לפני תובענה כספית לתשלום הסך של 400,000 ש"ח (לצרכי אגרה) בגין נזקים אשר נטען כי נגרמו לתובעת בעטיין של עבודות תשתית שביצעו הנתבעות בסמוך לעסק שניהלה.

1. התובעת מנהלת מאז סוף שנת 2015 מסעדה בפינת שד' ההסתדרות עם רחוב העמקים בקרית ביאליק (להלן – "המסעדה").

המסעדה הינה בבעלותו של מר ליאור מויאל (להלן – "מר מויאל"), אשר ניהל במקום מסעדות דומות מאז שנת 2009, כאשר מעת לעת השתנו הבעלים של המסעדות שנוהלו, אף שונתה תפישת ניהול המקום (ה"קונספט"), אף כי לא באופן דרמטי.

2. העבודות בסמוך למסעדה נשוא תובענה זו הן עבודות הקמת ה'מטרונית', ובהתאם להודעת הנתבעות מיום 23.1.18, באזור רחוב העמקים בקרית ביאליק החלו העבודות ביום 15.10.15 והן היו צפויות להסתיים ביום 28.3.18.

פרויקט המטרונית הוא פרויקט לאומי, אשר הצדדים אינם חולקים על חשיבותו או נחיצותו; מעדויות הנתבעות עולה, כי בנוסף על הקמת קו המטרונית באזור, נעשו עבודות תשתית משמעותיות ביותר, שנועדו לשפר את מצב התשתיות לאזור כולו.

3. הנתבעת 1 היא הרשות המקומית אשר בשטחה נמצאת המסעדה ואשר בשטחה בוצעו העבודות, והנתבעת 2 היא החברה המבצעת שנבחרה לנהל את התכנון ואת הביצוע של הפרויקט (וראו: עדותו של מר נועם מסד ביום 11.4.21 בעמ' 32 ש' 23-24; להלן – "מר מסד").

נוכח דברים ברורים אלה שמסר מר מסד בעדותו, לא ברורה הכחשתן של הנתבעות את היריבות בין הצדדים בסע' 2 לכתב ההגנה.

4. טענות הצדדים

4.1 לטענת התובעת בכתב התביעה, בין החודשים מאי לדצמבר 2016 (להלן – "תקופת הנזק") החלו להתבצע בסביבת המסעדה עבודות חפירה יומיומיות באמצעות כלים כבדים, חסימת הגישה למסעדה, לכלוך ואבק רב במקום ומזיקים שהתרבו כתוצאה מעבודות החפירה, באופן שפגע בפעילות המסעדה והפחית מרווחיה.

התובעת מבהירה, כי העבודות נמשכו מעבר לתקופה הנקובה לעיל, אך לא היה בעבודות הנוספות כדי לפגוע בתפקודה השוטף של המסעדה או בהכנסותיה.

4.2 התובעת טוענת כי העבודות החלו במפתיע, ובלא שניתנה כל התראה מוקדמת וכי הנתבעות התרשלו כלפיה מאחר ולא פרסמו מראש דבר הכוונה להתחיל בעבודות מסוג זה במקום, כי לאחר שהחלו העבודות נחסמה הגישה אל המסעדה ללקוחותיה באופן בלתי סביר אף נגרמה הפרעה של ממש לניהול העסק במקום כתוצאה מהעבודות הרועשות והמלכלכות, וכי משך העבודות היה ארוך במידה העולה על הנדרש.

4.3 אומר כבר, כי ביחס למשך העבודות, וסבירות תקופת הביצוע – לא הובאה כל ראיה או חוות דעת מקצועית מטעמה של התובעת לתמיכה בטענה כי העבודות נמשכו תקופה ממושכת שלא לצורך.

דווקא מהעדויות שהובאו בידי הנתבעות עלה, כי מדובר בפרויקט רחב היקף בו נעשו עבודות תשתית שיש בהן להיטיב עם הדיירים והעסקים במקום, ומכאן שלא ניתן לקבוע כי משך העבודות עלה על הנדרש בנסיבות העניין, ודין טענת התובעת בהקשר זה להידחות כבר כעת.

