין האזורי, הוגשה ביום 3.8.15 הודעה מטעם המוסד ולפיה הגם שמלכתחילה אושרה תושבותו של מר כהן על ידי המוסד החל מתאריך 03.08.11 ואילך, לאחר שהתברר מעיון בטופס הכניסות והיציאות של מר כהן לחו"ל כי עד לשנת 2014 שהה מרבית מזמנו מחוץ לישראל, הרי שמרכז חייו בתקופה זו לא היה בישראל. על כן, ומאחר שרק משנת 2014 החל מר כהן לשהות בישראל הכיר המוסד בתושבותו החל מ-4.2.14 בלבד. כמו כן, הוגשה הודעה מוסכמת של הצדדים כי תחילה יועבר התיק לדיון בפני שופט בשאלות שהתעוררו בנוגע לקביעת מעמדו של מר כהן כתושב.
9. בהמשך להסכמה זו, הוגשו כתבי טענות של הצדדים, והתקיים דיון הוכחות בפני בית הדין האזורי.
10. טענותיו של מר כהן היו כי יש להכיר בו כתושב לצורך זכאותו לגמלת נכות כללית החל משנת 1967 המועד בו עלה ארצה לראשונה, או לחילופין, מתאריך - 05.10.2008 אז נרשם כתושב חוזר על ידי מרכז העלייה והקליטה. בנוסף, טען מר כהן כי נטל ההוכחה באשר להוכחת מרכז חייו לעבור למוסד, נוכח ההלכה הפסוקה לפיה המחזיק בתעודת זהות ישראלית מוחזק כתושב הארץ ומשאין מחלוקת כי הוא מחזיק בתעודת זהות ישראלית.
11. המוסד טען מנגד כי יש להכיר במר כהן כתושב החל מתאריך 04.02.14 בלבד, שכן רק החל מתאריך זה מירב הזיקות בחייו מעידות על מרכז חיים שהועבר לישראל. אשר להיפוך נטל הראיה נטען, כי מאחר שעובר לתקופה הרלוונטית אין מחלוקת כי מר כהן לא היה תושב ישראל, הרי שנטל הראיה להוכחת התושבות נותר על כתפי מר כהן.

פסק דינו של בית הדין האזורי

1. לאחר שבחן את כלל העובדות, וסקר את הפסיקה בנושא, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי תושבותו של המערער החלה עם עלייתה של גב' כהן לישראל בשנת 2014, אז מרכז חייו של מר כהן הפך להיות בישראל.
2. בית הדין האזורי התייחס לעובדה כי מר כהן החזיק בתעודת זהות ישראלית וקיבל את טענתו כי מהווה היא חזקה באשר לתושבות המחזיק בה, אך ציין, בהתבסס על הפסיקה, כי חזקה זו ניתנת לסתירה, ובמקרה דנן החזקה אכן נסתרה נוכח העובדה כי מקום מגוריו של מר כהן בעת שהייתו בישראל היה בדירה שכורה, ובתקופה הרלוונטית לא שהה בישראל רוב הזמן.
3. מאחר שהנטל הועבר לכתפי מר כהן, נפנה בית הדין האזורי לבחון את שאלת "מרכז החיים" מבחינה אובייקטיבית ומבחינה סובייקטיבית. בית הדין האזורי קבע כי בהתחשב במצבו הרפואי של מר כהן, הוא לא נדרש לשהות בצרפת בתדירות יום יומית לשם קבלתם של הטיפולים הרפואיים שלגביהם טען כי התחייב לקיימם, והם אלו אשר קטעו את רציפות שהייתו בישראל. בית הדין ציין כי מחקירתה של הגב' כהן עלה כי נסיעות אלו לא היו למטרה רפואית גרידא אלא גם למטרה התנדבותית, שכן התנדבה באותה תקופה בארגון "מסע".
4. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי עד לשנת 2014 כוונתו של מר כהן להשתקע בארץ לא הוכחה על ידו, מאחר שמר כהן לא ביצע פעולות המעידות על העתקת מרכז חייו מצרפת לישראל ובין היתר, לא סגר את חשבון הבנק בצרפת, לא סיים את קשרי עבודתו ואף לא וויתר על אזרחותו שם. מכלול עובדות אלו בהצטרף לעובדה כי בתקופה האמורה הגב' כהן נשארה להתגורר בצרפת, הובילו את בית הדין האזורי למסקנה כי מירב הזיקות מעידות על כך שתושבותו של מר כהן בישראל קמה רק עם עליית אשתו של מר כהן לישראל בשנת 2014.
5. לנוכח האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה, וקבע כי כל צד ישא בהוצאותיו.

ומכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים בערעור

1. במסגרת ערעורו טען מר כהן, בתמצית, כדלקמן:
2. בשנת 1970, לאחר שעלה לישראל, הוא קיבל טיפול רפואי בקופת חולים ואף נדרש לעבור ניתוח, בעקבות כך אושפז בבית החולים רמב"ם ובבית החולים רוטשילד בכרמל (נווה ציון).
3. בשנת 2009, בזמן שהותו בישראל וכאשר התגורר אצל בת דודתו, פנה למוסד על מנת להירשם לקופת חולים. המוסד דחה את בקשתו בטענה כי עליו להישאר תקופה העולה על 6 חודשים בישראל ללא יציאה ממנה. מכיוון שלא ענה על דרישה זו, ועל מנת להירשם לקופת החולים הודיע לו המוסד כי יהיה עליו לשלם סכום של 9990 ₪. מאחר שלא שילם סכום זה, נדרש לקבל טיפולים רפואיים בשבילו ובשביל אשתו בצרפת, שם זכאי לקבלם ללא עלות.
4. בשנת 2012, שילם מר כהן את הסכום הנדרש לרישום לקופת החולים. חלק מהטיפולים לא היה יכול לקבל בישראל ולכן ונאלץ לקבלם בחו"ל. עובדה זו גרמה לכך שבשנת 2012 היו חסרים לו 45 ימי שהות בישראל ובשנת 2013- 28 ימים, על מנת להיחשב כתושב ישראל.
5. בשנת 2016, מצבה של הגב' כהן החמיר והיא נדרשה לקבל טיפול רפואי מרופא מומחה למצבה בצרפת ולהתאשפז שם. באותה תקופה, נדרש אף מר כהן לקבל טיפול רפואי שלא היה קיים בישראל.
6. מנגד טען המוסד כדלקמן:
7. בית הדין האזורי בחן את כלל הראיות שהוצגו בפניו וקבע קביעות עובדתיות שעל בסיסן הגיע למסקנה כי תושבותו של מר כהן היא רק מחודש פברואר 2014. משלא הצביע מר כהן במסגרת הערעור על טעם המצדיק התערבות של ערכאת הערעור, יש לדחות, ולו מטעם זה בלבד את הערעור.
8. החזקתו של מר כהן בתעודת זהות ישראלית אין בה כדי להעביר את הנטל להוכחת תושבותו לכתפי המוסד, שכן נקבע בפסיקה כי מקום בו המחזיק בתעודת זהות מודה כי במשך תקופה משמעותית התגורר מחוץ לישראל, עליו להוכיח כי חזר להתגורר בישראל. בענייננו, מר כהן התגורר שנים ארוכות בצרפת מאז עלייתו הראשונה לישראל, ולכן הנטל להוכחת התושבות מוטל עליו.
9. החזקתו בתעודת תושב חוזר אשר הוענקה לו בשנת 2008 ממשרד העלייה והקליטה, אינה מעידה על הגדרתו כתושב בפועל. המבחן לקביעת הצהרת כוונות הוא מבחן מירב הזיקות, ובו לא עמד מר כהן עד לפברואר 2014.
10. בהתאם לכלל העובדות והראיות אשר הובא בפני בית הדין האזורי, מר כהן לא הוכיח זיקה יציבה לישראל, לא בהיבט האובייקטיבי ואף לא בהיבט הסובייקטיבי, ולמעשה מר כהן לא הוכיח את תושבותו בישראל אלא המשיך לראות את מרכז חייו בצרפת עד לשנת 2014.
11. אשר לטענתו של מר כהן, כי נאלץ לשהות בחו"ל בשל מצבו הבריאותי הלקוי, הרי שמהמסכים הרפואיים שהוצגו לא הוכח כי נאלץ לשהות מחוץ לישראל לשם קבלת טיפולים ללא תמורה, אשר אינם ניתנים בישראל, כפי שטען, וכל שעלה מהם הוא כי סבל מליקוי בעיניו, וכי בשנת 2016, כתב רופאו מצרפת כי הוא זקוק לטיפול המצריך ממנו להגיע כל שלושה עד ארבעה חודשים לקבלתו, ללא כל ציון של משך השהות הנדרש שם. כמו כן לא הוכח כי מדובר בטיפולים שבגינם לא שילם בצרפת ושלא ניתנים בישראל למי שמבוטח כתושב.
12. מר כהן עצמו העיד כי אשתו, הגב' כהן, נמצאת תמיד אתו, ובצרפת התגורר בבית חמותו החולה, שעלתה בשנת 2014 לערך לישראל, וכן בדירות שהעמידה הקהילה ליהודים. זמינות מקום המגורים בצרפת, והיותו של מר כהן לצד אשתו במהלך כל הזמן, מעידים שכתובתו הקבועה בזמן שהותו שם הייתה בצרפת, ועל כך ששהה שם למטרות נוספות מלבד קבלת הטיפולים הרפואיים.
13. למסמך אשר צירף מר כהן מבית החולים רוטשילד (בני ציון) בחיפה המעיד כי אושפז בו בין התאריכים 18.2.70 ועד 15.3.70 לשם קבלת טיפול, אין כל נפקות מאחר שהמחלוקת שנקבעה, בהסכמה, בבית הדין האזורי בין הצדדים, היא זו המתייחסת לתקופה שבין 2008 ועד 2014.
14. מכלל האמור עולה כי מר כהן לא היה תושב בתקופה שבמחלוקת, עד ליום 3.2.14 אז נקבעה תושבתו. המוסד הוסיף וציין כי מר כהן מקבל החל מחודש מאי 2014 קצבת שר"מ מיוחדת בשיעור של 50%, ולקצבה זו התווספה קצבת אזרח ותיק החל מחודש ינואר 2016, כאשר החל מחודש מרץ 2018 מקבל מר כהן תוספת השלמת הכנסה.

