תביעה לצו מניעה קבוע שימנע מהנתבע להיכנס למגרש נשוא המחלוקת, לעשות בו שימוש ולהפריע לשימוש התובעים בו. כן מבקשים התובעים למנוע מהנתבע לקדם הליכי תכנון בשטח, לחפור בו או לבנות עליו. עוד מבקשים התובעים להורות לנתבע להשיב את המצב במגרש לקדמותו.

הצדדים והשטח נשוא המחלוקת

1. התובעים הם בעלי זכויות של 6 מתוך 15 דירות בבניין הכולל חמש קומות ובנוי על חלקת קרקע לא מוסדרת שהינה חלק מחלקה 615 בגוש טבעי 6 איזור חלת אלעין א-טור. בבניין ישנם בעלי דירות נוספים שלא הצטרפו לתביעה זו. אין חולק כי התובעים רכשו זכויות בדירותיהם בלבד ולא בכל שטח נוסף.
2. חלקה 615 לעיל והמתחם הכולל שנדון בתביעה מחולקים באופן לא מוסדר ולא רשמי לשלושה חלקים שמספריהם אינם קבועים ולצורך הדיון כאן יוגדרו כדלקמן, מדרום לצפון:
   1. מגרש 1 אשר על פי הנטען נרכש ע"י הנתבע ושטחו כ-1,150 או 1,248 מ"ר, יוגדר ככולל גם את השטח נשוא המחלוקת אשר בו משתמשים התובעים, כטענתם, לחניית רכביהם. על פי טענות התובעים ייעוד המגרש בתב"ע הוא למגורים.
   2. מגרש 2 יוגדר כשטח עליו עומד הבניין בו מתגוררים התובעים ושטחו כ-650 או כ-725 מ"ר.
   3. מגרש 3 יוגדר כשטח שהופקע לשטח ציבורי ושטחו כ-808 מ"ר.
3. ויודגש – בשל העדר עקביות במספרי המגרשים במסמכים השונים ובטענות הצדדים, יהיו מספרים אלו לצורך פסק דין זה בלבד ולא בהכרח בהלימה למיספורים השונים שהוצגו בתיק. ראו לעניין זה גם את טענות התובעים עצמם כי התייחסו למספרים על פי תשריט שהוצג ואין להם משמעות בפועל אלא רק לצורך זיהוי והבדלה כאן.

כך, לדוגמא, על פי הסכמי המכר קנו התובעים דירות בבניין הנמצא על חלק מס' 2 בחלקה אך בתצהיריהם טענו כי הבניין נמצא על חלק מס' 1.

1. הנתבע טוען לזכויות במגרש 1 לעיל ופעל לקדם בו הליכי תכנון ולבצע בו עבודות בניה.
2. בהסכמת הצדדים ניתן צו זמני לפיו נמנע הנתבע מלפעול בשטח עד להכרעה סופית בתיק זה.

שרשרת הזכויות על פי טענות הצדדים

1. לדידם של שני הצדדים היו בעבר הזכויות בחלק מהמתחם בבעלות גב' פכריה.
2. ביום 09.05.1995 מכרה גב' פכריה זכויות בשטח לשני שותפים: מר עומר דאוד עבד אלחטיב ומר צלאח עומר צאלח עטאללה (להלן ביחד: "השותפים"). יפוי הכח על פיו נערך המכר מתייחס לזכויות פכריה ב- 725 מ"ר בלבד. חטיב טען בעדותו כי מפכריה נרכשו שתי חלקות, שלימים יתחלקו בינו ובין עטאללה (עמ' 27 שורות 11-16) וראו גם עדות בנה של פכריה הטוען כי כל חלקה 615 הייתה בבעלותה ונמכרה על ידה (עמ' 28).
3. השותפים רכשו, בין בעצמם ובין באמצעות החברה בבעלותם, ג'בל אלזייתון לתיירות, חלקות קרקע נוספות ובכלל זה את חלק מגרש 1 לעיל.
4. ביום 31.05.2003 חתמו עטאללה וחטיב על הסכם פירוק שיתוף בינהם. בהתאם לחלוקה שקבעו וככל שהדבר נוגע לענייננו עבר מגרש 1 לעיל לעטאללה, ומגרש 2 לעיל שעליו נבנה הבניין בו גרים התובעים עבר לחטיב.
5. על פי הסכמי המכר שהוגשו רכשו התובעים את זכויותיהם בדירות, ובהן בלבד, מחטיב או מהאחים אבו חמאד שהיו שותפים עמו בהקמת הבניין (מוצג 1), או ממי שרכש מהם:
   1. תובע מס' 1 מוחמד נמר מוחמד יאסיני רכש ביום 8.3.2004 את דירת שלד מס' 1 בקומה הראשונה.
   2. תובע מס' 2 מחמוד מוחמד צלאח אלג'עברי רכש יחד עם מנאל גאזי סיד אלג'עברי ביום 7.3.2005 את דירת שלד מס' 15 בקומה החמישית.
   3. תובע מס' 3 טארק סאלם סלימאן סנדוקה רכש ביום 24.7.2004 את דירה מס' 11 בקומה הרביעית במצב של שלד. במבוא להסכם נכתב כי הדירה נרכשת "עם כל הזכויות וההצמדות הקשורות אליה". בסעיף 8 בהסכם נכתב כי "המוכר אינו חייב בחניות לרכבים במסגרת הסכם זה, יוער כי קיימים שטחים לרכבים מסביב לבניין".
   4. תובע מס' 4 נואל עבד אלחרים אחמד סונקרט רכש ביום 3.5.2004 את דירה מס' 12 בקומה הרביעית במצב של שלד. במבוא להסכם נכתב כי הדירה נרכשת "עם כל הזכויות וההצמדות הקשורות אליה". בסעיף 8 בהסכם נכתב כי "המוכר אינו חייב בחניות לרכבים במסגרת הסכם זה, יוער כי קיימים שטחים לרכבים מסביב לבניין".
   5. תובע מס' 5 מוניר חוסין עספור סונקרט רכש ביום 11.8.2004 את דירת שלד מס' 6 בקומה השניה.
   6. תובעת מס' 6 עזיזה מוחמד בדווי סוואחרה רכשה ביום 8.3.2005 את דירה מס' 9 בקומה השלישית.
6. לאור הסכמים אלו אין כל יסוד לטענת התובעים שיש לראותם כבעלים במושע של זכויות המשתרעות על כל חלקה 615. התובעים רכשו זכויות בדירות המוגדרות בהסכמיהם בלבד.