4.4 בכתב ההגנה טוענות הנתבעות כי התובעת פעלה ללא רישיון עסק בתקופת הנזק ומכאן שאינה זכאית לכל פיצוי בגין כל נזק שנגרם לה לטענתה, הואיל וכלל לא הייתה אמורה להפעיל מסעדה במקום באותה עת.

הנתבעות טוענות כי פעלו בהתאם להוראות כל דין ובהתאם להיתר שניתן לפרויקט, הגם שבכתב הגנה לא טרחו הנתבעות לפרט מהן אותן הוראות "כל דין" או הוראות ההיתר אשר לפיהן פעלו.

5. ההליך

5.1 ביום 25.9.17 הוגשה התביעה דנן; לכתב התביעה צירפה התובעת תמונות בהן ניתן לראות את החסימה לחלק מחניות המסעדה וכן את הכלים הכבדים שעבדו בסמיכות לה (נספח א). עוד צורפו לכתב התביעה מכתב ששלחה התובעת לנתבעות ביום 22.6.16 וכן מכתב מאת ב"כ התובעת ביום 22.11.16 (נספח ב) וכן הערכת נזק ראשונית מאת רואה החשבון של התובעת (נספח ג).

בהמשך, בטרם הוגש כתב הגנה, הוגשה ביום 28.11.17 חוות דעת רו"ח התובעת ביחס לנזקים שנגרמו, עפ"י הנטען.

התובעת טענה בתביעתה כי נגרמו לה נזקים בסכום העולה על 600,000 ש"ח, אך העמידה את התביעה לצרכי אגרה על הסך של 400,000 ש"ח.

5.2 ביום 12.1.18, לאחר שהוגש כתב הגנה, ניתנו על ידי הוראות לצדדים להשלמת פרטים הדרושים לבירור המחלוקת, והצדדים הגישו את שנדרש מהן.

5.3 ביום 11.4.18 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה, במהלכה ביקשו הנתבעות להגיש חוות דעת רו"ח נגדית לזו שהוגשה מטעם התובעת, ובהחלטה שניתנה בסיום הדיון הוריתי כי חוות דעת נגדית תוגש עד ליום 12.6.18.

בפועל, הוגשה חוות הדעת הנגדית ביום 7.10.18, לאחר אורכות שניתנו לנתבעות (חלק לבקשתן וחלק ביוזמת בית המשפט).

5.4 ביום 22.10.18 הוריתי על מינוי מומחה מטעם בית המשפט לבחינת הפסדיה של התובעת בתקופת הנזק.

חוות דעת המומחה הוגשה ביום 28.1.19, ובהמשך שלחה התובעת למומחה שאלות הבהרה. הנתבעות בחרו שלא לשלוח למומחה שאלות הבהרה, וביקשו חקירתו של המומחה בידי בא-כוחן.

5.5 ביום 3.4.19 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת, בסיומה הוריתי על הגשת ראיות הצדדים.

ביום 4.6.19 הוגשו מטעם התובעת תצהיריהם של מר תומר אזולאי ומר מויאל.

למרות שבהחלטה מיום 3.4.19 ניתנו לנתבעות 60 יום להגשת ראיותיהן, הן הוגשו רק ביום 12.12.19 (התנהלות בעטיה מצאתי לחייבן בהוצאות הן לטובת התובעת והן לטובת אוצר המדינה בהחלטה מיום 4.12.19).

מטעמן של הנתבעות הוגשו תצהיריהם של מר אלכס גוגול (להלן – "מר גוגול"), של מר ג'מאל מורשד (להלן – "מר מורשד"), של מר מסד ושל הגב' אורנה פכטר (להלן – "גב' פכטר").

