השאלה במחלוקת

האם נתבעים 2-4, אשר רכשו את המסעדה והציוד שבה מהנתבעת 1, חייבים בתשלום דמי שכירות עבור מדיח כלים תעשייתי שנכלל בציוד, כפי שטענה התובעת ועל פי הסכם שכירות אותו הציגה; או, שמדיח זה הועבר לבעלותם ולחזקתם במסגרת רכישת המסעדה מהנתבעת 1, על פי עקרונות תקנת השוק בתום לב ובתמורה מלאה. לחילופין, ובשים לב לכך שבמועד המכירה המדיח היה בבעלותה של הנתבעת 1, האחרונה הייתה רשאית למכור אותו לנתבעת 2 והוא נמכר בתמורה וכדין.

רקע

1. התובעת, חברה העוסקת במכירה והשכרה של ציוד למטבחים תעשייתיים, בתי קפה ומסעדות. התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה לתשלום עבור מדיח כלים, שלטענתה שייך לה זאת מאחר והושכר על פי הסכם לנתבעת 1 אשר לא שילמה מלוא תשלומי השכירות הימנו. כתב התביעה מציין כי, הנתבעת 1 שילמה בגין ההסכם תשעה תשלומים, ובהתאם להסכם השכירות עליה לשלם 28 תשלומים נוספים. לפיכך, סך התביעה עומד על 44,226 ₪.
2. התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 2, אשר רכשה מנתבעת 1 את הציוד והפעילות שלה. בנוסף, הוגשה התביעה כנגד נתבעים 3-4. נתבעת 3 היא חברה, בעלת מניות בנתבעת 2. נתבע 4, הינו מנהל ובעל שליטה בנתבעת 2 ובאמצעות נתבעת 3. התובעת טוענת שנתבע 4, פעל בכוונה להתחמק מהחיובים הכספיים של הנתבעת 2, ולפיכך, יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייבו באופן אישי בתשלום החוב.
3. נתבעת 1 נמצאת בהליכי פירוק (עמ' 5, ש' 3-4). הנתבעים 2-4 הגישו כתב הגנה במסגרתו טענו, כי מעולם לא התקשרו עם התובעת או עם הנתבעת 1 בהסכם כלשהו בקשר עם המדיח, מושא התובענה. עוד טענו, כי אין בנסיבות העניין מקום להטלת אחריות אישית על נתבעים 3-4, הדבר סותר את ההלכות הנוהגות בכל הנוגע להרמת מסך ההתאגדות ויש לדחות התביעה כנגד נתבעים 3-4 על הסף.
4. לגופו של עניין, טענו הנתבעים כי המדיח נרכש על ידי נתבעת 2 במסגרת עסקת רכישת המסעדה. הנתבעת 2 שילמה את מלוא התמורה עבור כלל הציוד המפורט בהסכם לרבות מדיח הכלים. אין כל מרשם של מדיחי כלים, אין כל שעבוד, אין מספר סידורי למדיח הכלים והנתבעת 2 לא יכלה לבצע כל הבדיקות בנושא זה. עוד נטען שנתבעת 1 (המוכרת) הציגה את הציוד והמלאי בפני הנתבעת 2 והצהירה באופן חד משמעי כי הינה הבעלים של מלוא הציוד ורשאית למכור אותו.
5. בתיק התקיים דיון הוכחות ביום 22.5.2018 במסגרתו העיד מר רן שמעון, מנהל ובעל מניות בתובעת. כן העיד, מר צביקה בן שבת, אשר היה הבעלים ובעל המניות של נתבעת 1. בהמשך העיד עו"ד בן אסולי, ב"כ התובעת, בנוגע לשיחה שנערכה, והוקלטה, בינו ובין מר צביקה בן שבת. בישיבת הוכחות מיום 5.12.2018, המשיכה חקירתו של עו"ד בן אסולי. כן העיד פעם נוספת מר שמעון רן, אשר לאחר שהתברר במהלך הדיון כי הנתבעת 1 רכשה מהתובעת שני מדיחים, ביקש להגיש תצהיר משלים בנושא זה. בהמשך, העיד נתבע 4 והוגשו סיכומים בכתב.