יש להדגיש כי מלכתחילה מציינים הסכמי המכר לעיל כי המוכר הוא בעלים של חלקת אדמה שהיא חלק מחלקה מס' 2 בחלקה 615 מגוש מס' 6 טבעי, עליה הוקם הבניין. היינו, המוכר יכול היה למכור, וכל אחד מהתובעים יכול היה לרכוש, לכל היותר זכויות הקשורות לחלק מחלקה מסוימת זו - שהוגדרה מס' 2 - ושעליה קם הבניין, ולא זכויות הקשורות לכל חלק אחר בחלקה.

1. לטענת הנתבע הוא רכש ביום 16.9.2012 את זכויותיו במגרש 1 לעיל מעטאללה.

הנתבע טען כי בעת עריכת ההסכם, אשר נערך בצורה של יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר, רשם הנוטריון כי החלקות הנרכשות הן 1 ו-2.

עם הפניה להליך משפטי עמד בא-כוחו של הנתבע על אי הסדירות במיספור חלקי המגרש השונים, סבר כי ברישום 1+2 ישנה טעות, שכן חלק מס' 2 התייחס בחלק מהמסמכים לחלקה עליה נבנה הבניין ולא לשטח הנוסף מדרום שנרכש באותה עסקה, ועל כן הנחה את הנתבע לפנות עם עטאללה לנוטריון שערך את העסקה על מנת לתקן את המיספור.

התיקון נעשה ביום 5.3.2019, אף הוא בצורה של יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר, ולא הוזכרה בו השתלשלות הדברים לעיל. ביפוי הכח החדש נרשם כי נמכרים שני מגרשים – האחד "מגרש מס' -1- שהינו חלק מחלקה מס' 615 גוש טבעי מס' 6 והמגרש השני הוא חלקת המקרקעין..." אשר נרכשה בעבר מאדם אחר ושימשה ככניסה לחניה של חברת התיירות לעיל ובמסגרת הסכם פירוק השיתוף לעיל עברה לעטאללה.

1. הנתבע הזמין לעדות את עטאללה ואת חטיב הנזכרים לעיל אשר העידו והצהירו על תקפותה של עסקת המכר במסגרתה מכר עטאללה לנתבע את מגרש 1 לעיל (המורכב כאמור משני חלקים כמפורט ביפוי הכח של העסקה בין עטאללה לנתבע).
2. הנתבע פעל למימוש זכויותיו והוציא היתר בניה.

הנתבע צירף לראיותיו את שרשרת ההסכמים לה הוא טוען וכן העתק מסמכי בנק להוכחת התשלום עבור הקרקע (נספח ח' ומוצגים 4-8), קבלה על תשלום מס רכישה (נספח ז'), מפת מדידה ותצ"א (נספחים ה'-ו'), תצהיר מוכתאר הכפר אלטור המאשר כי החלקה שסומנה 1 שלגביה מבקש הנתבע היתר בניה הינה בבעלותו (נספח י'), היתר הבנייה שקיבל (נספח ט'), וכן קבלות על תשלום אגרת היתר בניה, היטל השבחה, היטל פיתוח ותיעול, והקמת מים וביוב (נספח יא').