5.6 לאחר שהוגשו ראיות הנתבעות, טענה התובעת כי מסמכים שצורפו לתצהירים לא גולו לה במסגרת ההליכים המקדמיים, אך בהמשך הסתבר כי התובעת כלל לא דרשה לקבל מהנתבעות מסמכים כאמור (וראו: החלטתי מיום 13.2.20 בבק' מס' 34, במסגרתה אף חייבתי את התובעת בהוצאות הנתבעות בגין בקשתה זו, ובגין הבירור שהיה כרוך לצורך הכרעה בה).

5.7 ביום 10.5.20 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת, בסיומה, בוטל בהסכמה חיובם ההדדי של הצדדים בהוצאות משפט האחד כלפי משנהו, אף הותרה הגשת ראיות משלימות מטעם שני הצדדים.

ביום 9.6.20 הוגשו תצהיריהם של מר שמעון אלבחר (להלן – "מר אלבחר") ותצהיר נוסף של מר מויאל אליו צורפו תמונות וסרטונים של סביבת המסעדה, ולאחר שצפיתי בהם, ניתנה ביום 10.6.20 החלטתי בה קבעתי, בין היתר, כי –

"הן מהסרטונים והן מהתמונות עולה בבירור כי העבודות שבוצעו בידי הנתבעות חסמו לחלוטין את מסעדת התובעת מכל כיוון אפשרי וכי המסעדה עומדת ריקה, לפחות בחמישה מועדים שונים".

בהתאם לנדרש בהחלטה הנ"ל, הגישה התובעת ביום 2.7.20 פירוט ביחס למועדים בהם צולמו הסרטונים; מהפירוט שהוגש עלה כי רק שלושת הסרטונים הראשונים צולמו בתקופת הנזק, והשאר צולמו בתקופה מאוחרת יותר, לגביה לא טענה התובעת לנזקים בהכנסותיה.

עם זאת, מכל הסרטונים עולה באופן ברור הדברים שנרשמו בהחלטתי מיום 10.6.20.

5.8 ביום 28.12.20 וביום 11.4.21 נשמעו לפניי כל עדי הצדדים וכן נחקר מומחה בית המשפט.

בסיום הדיון מיום 11.4.21 הוריתי על הגשת סיכומי הצדדים.

סיכומי התובעת הוגשו ביום 26.5.21, וסיכומי הנתבעות הוגשו ביום 19.7.21.

6. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בחוות הדעת ובראיות שהוגשו, שמעתי את עדי הצדדים ואת מומחה בית המשפט וקראתי את סיכומי הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. אפרט טעמיי.

7. רישיון עסק

7.1 בכתב ההגנה ובראיותיהן הדגישו הנתבעות את העובדה כי התובעת הפעילה במקום מסעדה ללא רישיון עסק.

הדבר היה כה בולט, עד כי בהחלטתי הראשונה בהליך הוריתי לתובעת להתייחס לעניין זה, והתייחסות ראויה אמנם הוגשה ביום 21.1.18.

7.2 בניגוד לטענות הנתבעות, מהמסמכים שהוגשו עלה, כי הבקשה לקבלת רישיון עסק חדש מקורה בשינוי בעלים בתובעת (נספח ה לתצהיר מר מויאל), ולא מחמת פקיעתו של רישיון עסק קודם שהיה למסעדה או מסיבות אחרות הכרוכות בתפעולה (כגון דרישות משרד הבריאות או שירותי הכבאות), ומעדותה של הגב' פכטר, מנהלת המחלקה לרישוי עסקים בנתבעת 1, עלה באופן ברור כי "באותה תקופה" נדרשה הוצאת רישיון עסק עקב שינוי בעלים, כאשר לאחר הרפורמה בשנת 2018 – אין בכך עוד כל צורך (עמ' 30 ש' 1-3).

במילים אחרות, ככל שהעסק נעדר רישיון תקופה מסוימת, הרי שהדבר נובע מסיבה משפטית שאינה קיימת עוד משנת 2018.

הגב' פכטר אישרה, כי רישיון העסק לא בוטל, "אבל היו הפרות של הרישיון מבחינת רעש" (שם, ש' 12-13).