עיקרי טענות הצדדים

טענות התובעת

1. התובעת מציינת כי, התקשרה עם הנתבעת 1 בהסכם שכירות מיום 22.3.2016, על פיו השכירה לאחרונה מדיח כלים מדגם ETS-15 (להלן "המדיח"). בהתאם להסכם השכירות, היה על הנתבעת 1 לשלם לתובעת שכירות ל- 35 חודשים, כאשר לאחריהם, ניתנת אפשרות לשוכרת לרכוש את המכונה תמורת תשלום נוסף כמפורט בהסכם. עוד מציינת התובעת כי, הנתבעת 1 חדלה בחודש 12/2016 לשלם דמי שכירות. התובעת פתחה כנגד הנתבעת 1 וכנגד מר צביקה בן שבת בהליכי הוצאה לפועל ופשיטת רגל. לעמדתה, מדיח הכלים הוא בבעלותה של התובעת שהשכירה אותו לנתבעת 1. עוד טענה כי תקנת השוק אינה חלה בנסיבות העניין, מאחר והנתבעים ובהם נתבע 4 התעלמו בחוסר תום לב ובעצימת עיניים מכך, שהמדיח כלים אינו בבעלותה של נתבעת 1.
2. עוד טענה כי המדיח נושא מדבקה עם שם התובעת, ונטל ההוכחה להוכיח כי מדובר בנסיבות סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן "תקנת השוק"), הוא על הנתבעים אשר לא עמדו בנטל זה. עוד נטען, כי משיחת הטלפון בה הוקלט מר צביקה בן שבת על ידי בא כוח התובעת מלמדה על כך שהראשון הבטיח שידבר עם הנתבע 4 ויעדכן אותו שמדיח הכלים הוא בשכירות חודשית וכן כי נתבע 4 ידע שמדיח הכלים הינו בשכירות. כן ציינה התובעת, כי עדותו של מר בן שבת, אשר שונתה בהמשך, נעשתה "לאור השפעה לחץ וכפייה מטעם נתבעים 2-4" וכי מדובר בקנוניה לצרכי מרמה ושיבוש הליכי משפט (ראה סעיף 17 לסיכומים).
3. בכל הנוגע להרמת מסך ההתאגדות טענה התובעת כי יש לחייב את נתבעים 3-4 על מלוא סכום התביעה בשל פעילותם לחמוק מחיוביה הכספיים של נתבעת 2. לעמדתה, נתבע 4 שהינו עו"ד ודירקטור בחברה פעל בחוסר תום לב ובעצימת עיניים.
4. התובעת התייחסה לטענה, שהועלתה על ידי הנתבעת, כי היו שני מדיחים וזאת כעולה מדברי הנתבעת 2, מחומר הראיות והעדויות בתיק. בנושא זה מציינת התובעת כי אין המדובר בשני מדיחים אלא מדובר במדיח שהושכר במסעדה אחרת, עם חוזה אחר והתחשבנות אחרת. לעמדתה, הנתבעת 1 מעולם לא הייתה הבעלים של אחד המדיחים.