1. התובעים מודים בטענותיהם ובעדותם כי עטאללה היה אף הוא אחד מבעלי החלקה (עמ' 7 שורות 23-24, עמ' 11 שורות 16-29) וזאת אף מכח זכויותיו וההתחשבנות שנערכה בין השותפים בקשר לחברת האוטובוסים (עמ' 16 שורות 19-24).

כפי שיפורט בהרחבה בהמשך פסק דין זה, התובעים מודים גם כי ידעו על מכירת מגרש 1 מעטאללה לנתבע (ראו לדוגמא עמ' 12 שורות 1-3, עמ' 14 שורות 19-24, עמ' 16 שורות 11-16).

1. טענת התובעים כי הנתבע לא הצליח להוכיח את גבולות החלקה שקנה היא כחרב פיפיות לטענתם בדבר חזקה בחלק מאותו השטח. השטח המדויק של ה'חניה' לא הוכח ולא הוגדר. הנחת התובעים כי 'כולם יודעים במה מדובר' אין די בה לקביעה פוזיטיבית ומפורשת של זכויות במגרש מוגדר – ודאי לא לזכויות-חזקה נטענות כפי שטוענים להן התובעים.

הליכים קודמים בקשר לחלקה

1. ת.א. 38959-05-13 (שלום י-ם) סנדוקה ואח' נ' 1. עומר דאוד אחמד אלחטיב 2. עיסא איבראהים חמד אבו חמאד 3. יוסף איבראים חמד אבו חמאד 4. צלאח עומר צאלח עטאללה.
2. התובעים לפניי, שהם 6 מתוך 7 תובעים בת.א. 38959-05-13 צירפו כנספחים ד-ה לראיותיהם פסק דין שניתן בהעדר הגנה ביום 4.11.2013 נגד נתבעים 1, 3, 4 לעיל (להלן ולשם הנוחות: חטיב ועטאללה). פסק הדין שב ונקבע ביום 21.1.2015 נגד נתבעים 3 ו-4.

בפסק הדין נקבע כי התובעים הם בעלים של דירותיהם ושל חלק יחסי בחלקה כולה, וכן ניתן צו מניעה המונע מחטיב ועטאללה לעשות כל פעולה משפטית או שינוי בזכויות בחלקת האדמה שעליה הוקם הבניין.

1. עם זאת, נדחתה בפסק הדין בקשת התובעים להורות על ביטול כל עסקה שעשו חטיב ועטאללה בחלקת האדמה עם צדדי ג'.

כפי שיפורט להלן, כבר בחודש יולי 2013 תבע הנתבע את סילוק ידם של התובעים מהמגרש שבמחלוקת. היינו, לכאורה, לכל המאוחר ידעו התובעים במועד זה על טענות הנתבע לזכויות במגרש. ידיעה זו לא באה לידי ביטוי בפסיקתא שהוגשה שלושה חודשים לאחר מכן לחתימת בית המשפט לעיל, ולא ידוע האם עדכנו התובעים את בית המשפט בתיק שישנה 'לכל הפחות' טענה שעטאללה הנתבע באותו הליך כבר מכר לצד ג' (הנתבע לפניי) את זכויותיו בחלק מהחלקה שבגינה הם ביקשו פסק דין בהעדר הגנה.

1. חוסר תום ליבם של התובעים בעניין זה חמור במיוחד לאור עדותו של תובע 1.

מעדות זו מסתבר כי התובעים ידעו שסלאח עטאללה מכר לנתבע כאן בטרם הגשת התביעה בשנת 2013 ומסיבה זו הם הגישו את התביעה נגדו (עדות התובע 1 עמ' 14 שורות 23-24). היינו, כבר בעת הגשת התביעה ובוודאי בעת בקשת פסק הדין בהעדר הגנה, ידעו התובעים במפורש כי עטאללה אינו הנתבע הרלוונטי לטענותיהם שכן מכר את הקרקע לנתבע כאן, אך הם לא צירפו את הנתבע להליך וביקשו לפגוע בזכויותיו.

בהמשך ניסה התובע 1 לחזור בו מאמירות ברורות אלו אך אין בידי לתת אמון בניסיון חזרה זה, ולא ניתנה כל סיבה סבירה אחרת להגשת התביעה ב-2013 ביחס לשטח החורג מדירות התובעים, למעט הידיעה שהמגרש נמכר למי שיחל לעשות בו פעולות בניה. קיומה של תביעת הנתבע מחודש יולי 2013 מלמד אף הוא כי אין לניסיון-החזרה השפעה מהותית לענייננו שכן גם מכוחה ידעו כאמור התובעים על המכר לנתבע.