7.3 ביחס לטענות הנתבעות בנוגע לרעש מהמסעדה, ותלונות השכנים (אליהן מתייחסת הגב' פכטר בתצהירה) אין לי אלא לומר כי מדובר בהרחבת חזית מובהקת, ונוכח התנגדות ב"כ הצדדים בפתח ישיבת ההוכחות מיום 28.12.20 (עמ' 5 ש' 12-13) – דינה דחייה מכל וכל.

שבתי ועיינתי בכתב ההגנה, ולא מצאתי בו כל זכר לטענות ביחס לרעש שבקע מהמסעדה או הפרעה לשכנים, אף בסיכומיהן לא טענו הנתבעות בעניין זה דבר.

7.4 בסיכומיהן שבו הנתבעות וטענו כי התובעת התנהלה בכל התקופה ללא רישיון עסק, אך ניכר כי הטיעון נעשה בשפה רפה יותר, ולא בכדי נוכח דבריה הברורים של העדה מטעמן.

7.5 אני דוחה את טענת הנתבעות כי התובעת ניהלה את המסעדה במקום ללא רישיון עסק בתקופת הנזק, אף סבורה כי עצם העלאתה הביאה לסרבול ההליך והתמשכותו, ולצורך – מיותר לחלוטין – של התובעת להוכיח עניינים שהיה ידוע היטב לנתבעות כי הם אמת. להתנהלות זו של הנתבעות יהא ביטוי בפסיקת הוצאות המשפט.

8. העדר פרסום קודם לתחילת העבודות

8.1 התובעת טענה, כי עובר לתחילת העבודות בסמוך למסעדה לא נעשה כל פרסום ולא הובא לידיעתה כלל כי עומדות להתבצע במקום עבודות תשתית בהיקף בו נעשו.

לטענה זו משמעות, שכן לו הייתה התובעת יודעת על העומד להתרחש, יכולה הייתה להיערך בהתאם ולהקטין נזקיה.

8.2 לתמיכה בטענה זו העיד מטעמה של התובעת מר מויאל, הבעלים של המסעדה, ועדותו מקובלת עליי; העד, שהינו אמנם בעל עניין בתוצאות ההליך, העיד באופן ישיר ובלתי מתחמק ומתחכם (בשונה מחלקים בעדותו של מר גוגול מטעם הנתבעות, למשל).

במיוחד אמינה עליי תשובתו הספונטנית כאשר נשאל לגבי ידיעתו על העבודות העתידות להתבצע בסמוך למסעדה –

"ש. מפנה לסעיף 19 לתצהירך. פתאום ביום אחד התחילו לעבוד. לא שמעת, לא ידעת, לא שלטים ברחובות.

ת. כן. פתאום. לא הודיעו לנו. יש מסעדה אחת בכל המתחם, לא שמו מכתב רשום, מכתב על הדלת, אף אחד לא פנה אלינו במייל. פתאום פרויקט של שנה וחצי מפילים לך אותו על הראש. אני בתור בעל עסק שיודע שסוגרים אותי עכשיו שנה וחצי הייתי משקיע 450,000 ₪?"

(עמ' 14 ש' 22-26; ההדגשה שלי – ר.ב.).

8.3 כל ההוכחות למתן ההודעות לדיירי הבניינים הסמוכים ולבעלי העסקים, הפרסומים שנעשו והשלטים שהושמו במקום – כולן בידיהן של הנתבעות, שלא הגישו ולו בדל של ראיה לכך.

8.3.1 כך, בעדותו של מר גוגול עלה, כי לכאורה הושם במקום שלט גדול מימדים, אף חולקו לכאורה פלאיירים לדיירים ולבעלי העסקים; אלא שדבר לא הוגש לתיק –

"ש. אתה יכול להוכיח שהתובעת קיבלה את אותו פלאייר שלכאורה יפה נוף חילקה.

ת. מי שחילק את הפלאיירים זה דואר ישראל או חברה אחרת.

ש. למה לא צירפתם עותק של הפלאייר.

ת. לא חשבנו שצריך.

ש. לבימ"ש: צילום של השלט ששמתם במקום.