טענות הנתבעים

1. הנתבעת חוזרת ומציינת, כי מדובר בתביעה "אשר הוגשה שלא לצורך, בחוסר תום לב משווע, ותוך ניסיון נלוז של התובעת להתעשר על חשבון נתבעים 2 ו 4 שלא כדין בשעה שהנתבעים אינם חבים לתובעת" (סעיף 1 לסיכומים). עוד טענה כי התובעת לא הרימה את הנטל שמוטל עליה ויש לדחות את טענתה.
2. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, מציינת הנתבעת כי, לא היה בנסיבות העניין מקום לתביעה כנגד הנתבעים 3-4 וכפועל יוצא לא היה צורך להרים את מסך ההתאגדות האישית. יש להפריד בין תאגיד החברה, לבין מנהלי מניותיה. על מנת להרים את מסך ההתאגדות, יש צורך בהוכחה כי המנהלים חרגו מפעילותם השגרתית כמנהלים, באופן שמטיל עליהם חובת זהירות אישית כלפי המערכת ודבר זה לא הוכח בתביעה דנן.
3. הנתבעים 3-4 מפרטים כי מעולם לא נערך הסכם בינם לבין התובעת. הם רכשו את הפעילות, המוניטין והציוד של הנתבעת 1. בנושא זה הציגו חשבוניות, הסכם מול החברה הכלכלית וכן רשימת ציוד (הרשימה כוללת 125 סעיפים, בכללם המדיח). כן הציגו חשבונית וקבלה על תשלום מלוא התמורה המפורטת בהסכם (1,989,000 ₪ כולל מע"מ). הנתבעים ציינו שעסקה זו גרמה לנתבעת 2 הפסדים כבדים, אולם, אין בכך לגרוע מטענתה, כי שילמה את כל התמורה וכי פעלה בתום לב ובהתאם לדרישות הדין.
4. אין מרשם מדיחי כלים רשמי, אין כל שעבוד לטובת התובעת, אין כל מספר סידורי על המדיחים. על כל המדיחים מופיעה מדבקה זהה. מנהל הנתבעת 1 (מר צביקה בן שבת) נחקר בפני בית המשפט והעיד באופן מפורש כי מכר את המסעדה ביחד עם המדיח, וכן כי לא עדכן את מי מנציגי הנתבעת 1 אודות הסכם השכירות מול התובעת. גם מנהל התובעת אישר כי קיימים מדיחים זהים אשר נרכשו על ידי לקוחות החברה, אין כל סימון ודרך לדעת האם מדובר במדיח בשכירות ו/או בבעלות.
5. הנתבעים ציינו כי התובעת בחרה להסתיר שהשכירה לנתבעת 1 שני מדיחים אשר אחד מהם, על פי הסכמי ההתקשרות עבר לבעלות הנתבעת 1 והפך לרכושה הבלעדי. הנתבעת 1 הייתה רשאית למכור מדיח זה לנתבעת 2 וכן עשתה. מדובר על הסכם בעניין מסעדת "ערמונים" (סעיפים 51, 55-56 לסיכומים). מהסכם זה ומהכרטסת שצורפה, עולה כי הנתבעת 1 עמדה בכל ההתחייבות ולפיכך המדיח עבר לבעלותה הבלעדית. מר צביקה בן שבת ציין בדיון מיום 22.05.2018 בעמ' 18, ש' 12 כי הופתע לשמוע שהתובעת לקחה מנתבעת 1 את המדיח.
6. בעניין ההקלטה של בא כוח התובעת את השיחה בינו לבין מר צביקה בן שבת ציינו כי ההקלטה אינה עומדת בתנאי הפסיקה והחוק. כן ציינו שב"כ התובעת העיד פעם אחת כי מקור ההקלטה הינו הטלפון הנייד שלו ובדיון אחר, טען כי מדובר בשיחה שנערכה מטלפון במשרד. עדותו של ב"כ התובעת אינה מהימנה עלי. כן הוסיפו שב"כ התובעת בחר להעלים גם מבית המשפט כי נערכה שיחה נוספת בינו לבין מר בן שבת אותה לא הציג והדבר התגלה רק במהלך הדיון. בנוגע לתוכן ההקלטה מציינים הנתבעים, כי מדובר בהטעיה מפורשת של ב"כ התובעת את מר בן שבת, והדבר אף עולה מעדותו של מר בן שבת כמפורט בעמ' 20, ש' 14-17 לפרוטוקול. מר בן שבת סבר כי מדובר במדיח המושכר ולא במדיח הנוסף אשר הסתבר כי נלקח על ידי התובעת.
7. הנתבעים מבקשים לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד.