1. עוד יש לציין כי התובע 1 הודה כי הטענה בת"א 38959-05-13, שהחלקה מצפון (מגרש 3) גם היא בבעלות התובעים, היא טעות (שם, שורות 25-28).
2. כך או כך, פסק הדין האמור יכול לחול לכל היותר ביחסים בין התובעים לחטיב ועטאללה בלבד, וכאמור בו – אינו יכול לחול על צדדי ג' או לחייבם. די בכך על מנת לדחות כל טענה המבוססת על פסק דין זה.
3. יתר על כן, ואף כי התובעים מציגים פסיקתא בהעדר הגנה לפיה יש להם לכאורה זכויות במושע בחלקה כולה, הרי שגם על פי ראיותיהם וטענותיהם לפניי אין להם כל זכות כאמור במגרשים 1 ו-3 שעליהם לא בנוי בית הדירות:

הם מודים כי מגרש 3 מופקע לצרכי ציבור, ומודים כי טענתם לזכות חזקה בחלק ממגרש 1 היא בגדר טענת חזקה בלבד, ללא טענה לזכות אחרת.

בעדויות התובעים בדיון הם אף מודים במפורש כי ידוע להם שעטאללה מכר זכויותיו במגרש 1 לנתבע. בנוסף למראי המקום בעניין זה לעיל, ראו גם תשובת התובע 1 המתייחס מפורשות למגרש 1 כחלקו של הנתבע - "מצד ימין זו החלקה של חאתם" (עמ' 13 שורות 14-17).

1. התובעים מוסיפים ומבקשים להיבנות מחתימת ההסכם המתוקן בין עטאללה לנתבע אחרי צו המניעה לעיל על מנת לשלול כליל את זכויות הנתבע במגרש 1:

הנתבע טען שבשל כך שסבר כי יש לעשות תיקון במספרי החלקים הנמכרים פנו עטאללה והוא לנוטריון שערך את ההסכם הראשון על מנת לבטלו ולערוך הסכם מתוקן ביום 5.3.2019. לטענת התובעים ההסכם המתוקן מנוגד לפסק הדין שאסר על עטאללה לבצע כל פעולה משפטית או שינוי בזכויות בנוגע לקרקע ועל כן הוא בטל - ומכאן שלנתבע אין זכויות ויש לקבל את תביעתם.

אין בידי לקבל טענה זו. משעה שהנתבע מעיד, ולא יכולה להיות מחלוקת כנה על כך, שההסכם השני הוא בתיקון מספרים בלבד, הרי שאין בו 'ביטול של ההסכם הראשון' כמשמעותו בדיני החוזים. כאשר לטענת שני הצדדים לאותו הסכם (עטאללה והנתבע) אין מחלוקת על הממכר, הרי שתיקון טעות סופר (ולא שינוי הזכויות הנמכרות) אינו שולל את מהות הדברים. כזכור, אין ענייננו כעת בהוכחת זכויות לרישום אלא בבחינת זכויות צד אחד אל מול הצד האחר.

יתר על כן, צו המניעה החל על עטאללה אוסר עליו לכאורה לעשות כל שינוי בזכויות הנוגעות לחלקה, ולפיכך צו זה אוסר עליו גם לבטל את ההסכם הראשון עם הנתבע, שנכרת קודם למועד הצו.

כמו כן, אין מסמך נפרד המבטל את ההסכם הראשון, אלא תיקון הפרטים בו עולה מקיומו של ההסכם השני. מכאן שגם אם ההסכם השני בטל – ודאי עומד ההסכם הראשון בתוקפו.

1. זאת ועוד, בדיוק כפי שפסק הדין בת.א. 38959-05-13 דחה את בקשת התובעים להחילו על צדדי ג', כך גם התביעה כאן אינה יכולה לקבל את חלותו של אותו פסק דין על צדדי ג' שלא היו צד לו. באותה מידה, אין התובעים כאן יכולים לבקש קביעה לפיה עטאללה הפר את הצו לעיל וזאת מבלי שעטאללה צד לתיק כאן.
2. ת.א. 20928-07-13 (שלום י-ם) אבו סנינה נ' סנדוקה ואח'
3. התובעים צירפו כנספחים ו'-יג' לראיותיהם את כתבי הטענות בתיק זה, שעניינו תביעה שהגיש נגדם הנתבע בדרישה לסילוק ידם מהמגרשים שרכש. בתביעה זו טען הנתבע כי רכש את המגרש שסומן 'מגרש 1' כאן, והתובעים, שרכשו דירות בבניין שהקים חטיב בחלק שנותר בבעלותו, מפריעים לשימושו והחלו לחנות את מכוניותיהם בו.
4. בפסק הדין שניתן ביום 23.6.2015 התייחס בית המשפט לטענת התובעים כאן כי יש להטיל ספק ביפוי הכח שבאמצעותו הקנתה פכריה לשותפים את זכויותיה וסקר את הנימוקים בעטיים לא מצא להסתמך על אותו יפוי כח.