ת. מדברים על שנת 2016, אפשר לחפש"

(עמ' 19 ש' 15-20),

ובהמשך –

"לביהמ"ש: למה אין תמונה של השלט או חשבונית על השלט.

ת. אפשר למצוא את התמונות של השלט"

(עמ' 20 ש' 15-16).

8.3.2 גם מעדותו של מר מורשד עלה כי ראיות לכאורה קיימות, אך לא הובאו לבית המשפט –

"ש. אתה חילקת באופן אישי פלאיירים במקום.

ת. לא. מי שמחלק זה מחלקה שאחראית על זה ביפה נוף ולפעמים היו נעזרים בנו ונותנים לנו פלאיירים שנחלק.

ש. אתה באופן אישי חילקת את הפלאיירים.

ת. לא.

ש. לבימ"ש: ראית פלאיירים.

ת. כן.

ש. לבימ"ש: למה לתצהיר שלך לא צירפו פלאייר לדוגמא.

ת. אני יכול לחפש בין המיילים שלי אולי יש דוגמא.

ש. באיזה תאריך אתה טוען שחילקו את הפלאיירים.

ת. לא זוכר. חילקנו שם הרבה. זה לא שנכנסו לאתר חילקנו ואז סיימנו, לפעמים יש דברים חריגים שצריך לבצע כמו שינויי תנועה, אז בתיאום עם העירייה היו מחלקים פלאיירים ובתיאום עם המשטרה גם עבדנו ככה במקום"

(עמ' 23 ש' 23-30, עמ' 24 ש' 1-5).

מעדותו זו של מר מורשד עלה, כי תוך מהלך העבודות, חולקו פלאיירים בידי הקבלן המבצע בדבר "דברים חריגים שצריך לבצע כמו שינויי תנועה"; אין בכך כדי להעלות או להוריד, באשר טענת התובעת היא שלא ניתנה לה כל הודעה לפני שהתחילו העבודות בסמוך למסעדה.

8.3.3 מעדויות מר גוגול (נציג הנתבעת 2) ומר מורשד (נציג הקבלן המבצע בשטח) לא ברור כלל מי חילק פלאיירים, שעה שמר גוגול טוען כי מי שחילק זה דואר ישראל "או חברה אחרת", ומר מורשד טוען שמי שחילק זו מחלקה שאחראית על כך בנתבעת 2;

כל אחד מהעדים טוען שמשנהו ביצע חלוקה, ואיש מהם לא מביא ולו דוגמת עותק של המסמך המדובר.

8.3.4 אעיר, כי איני סבורה שעדותם של עדי הנתבעת ביחס לפרסום המוקדם הינה עדות שקר, ובהחלט ייתכן כי נעשה פרסום כלשהו.

אלא שאין די בעובדה כי לא התרשמתי שמר גוגול או מר מורשד לא דיברו אמת בעדותם, כדי לסתור את טענות התובעת בהקשר זה, הואיל והמסמכים או צילומם לא הוצגו, ועל כן לא ניתן לדעת מה נרשם בהם, ובעיקר – מתי נעשה הפרסום.

לא ברור לי מדוע לא יכלו הנתבעות לצרף את החשבונית על מועד התקנת השלט המדובר או חשבוניות על תשלום עבור הדפסת הפלאיירים והפצתם. אלו מסמכים מהם ניתן היה לראות בבירור מתי נעשה הפרסום הנטען.

העדרה של ראיה מטעמן של הנתבעות ביחס להצבת שלט גדול מידות בולטת במיותר לאור העובדה שבאף אחד מהתמונות הרבות שצורפו מטעמה של התובעת ואשר בהן ניתן לראות, גם ממרחק, את הכלים הכבדים שעובדים בסמוך למסעדה – לא ניתן לראות כל שלט שהוצב במקום בזמן אמת.