דיון והכרעה

העסקה בין הנתבעת 1 לנתבעת 2

1. נתבעת 2 רכשה מהנתבעת 1, קודם לכניסתה להליכי פירוק, את כל "הפעילות העסקית" כהגדרתה בהסכם שהוגש על ידי הנתבעים וזאת בתמורה לתשלום סך של 1,989,000 ש"ח. הסכם הרכישה כולל גם מוניטין וציוד כמפורט ברשימת ציוד שצורפה להסכם. רשימת הציוד המכילה 125 סעיפים, כוללת בסעיף 17 את מדיח הכלים.
2. הנתבעים צירפו המסמכים הבאים:
   1. הסכם הרכישה.
   2. חשבונית מס על סך 1,989,000 ₪ (כולל מע"מ).
   3. רשימת ציוד הנפרסת על גבי 3 עמודים וכוללת 125 סעיפים.
3. ההסכם מפרט כי הציוד הנמכר והמפורט ברשימת הציוד, הוא של הנתבעת 1. החשבונית מציינת כי היא גם עבור "מכירת ציוד מטבח". רשימת הציוד כוללת בתוכה את מדיח הכלים. הנתבע 4 העיד, בעמ' 33, ש' 14-16, לעניין העברת התמורה על פי ההסכם. כן העיד על הנזק הכבד שנגרם לנתבעת 2 בעסקה זו.
4. מר צביקה בן שבת העיד על מהות העסקה: "... לאסו מכרה לימים של חלום את המקום התפעולי עם הציוד" (עמ' 16, ש' 30-31). כן ראה עדותו: "מי שישב אתם זה מנהל ששמו איתי מנהל המסעדות של לאסו וערמונים" (עמ' 17, ש' 1).
5. העסקה היא לרכישת הפעילות העסקית והציוד כמפורט בהסכם, ולא עסקה למכירת מדיח כלים בודד. שוויו הנטען של המדיח הוא כ- 44,000 ₪ המהווה 2% משווי העסקה. ציוד המטבח המפורט בעסקה כולל 125 סעיפים, ובכללם המדיח.
6. כעולה מהראיות ומהמסמכים בתיק: למדיח אין מספר סידורי, אין מרשם מדיחי כלים ולא נרשם לגביו שעבוד. על כל המדיחים מופיעה מדבקה זהה, אין לדעת מי מהמדיחים בשכירות ומי בבעלות של צד ג' (ראה עדותו של מר רן שמעון, מנהל התובעת, בעמ' 10 לפרוטוקול).
7. הסכם הרכישה עצמו מציין ומפרט את הציוד שנמכר (סעיף 2.1.2 להסכם המפנה לנספח "1" להסכם). אין כל עדות לפיה הנתבעים ו/או מי מהן ידעו טענת התובעת לעניין המדיח (לעניין השיחה המוקלטת בין ב"כ התובעת, נסיבותיה ותוכנה, ראה להלן).

הצגת הקלטת

1. ביום 10.4.2018, הגישה התובעת בקשה לצרף ראיה. הראיה המתבקשת היא שיחה עם מר צביקה בן שבת, הבעלים של הנתבעת 1, באשר למכירה הנטענת של מדיח הכלים. הבקשה הוגשה לפני דיון ההוכחות שנקבע ליום 22.5.2018. ביום 9.5.2018, הודיע ב"כ התובעת על צירוף הקלטת ותצהיר בהמשך לבקשתו לצירוף הראיה. התובעת הגישה את התמליל לבית המשפט ערוך על ידי המומחה אילן חמרה. הנתבעים טענו כי לא ניתנה להם ההזדמנות לבחון את הראיה, והם שומרים על זכותם הן לעניין ההגשה והן לעניין הקבילות של הראיה.
2. מדובר בהקלטה שביצע ב"כ התובעת של שיחה עם מר צביקה בן שבת, הבעלים של הנתבעת 1. ההקלטה בוצעה לאחר שהחל המשפט, וכאשר עו"ד בן אסולי יודע כי מר בן שבת, הוא הבעלים של הנתבעת 1 בהליך ולא ציין בפניו כי הוא מוקלט.

בית המשפט לא מתייחס במסגרת פסק הדין לשאלה האתית ו/או החוקית העולה בנסיבות העניין, אלא לתוכן התמליל ולחקירות שהתקיימו בהמשך החקירה. לטענת התובעת, כעולה מהתמלילים, ידעה הנתבעת 1 ומנהליה כי מדיח הכלים אינו בבעלותה של הנתבעת 1. בעניין זה מסתמכת התובעת על גם על הביטוי בתמליל בו ציין מר בן שבת "מה פתאום, המדיח זה איך אני יכול למכור דבר שהוא לא שלי" על הביטוי: "אבל הוא יודע שזה בשכירות" (עמ' 3, ש' 20 לתמליל). וכן על הביטוי: "מדיח כלים, אז הוא בשכירות חודשית שהיה".