בית המשפט הוסיף וסקר את הקשיים בטענת הנתבע העולים מטענות השותפים ביחס לזכויותיהם ולאופן תשלום התמורה מהנתבע כאן לעטאללה.

1. אחר כל זאת הוסיף בית המשפט והתייחס לטענות ההגנה שלפניו – שהן טענות התובעים שלפניי. בית המשפט מציין בפסק דינו כי מתבקשת המסקנה שלא עלה בידי התובעים-כאן להוכיח כל זכות לחניה ואולם מאחר וקשיים רבים מונחים גם לפתחו של הנתבע (התובע לפניו) ועליו הנטל בתיק האמור – לא יהא בדבר כדי לשנות.
2. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, ע"א (מחוזי י-ם) 40667-09-15, נדחה בהסכמה.
3. התובעים מבקשים להסתמך על קביעות פסק הדין לעיל לשלילת זכותו של הנתבע להוכיח זכויותיו לפניי ואולם פסק הדין בנוסחו לעיל אינו מהווה מעשה בי-דין במובן של חסימת הנתבע מהוכחת טענותיו ובוודאי אין בו כדי להביא לקבלת התביעה כאן.
4. בשולי הדברים, ומבלי שיש בדבר כדי לשנות מההכרעה בענייננו, עולה השאלה האם נימוקי פסק הדין לעיל, עליהם מבקשים התובעים להסתמך, לא שומטים לכאורה את הקרקע תחת טענותיהם לזכויות בדירותיהם. לכאורה, רכישת התובעים את הדירות מחטיב החלה לדברי חטיב עצמו בשרשרת הזכויות בה העבירה פכריה את זכויותיה לשותפים על פי אותו יפוי כח המוטל לכאורה בספק. מכאן לכאורה עולה השאלה האם משמעות תצהירי התובעים, העומדים על הטענה כי הם בעלים או זכאים להירשם כבעלים בדירותיהם, היא הכשרה של אותו יפוי כח מפכריה לשותפים.
5. ערר 1-192/17 טארק ואח' נ' הועדה המקומית וחאתם אבו סנינה
6. הנתבע הוציא כאמור היתר בניה למגרש 1 והתובעים הגישו ערר.
7. הצדדים הגיעו להסכמה בפני ועדת הערר ובהתאם לה נקבע בהיתר הבניה תנאי של שלביות הביצוע, כך שבשלב ראשון ניתן לבצע אך ורק עבודות חפירה והמשך העבודה יבוצע על פי האמור באותה החלטה.
8. ועדת הערר שבה והדגישה בהחלטתה את הידוע, והוא כי אין באמור כדי להתייחס למחלוקות הקנייניות בין הצדדים וממילא הדבר אינו בסמכות מוסדות התכנון.
9. אין יסוד לטענות התובעים כי ההליכים הקודמים מקימים השתק לנתבע דווקא.

התנאים לקיומו של השתק פלוגתא כוללים בין היתר קיומה של הכרעה פוזיטיבית במחלוקת בין הצדדים (ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, נבו, 8.9.2005). כפי שעולה מהאמור לעיל, ההליך בין הנתבע לתובעים הסתיים בלא הכרעה במובן זה שאף צד לא הוכיח את זכויותיו במגרש.

1. יתר על כן, לכאורה, אם הפלוגתא בין הצדדים הייתה מוכרעת בעבר באופן פוזיטיבי, התובעים היו מנועים מלכתחילה מלהגיש תביעה חדשה זו.
2. מכל מקום, ולאור התוצאה להלן לפיה התביעה נדחית כיוון שהתובעים עצמם כלל לא הוכיחו זכויות חזקה במגרש 1 – אין לסוגיה זו השלכה מהותית לענייננו. באותה מידה ניתן לומר כי הדיון בסוגיה מתייתר שעה שמהראיות עולה כי הזכויות שהציג הנתבע ביחס למגרש 1 ודאי גוברות על כל זכות או טענה של התובעים ביחס לחלק ממגרש זה.

תביעה למניעת הפרעה

1. לטענת התובעים יש להם זכות חזקה בחלק ממגרש 1 מאחר והם מחנים בו את מכוניותיהם מזה שנים רבות, ועל כן הם זכאים לקבל צו מניעה נגד הנתבע, אשר לטענתם לא הוכיח את זכויותיו במקום.
2. סעיף 17 בחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 שעניינו תביעה למניעת הפרעה קובע:

"17. המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת."

1. למונח "חזקה" לא קיימת הגדרה ממצה והוא נבחן בהקשר הספציפי שבו הוא מתעורר (ע"פ 250/84 הוכשטט נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 813, 820 (1986)).
2. המלומד פרופ' יהושע ויסמן מבאר כי חזקה במקרקעין ניתנת ככלל לפירוש על דרך השלילה (פרסומי פרופ' ויסמן - "החזקה" מחקרי משפט טו תשנ"ט-1999 עמ' 5, 10-12; דיני קניין – החזקה ושימוש (תשס"ו) שער שני: החזקה עמ' 9 ואילך) :

"ההחזקה של נכס מבטאת מצב עובדתי של קרבה לנכס במידה כזו המתקבלת על ידי הסביבה כמספקת כדי לבטא שליטה בנכס על ידי מניעתו מאחרים".