דיון והכרעה

1. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. מסקנות בית הדין האזורי מבוססות היטב בתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו, ופסק דינו ראוי להתאשר מטעמיו.
2. הלכה פסוקה היא כי על מנת להיחשב כתושב ישראל לצורך קבלת זכויות מהמוסד לביטוח לאומי, על המבוטח להוכיח כי מרכז חייו הוא בישראל וזאת באמצעות בחינת "מירב הזיקות" (ראו: עב"ל 375/99 יוסף אייזן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 781 ; עב"ל 83/06 ג'אן טייץ - המוסד לביטוח לאומי (02.06.2009)). למבחן זה נקבע שני היבטים: ההיבט האובייקטיבי, הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיסית, וההיבט הסובייקטיבי, הבוחן את כוונתו של האדם ואת אופן ראייתו על מרכז חייו (עב"ל 28253-02-12 שמואל שפינט - המוסד לביטוח לאומי (18.06.2013)). היבטים אלה יש לבחון לאור כלל הנסיבות העובדתיות, ובכלל זה זמן שהייה בישראל לתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, מקום בו מתגוררת משפחתו של האדם, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום עיסוקו והשתכרותו, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מייצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו ומטרת השהייה מחוץ לישראל (עב"ל 363/09 עבדאללה חנין צלאח עזה - המוסד לביטוח לאומי (13.03.2011)). עוד נקבע בפסיקה כי מגורים מחוץ לישראל לתקופה ממושכת, מסיבות אישיות, שוללים את המעמד של תושבות בישראל. מכאן שמקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו תושב באותו מקום (עב"ל 190/99 שמשון רחמיאן - המוסד לביטוח לאומי, לו(2001) 548 (2001)). אשר לנטל ההוכחה הנדרש להוכחת תושבות נקבע כי הוא צריך להיקבע על פי המצב עובר לתקופה הנתבעת הרלבנטית. כלומר, אם לפני התקופה הרלבנטית היה המבוטח תושב ישראל, הרי שחובת ההוכחה תוטל על כתפי המוסד להראות כי העתיק את מרכז חייו אל מחוץ לתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלבנטית; אולם, במקרה שבו לפני התקופה הרלבנטית לא היה המבוטח תושב ישראל, עליו יוטל נטל ההוכחה להראות כי שב להתגורר בתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלבנטית (עב"ל 470/08 עלאן אינאס - המוסד לביטוח לאומי (18.8.09); וראו גם עב"ל 113/10 סלאמה עאישה - המוסד לביטוח לאומי (8.5.11), בפסקה 9 וההפניות שם).
3. במקרה דנן, בית הדין האזורי סקר באופן מקיף את השתלשלות הדברים בעניינו של מר כהן, וקבע מן הבחינה העובדתית על בסיס הפסיקה הענפה לגבי תושבות, כי בתקופה הרלוונטית לתביעה (בין השנים 2008-2014) מר כהן לא היה בגדר תושב ישראל.
4. ככלל, הסמכות לקבוע קביעות עובדתיות מסורה לערכאה הדיונית אשר לפניה נפרשות הראיות, והיא השומעת את העדויות ומתרשמת מהן באופן ישיר. לפיכך ובהתאם להלכה הפסוקה, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות. במקרה הנוכחי מר כהן לא הצביע על נסיבות חריגות במישרין או בעקיפין, שבעטיין מוצדק להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי.
5. נוכח האמור וכפי שקבע בית הדין האזורי, רק החל מיום 23.2.14 מר כהן הינו בגדר תושב ישראל.
6. אשר על כן, ולאור האמור לעיל, אין מנוס אלא לדחות את הערעור.
7. סוף דבר - הערעור נדחה. בנסיבות העניין ומשעסקינן בביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"א אדר ב' תשע"ט (18 מרץ 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.