1. מר בן שבת התייצב לעדות ביום 22.5.2018, ונחקר גם על ההקלטה:

"לי היו שני מדיחים, אותו דגם, אותו סוג ומבלי שום מספר סידורי. מעולם לא היה מספר סידורי, לא על ההזמנות. מכונה אחת שייכת לי, ואחת בשכירות ששילמתי עליה שליש או חצי דרך. ברגע שמכרתי לימים של חלום, מכרתי להם את המקום עם מכונת השטיפה, יכול להיות , שזו לא המכונה שהם היו צריכים לקבל, אבל מגיע להם מכונת שטיפה מאותו דגם". (עמ' 17, ש' 6-12).

כאשר נשאל לגבי תמליל השיחה, בו לכאורה, אמר כי המדיח ב- "זיארה" נמצא בשכירות העיד: "יש אחד בשכירות ויש אחד בבעלותי" וכן העיד לעניין שני המדיחים: "עד לפני שעתיים, לא ידעתי שהם לקחו את המדיח". כן ראה לעניין זה, עדותו שהעסקה מטעם הנתבעת 1 נעשתה באמצעות איתי, מנהל מסעדות של "לאסו" ו- "ערמונים" (עמ' 17, ש' 1).

1. עו"ד בן אסולי נחקר על נסיבות הקלטת השיחה. בנושא זה העיד, כי מלבד השיחה שהוקלטה, הייתה שיחה נוספת. כן העיד: "ניסיתי לתפוס אותו על מנת להיערך לדיון היום". עיון בתמליל מלמד שנושא ההזמנה לדיון בבית המשפט מהווה חלק קטן מהשיחה, באופן שמתוך שמונת עמודי התמליל, רק במספר מצומצם של שורות (עמ' 2) ישנה התייחסות להזמנה לבית המשפט, ונראה כי מטרת השיחה לנסות ולדלות אינפורמציה ממר בן שבת לרבות הטענה כי הנתבעים ידעו שמדובר במדיח כלים בשכירות ובכך לשלול טענת תום הלב בכל הנוגע לתחולת תקנת השוק בנסיבות העניין.

עו"ד בן אסולי אף מקריא לעד ציטוט לכאורה של בית המשפט אשר אינו מופיע בפרוטוקול (עמ' 4, ש' 22-27 לתמליל). הנתבעים טענו כי במובן זה מדובר בהטעיה של מר בן שבת על ידי ב"כ התובעת (ראה גם עמ' 20, ש' 1-10).

כן הצביעו על סתירות בעדות בכל הנוגע למכשיר ההקלטה. בדיון אחד ציין כי מקור ההקלטה הינו הטלפון הנייד שלו: "וביקש ממני להוציא מהטלפון הנייד את תאריך השיחה, זה נמסר לפרוטוקול ובית המשפט קבל את הראיה כפי שהיא" (עמ' 23, ש' 29). בדיון מיום 22.05.2018 העיד כי: "נכון, לא ידעתי שזה מקליט, זה טלפון משרדי".

1. כמפורט לעיל ישנן סתירות מהותיות בעדותו של ב"כ התובעת בנוגע למכשיר בו הוקלטה השיחה ומטרת השיחה. העובדה כי התקיימה בינו לבין מר בן שבת שיחה נוספת, צוינה על ידו רק בדיון ,תוכנה לא נחשף. ב"כ התובעת לא הציג בפני מר בן שבת את האינפורמציה הרלוונטית לרבות העובדה, שנרכש על ידי הנתבעת מדיח נוסף. למרות האמור לא מצאתי לנכון לפסול ההקלטה אלא להתייחס לתוכנה.