הגדרה זו נובעת גם מסעיף 15 בחוק המקרקעין הרואה מחזיק כמי שהשליטה הישירה במקרקעין היא בידיו או בידי מי מטעמו.

1. המלומד ויסמן ממשיך ומבאר כי להחזקה שני רכיבים: רכיב פיזי שמבטא את הקרבה הפיזית לנכס נשוא ההחזקה, ורכיב הכוונה שמבטא את הכוונה לשלוט בנכס.

כמבואר להלן, התובעים אינם מבטאים בעדותם כוונת שליטה במגרש ומאשרים כי אין להם כל שליטה על מי נכנס למגרש ומי חונה בו. על פי עדותם כל זר יכול להיכנס לשטח באין מפריע ולא רק שאין בידם למנוע זאת, אלא שהם גם לא פעלו על מנת למנוע כניסות שכאלו.

1. בפסיקה צוינו סממנים שונים לקביעת חזקה ושליטה ובכלל זה הצבת שמירה, גידור שטח, נעילה וכיוב' (ראו לדוגמא בג"ץ 6735/04 אברהם סוכובולסקי ז"ל נ' השר לענייני ביטחון פנים, נט(1) 321 (2004)‏‏) .
2. עיקר הקביעה של החזקה מתבסס על בלעדיות של הטוען לזכות-החזקה בשטח נשוא המחלוקת. המלומד פרופ' א. רייכמן, במאמרו "הערות להגדרת זיקת הנאה" (עיוני משפט א (תשל"א), 345, בעמ' 354) ציין כי:

"המבחן המרכזי לקביעה האם נרכשה זכות להחזיק הנו מבחן השימוש היחודי. באין לזכאי זכות לשמוש יחודי בקטע מסויים כל שהוא מהמגרש, לא תהיה, בדרך כלל, זכות להחזיק".

בע"א 700/88 חוה אסטרחאן נ' זאב בן-חורין, מה(3) 720 (1991)‏‏ אימץ שופט המיעוט עמדה זו, ובסוגיה זו דעת הרוב לא חלקה על כך ופסיקה מאוחרת עיגנה קביעה זו.

1. באשר למידת השליטה או החזקה בשטח העיד התובע 3 כי השטח פתוח וכל אדם המגיע למקום יכול להיכנס ולחנות את רכבו.

בהקשר זה יצוין כי בחקירתו הנגדית של תובע 3 עלתה לראשונה הטענה כי ישנו שער למגרש, אך באותה נשימה הבהיר התובע 3 כי השער פתוח. בצילומי המגרש שצירפו התובעים כנספח ג' לתצהירם נראה בבירור פתח הכניסה הרחב-מאוד למגרש, ולא נראה בו שער. לאור גודלו הרחב של הפתח ספק אם סביר להניח כי הותקן במקום שער כלשהו, אך ממילא משעה שלא נטען כי לתובעים יש שליטה על שער או כי הוא אי-פעם נסגר – אין בטענה חדשה זו חיזוק לטענותיהם.

1. תיאור התובעים את שימושם במגרש אינו עולה בקנה אחד עם סממני החזקה שנקבעו בפסיקה. כך, לדוגמא, בת"א (שלום י-ם) 28273-04-11 יצחק פיק נ' יעקב משה רוסט (נבו, 09.01.2017)‏‏ קבע בית המשפט כי:

"יש לראות בהקדש כמחזיק ישיר מכוח שליטתו הפיזית בדירה, אשר התבטאה בנעילה של הדירה באמצעות מנעול (השוו, י' ויסמן "החזקה" מחקרי משפט טו 5, 12-11 (תשנ"ט-תש"ס))."

בענייננו כאמור לא בוצעה כל נעילה, לא נמצא כל שער, ואף לטענת התובעים – אילו היה שער הוא היה פתוח.

1. לדידו של התובע 3 כל אחד מדייריי הבניין (שהינם כאמור רבים יותר מקבוצת התובעים המצומצמת שלפניי) "יודע איפה החניה שלו". מיקום ספציפי במגרש לא הוכח, והתובע 3 אף אישר שאם 'אחר' יחנה במקום חניה 'של' אחד מהם, כל שיוותר לאותו דייר לעשות הוא לחנות במקום פנוי או לגשת לדבר עם אותו 'אחר'.

תיאור זה אינו מלמד על שליטה כלל ועיקר (עמ' 10 שורה 23-35):

"ש. מגרש החניה הזה סגור?