עיון בתמליל ובחקירתו של מר בן שבת מראה כי אין בתוכן השיחה כדי לבסס את הטענה של התובעת כי הנתבעים ו/או מי מהם ידע כי המדיח הוא בשכירות. השיחה מודרכת ומכוונת על ידי ב"כ התובעת ובעיקרה ניסיון "לדוג ראיות" ולא הזמנה לבית המשפט. השיחה כוללת גם ביטויים קשים מצד ב"כ התובעת כנגד הנתבע 4, גם הביטוי בעמ' 3, ש' 20: "אבל הוא יודע, הוא יודע שזה בשכירות" וביטויים אחרים כפי שצוינו לעיל, אינם מבססים טענת התובעת וזאת בשים לב להקשרם וגם בשים לב לחקירה הנגדית של מר בן שבת ביום 22.02.2018 ולהסבריו במסגרת זו.

תקנת השוק

1. סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן "תקנת השוק") קובע כדלקמן: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב".

לסעיף שישה תנאים מצטברים שבקיומם זכאי הקונה להגנת החוק (ראה ע"א 5664/93 זהבה כנען נ' United State Of America, נא(1) 114).

1. טענת התובעת במקרה דנן שהנתבעים אינם זכאים להגנת תקנת השוק כיוון שמכירת הציוד לא נעשתה על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוג זה ולא במהלך הרגיל של עסקיו, ודי בכך כדי לשלול את תחולת תקנת השוק שכן: "כל רכישה אחרת... יכולה לעורר חשד בדבר זכויות המוכר בממכר" עוד טענה כי הנתבעים 2-4 התנהלו ברכישה בחוסר תום לב ועצימת עיניים באשר לבדיקות ההכרחיות בנסיבות העניין כגון עיון בתדפיסי הנהלת החשבונות. כבר עתה אציין כי דינן של טענות אלה – דחייה.
2. ההסכם הוא גם ל"מכירת ציוד מטבח". רשימת הציוד הכוללת 125 סעיפים מכילה, בסעיף 17 לרשימה, את מדיח הכלים. למדיח אין מספר סידורי, אין מרשם מדיחי כלים ואין כל שעבוד. זו אינה עסקה למכירת מדיח כלים בלבד אלא עסקה למכירת ציוד מטבח שמדיח הכלים מהווה 2% משוויה. הרוכשת שילמה את מלוא התמורה למוכרת. אין כל ראיה לפיה הנתבעים ו/או מי מהם ידעו על טענת התובעת לפיה מדיח הכלים בשכירות ו/או פעלו שלא בתום לב. מי שניהל העסקה מטעם נתבעת 1 היה איתי מנהל המסעדות של "לאסו" ו- "ערמונים".

בנסיבות העניין נתבעת 2 עמדה בתנאי תקנת השוק והבעלות בציוד המפורט בהסכם, לרבות מדיח הכלים, היא שלה.