ת. יש שער אבל פתוח.

ש. אם אני בא עם הרכב שלי אני יכול לחנות שם?

ת. אתה יכול לחנות אבל אין מקום.

ש. ואם אתה בעבודה אני יכול לבוא ולחנות שם?

ת. רק בכניסה ליד הכביש אבל בהמשך לא כי יש אנשים שהם לא עובדים אז הם משאירים את הרכב שלהם.

ש. נניח שאתה חוזר מהעבודה ורואה שרכב אחר חונה במקומך?

ת. מבחינתי אני יוצא בקטנוע לעבודה וחוזר עם קטנוע. אם יצאתי עם הרכב אני מחכה עד שהרכב שחנה במקומי יצא, אם אני אדע למי שייך הרכב אגש אליו.

ש. אם אתה חוזר אתה רואה מקום חניה פנוי אתה חונה בו?

ת. יש לי מקום חניה מסודר וכל אחד מכיר את מקום החניה שלו. אם רכב יחנה במקומי אחנה במקום פנוי אחר."

1. התובע 1 בעדותו צייר תמונה דומה של העדר שליטה וחזקה במגרש. לדידו אין בעיה בכך שיבוא אדם שאינו דייר בבניין ויחנה במגרש וכי אף אם יבקש מ'אחר' שחונה במקום שלו לא לחנות שם, הרי שאינו יכול למנוע זאת ויחנה במקום פנוי כמקום 'זמני' (עמ' 15 שורה 20 – עמוד 16 שורה 2):

ש. מי חונה בחלקה נשוא המחלוקת?

ת. רק האנשים שגרים בבניין. יכול להיות שיבוא מישהו מבחוץ שיחנה וזו לא בעיה.

...

ש. יש הסכם בין הדיירים לגבי מקומות החנייה?

ת. לא, כל אחד מכיר את מקום החנייה שלו.

ש. אם לפני רגע אמרת שאנשים מבחוץ יכולים לחנות?

ת. אם בא מישהו לבקר, אורח, אתה לא יכול לסלק אותו.

ש. אני בא לאזור ורואה שיש מקום פנוי ובמקרה זה המקום שלך. אני חונה בו.

ת. אם אתה בא וחונה ואף אחד לא ראה אותך אז תחנה, ואם יש מישהו שרואה אותך, הוא יגיד לך זה מקום חנייה של מישהו אל תחנה.

ש. מישהו מהדיירים אתה מתכוון?

ת. אחד הדיירים.

ש. אתה רואה שאני חונה במקומך. איפה אתה חונה? במקום הפנוי ליד?

ת. אם אני בא ורואה שאתה חונה במקום שלי, אני חונה במקום פנוי, אבל זה זמני."

1. תיאור דברים זה, העדר הגדרת שטח מסוים לכל דייר ואף העדר הגדרת שטח מסוים במגרש לכלל הדיירים, כקביעת ע"א 700/88 בעניין אסטרחאן ודברי המלומד פרופ' רייכמן, שוללים את טענת החזקה.
2. בבג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, מו(1) 793 (1992)‏‏ התייחס בית המשפט העליון להגדרת החזקה במקום המשמש לחניה, ודחה את הטענה לפיה משמעות החניה היא חזקה מכיוון שבדיוק כפי שמסתבר בענייננו - אין בשימושה של העותרת שם באותה חניה כדי למנוע מכל אדם אחר להיכנס ולחנות את רכבו במקום ואף אין לה הכוח לשלול שימוש שכזה ממן-דהוא:

"העותרת לפנינו אכן משתמשת בשטח החניון ומקיימת "פעולה חיצונית המעידה על שימוש כנדרש", אך אין היא "מחזיקה" באותו שטח כנדרש, שכן כל דיכפין יוכל לבוא ולהחנות את רכבו באותו מקום, אפילו אין הוא עובד של העותרת ואינו נמנה עם מוזמניה.

לעותרת אין שליטה בשטח האמור, ואין לה הכוח לשלול שימוש בשטח ממאן דהוא. העותרת מעולם לא נקטה כל פעולה משפטית שהקנתה לה זכות בלעדית כלשהי בשטח זה."