מדיח כלים נוסף שנרכש ע"י הנתבעת 1 מהתובע

1. הסכם השכירות הוא בין התובעת לנתבעת 1, מנהלה של הנתבעת 1 העיד: "לי היו שני מדיחים, אותו דגם, אותו סוג ומבלי שום מספר סידורי. מעולם לא היה מספר סידורי, לא על ההזמנות. מכונה אחת שייכת לי, ואחת בשכירות ששילמתי עליה שליש או חצי דרך. ברגע שמכרתי לימים של חלום, מכרתי להם את המקום עם מכונת השטיפה, יכול להיות, שזו לא המכונה שהם היו צריכים לקבל, אבל מגיע להם מכונת שטיפה מאותו דגם". (עמ' 17, ש' 6-12). עוד העיד בעניין זה: "מכונה אחת הייתה בשכירות חודשית תפעולית, אחת שייכת לי". (עמ' 17, ש' 17-18).
2. התובעת הגישה תביעה לתשלום דמי שכירות בגין מדיח כלים זאת כמפורט בתביעה. מספר חודשים לאחר עדותו של מר בן שבת בעניין המדיח הנוסף, ראה לעיל, ביקשה התובעת להגיש תצהיר משלים של מנהלה. תצהיר זה, מפרט כי בפועל: "התובעת השכירה לנתבעת מספר 1 שני מדיחי כלים תעשייתיים, מדיח כלים אחד נשוא התובענה שלפנינו, למסעדת זיארה ומדיח כלים שנים במסעדת "ערמונים" שתי המסעדות היו באשקלון ושניהם במועד ההשכרה היו בבעלות הנתבעת אחת: "לאסו"".
3. מנהל התובעת מר שמעון רן אישר בחקירתו כי היו שני מדיחים שהובאו באותו תאריך, שנת 2014: אחד פורק במסעדת "ערמונים" ואחד פורק במסעדת "זיארה" (עמ' 26, ש' 15-16). עוד העיד כי, סך התשלומים ששילמה נתבעת 1 בגין מדיח זה עולה על 40,000 ₪ (עמ' 25, ש' 23), כן ראה עדותו: "לגבי ערמונים, אין לי טענות הציוד הושב על ידי מסעדת ערמונים לתובעת, התבקשנו להוציא את הציוד מהמקום". (עמ' 8, ש' 16-17). כן העיד, שהמכונה נלקחה מ- "ערמונים" "בסביבות ינואר 2017".
4. עיינתי בתצהיר ובמסמכים שהוגשו במסגרת התצהיר המשלים לעניין המדיח במסעדת "ערמונים" וכן בעדותו של מר רן שמעון. כאשר בוחנים את התשלומים שבוצעו ואת ההסכמים שנכרתו בין הצדדים עולה כי, במועד בו נלקח מדיח הכלים על ידי התובעת, הבעלות בו בהתאם להסכמים בין הצדדים הייתה של הנתבעת 1. אין כל הסבר מדוע נלקח מדיח זה על ידי התובעת ללא כל תמורה לנתבעת 1. עדותו של מר שמעון בנושא זה, אינה מהימנה עלי וסותרת את המסמכים שהוא עצמו הגיש לבית המשפט. העובדה שהתובעת לא פירטה כי נתבעת 1 רכשה ממנה שני מדיחים באותו מועד והדבר התגלה רק במהלך הדיון, איננה מעידה על תום לבה של התובעת בנושא זה.

הרמת מסך ההתאגדות

1. כתב התביעה מבקש לחייב נתבע 4 בחוב של נתבעת 1 לתובעת. הטענה היא שידע ו/או היה עליו לדעת, גם בהיותו עורך דין, כי המדיח אינו בבעלותה של נתבעת 1. עוד טוענת הנתבעת כי נתבע 4 עמד באופן אישי מאחורי ההחלטות ומאחורי נתבעת 1 שהתנהלה מתוך כוונה להונות נושיה. עו"ד סער רשף, נתבע 4, נחקר ארוכות על ידי ב"כ התובעת בכל הנוגע לעסקה (ראה עמ' 28-34 לפרוטוקול מיום 5.12.2018). אין בחקירתו לתמוך בטענות התובעת בכל הנוגע למדיח, לתום ליבם של הרוכשים ולטענת המרמה והכוונה להונות נושים שהועלתה על ידי התובעת.
2. הכלל בדבר הנסיבות בהן רשאי ביהמ"ש להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, מעוגן בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן "חוק החברות"):

"6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד..."

"הרמת המסך תכליתה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות... הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מירמה כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ כדי להינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק". (ראה ע"א 4606/90 איטה מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"מ מו(5) 353, 361).

38. התובעת לא הביאה כל בסיס ראיתי לטענתה לפיה יש להרים מסך ההתאגדות בנסיבות העניין. אין די בהעלאת טענות בעלמא, אלא יש צורך בראיות של ממש. כעולה מהראיות בתיק העסקה הייתה במהלך עסקים רגיל, בתום לב ובתמורה מלאה ולא במטרה להונות נושים. מי מהנתבעים לא הפיק שלא כדין רווח. התובעת לא עמדה בנטל לעניין זה, ולפיכך דוחה טענותיה לעניין הרמת מסך ההתאגדות וחיוב הנתבעים 3-4 בחוב הנתבעת 1.

סוף דבר

לאור האמור לעיל, דוחה את התביעה כנגד נתבעים 2-4.

התובעת תשלם לנתבעים 2-4, ביחד ו/או לחוד, הוצאות בסך 1,500 ₪ וזאת תוך 30 יום.

בנוסף תשלם לנתבעים 2-4, ביחד ו/או לחוד, שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ₪ (כולל מע"מ) גם זאת תוך 30 יום.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ' אדר ב' תשע"ט, 27 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.