1. לאור האמור, לא הוכיחו התובעים את טענתם לחזקה במגרש 1 או בכל חלק ממנו, ודי בכך על מנת לדחות תביעתם.
2. בשולי הדברים אציין כי טענת התובעים כי הם חונים בחלק ממגרש 1 מזה שנים רבות ורכשו בכך זכות חזקה בלעדית בו נפגמת גם מהודאתם כי בעבר פתחו בהליך משפטי נגד אדם בשם אבו-גאנם (מוצג 2), בעל זכויות במגרש אחר הנמצא מצפון לבניין מגוריהם, בטענה שהם חונים דווקא בחלקה שלו (עדות תובע 3, עמ' 9 שורות 27-36). התובע 3 אף הודה כי התובעים פתחו בהליכים נגד אבו-גאנם כי ידעו שהנתבע אבו סנינה רכש את מגרש 1 בחלקה ולכן רצו לחנות במגרש של אבו-גאנם (עמ' 11 שורה 33 עמ' 12 שורה 3).
3. תשובה זו, כמו טענות רבות אחרות בהליך, מלמדת על חוסר תום ליבם של התובעים בהגשת התביעה דנן.
4. לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר אף הדיון בשאלה האם יש בידי 6 מתוך 15 דיירים לתבוע זכות חזקה השייכת לגרסתם גם לכל הדיירים האחרים, שהרי התובעים עצמם מודים כי זכות החזקה לה הם טוענים לא שייכת להם בלבד אלא היא משותפת ומתחלקת בין כל דיירי הבניין. העדרם של דיירים אלו אף היא אומרת דרשני ואף יש בה כדי לפגום בטענת 'מסוימות השטח' לגביו נטענה החזקה.

סיכום

1. ענייננו בתובעים אשר רכשו דירות בבניין מגורים בידיעה וקביעה ברורה כי אין להם חניה מוסדרת. סמוך לבניין ישנו מגרש ריק ופתוח לכל, והתובעים אשר לא רכשו בו כל זכות, החלו לטענתם לחנות בו את רכביהם. לטענת התובעים גם דיירים אחרים בבניין נוהגים לחנות את רכבם במגרש, ולמעשה אין כל מניעה כי כל עובר אורח ייכנס ויחנה את רכבו.
2. התובעים לא סגרו את המגרש, לא הם שגידרו אותו, לא נמצא בו כל שער ואף אם היה בו שער – הוא נותר פתוח. התובעים הודו כי אינם עושים שימוש ייחודי ובלעדי במגרש, כי זרים יכולים להיכנס למגרש באין מפריע ולחנות בו את רכבם, ולא הוכח קיומו של שטח מסוים ספציפי לכל תובע. עובדות אלו שוללות את קיומה של זכות החזקה, ויסודות ה'שליטה' הנדרשים בדין כלל לא מתקיימים בעניינם של התובעים למעט הקרבה הפיזית של המגרש לדירותיהם.
3. הנתבע טוען כי הוא רכש זכויות במגרש המדובר וביקש להיכנס לשטח ולממש את זכויותיו, אלא שאז קמו התובעים וטענו כי מנהגם לחנות את רכביהם בשטח מקים להם זכות חזקה גוברת.

הנתבע הציג מסמכי רכישה ובעלי המגרש הקודמים העידו מטעמו ואישרו את תקפותה של העסקה שבמסגרתה הוא רכש את המגרש. לענייננו, הזכויות שהציג הנתבע ודאי גוברות על הזכויות להן טענו התובעים.

1. המסכת העובדתית שהוצגה ע"י התובעים עצמם לא מקימה להם כאמור זכות חזקה במגרש ומלמדת כי תביעתם נגועה בחוסר תום לב.
2. כאשר נודע לתובעים כי הנתבע רכש זכויות במגרש הם פנו להגיש תביעה לצו מניעה נגד מי שמכר לנתבע את זכויותיו, מבלי לצרף את הנתבע להליך, וקיבלו פסק דין בהעדר הגנה מבלי להביא לידי ביטוי את העובדה שהייתה ידועה להם היטב, שהזכויות במגרש כבר אינן שייכות לאותו אדם. התובעים אף הגדילו לעשות וביקשו להסתמך על פסק הדין שנטלו בהעדר הגנה כבסיס לדחיית טענות הנתבע כאן. מדובר בחוסר תום לב דיוני שאין לקבלו.
3. במהלך ההליך התברר כי אין זו התביעה הראשונה שמגישים התובעים בחוסר תום לב על מנת לייצר לעצמם זכויות לא-להם. מעדות התובעים עלה כי לאחר שנודע להם שהנתבע רכש את הזכויות במגרש – הם פתחו בהליכים משפטיים גם נגד אדם אחר שהחזיק במגרש סמוך אחר (מגרש 3 לעיל) בטענה כי פעולותיו במגרש מפריעות לתכניותיהם העתידיות להשתלט בדרך זו או אחרת על אותו מגרש. גם באותו הליך טענו התובעים כי יש להם זכות חזקה באותו מגרש, ומהמוצג בתיק כאן עולה כי התובעים חזרו בהם מאותו הליך ומחקו אותו.
4. אשר על כן לתובעים אין כל זכות במגרש 1 לעיל, התביעה נדחית וצו המניעה הזמני פוקע. לתובעים אין כל זכות למנוע מהנתבע לפעול במגרש 1 ולהיכנס אליו, והנתבע כשלעצמו כפוף לכל דין.
5. התובעים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות הנתבע בסך 65,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ט אדר תש"פ, 25 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.