8.4 בשים לב לכך שהטענה בדבר תחילת העבודות במפתיע היא אחת משלוש טענות בלבד שטענה התובעת בכתב התביעה, אי הגשת הראיות מטעמן של הנתבעות, שעה שאלה נמצאות או אמורות להימצא ברשותן – פועלת לחובתן של הנתבעות, והימנעות מהגשת הראיות האמורות תומכת בטענת התובעת שאמנם לא נעשתה פנייה מוקדמת בטרם החלו העבודות.

אף רמיזתו של מר גוגול בעדותו לפניי כי חלף זמן רב מאז בוצעו העבודות (עמ' 19 ש' 20) לא תוכל לסייע לנתבעות, מאחר והתביעה הוגשה עוד בסוף חודש ספטמבר 2017, שעה שאף לדברי הנתבעות עצמן (בהודעתן לתיק מיום 23.1.18) העבודות היו באותה עת בעיצומן, ולא הסתיימו.

8.5 תמיכה נוספת לטענת התובעת כי לא בוצע כל פרסום סדור, מצאתי דווקא בעדותו של מר מסד, אשר שימש כמהנדס העיר של הנתבעת 1 באותה עת, ובדבריו כי התקיימו פגישות עם דיירים ובעלי עסקים ש"הגיע אליהם מידע שהולך להיות פרויקט" (עמ' 34 ש' 23).

אמירה זו, כפי שנאמרה ע"י העד, מלמדת על כך שלחלק מהתושבים נודע על העבודות העתידות להתבצע כמעט מפי השמועה.

יצוין, כי גם מר מסד לא זכר האם היה שלט ("אני בטוח שהיו שלטים אני לא יכול לומר לך איפה הם היו ומתי שמו אותם" עמ' 33 ש' 22, "אני כמעט בטוח שהיה שלט" שם בש' 26) וטען כי נציג מטעם הקבלן חילק פלאיירים (עמ' 34 ש' 10).

הנה כי כן, הסתמכות על זכרונם של העדים, אמינים ככל שיהיו – לא יכולה לספק בנסיבות העניין (בפרט כאשר כל אחד מהם מעיד כי מי שביצע חלוקת פלאיירים הוא משנהו), וזאת נוכח חלוף הזמן ובמיוחד כאשר אמורים להימצא מסמכים מהם יעלו העובדות עצמן; להוכחת טענותיהן ולסתירת טענות התובעת יכולות היו הנתבעות בנקל להגיש מסמכים המעידים על כל ההתנהלות, ומשלא עשו כן – אין אלא להסיק כי לו היו מוגשות הראיות, הן היו תומכות בגרסת התובעת.

8.6 אני מקבלת את טענות התובעת, שאמנם לא בוצע ע"י הנתבעות פרסום סדור, ולא הודע לה על תחילת העבודות או מהותן בטרם הופיע ציוד כבד מחוץ לדלת המסעדה.

אני סבורה כי בהתנהלות זו מנעו הנתבעות מהתובעת להיערך מראש למצב שנוצר, ולהקטין נזקיה, ועל כן עליהן לשאת בנזקים אלה שיכולים היו להימנע, ולו בחלקם.

9. חסימת המסעדה וההפרעה לפעילותה

9.1 בכתב ההגנה הכחישו הנתבעות כל חסימה או הפרעה לפעילות במסעדה, וטענו כי פעלו "בהתאם להוראות כל דין".

בתצהירי העדים מטעמן, ריככו הנתבעות עמדה חד משמעית זו, והעדים אישרו כי אמנם היו מספר פעמים בודד בו נחסמה הגישה למסעדה בשל העבודות שבוצעו, אך כי הדבר נעשה באישור כל הגורמים הרלוונטיים.

אומר כבר, כי לתובעת לא מסייעת העובדה שהנתבעות פעלו כחוק, כאשר חסמו צירי תנועה באישור משטרת ישראל, ובנסיבות העניין לא היה מצופה כי גופים כנתבעות יפעלו אלא עפ"י חוק.

הקושי של התובעת היה בהפרעה חמורה לפעילות, שהביאה לירידה בהכנסותיה.

9.2 להוכחת טענותיה ביחס להפרעה לפעולת המסעדה, בנוסף על התמונות והסרטונים שהוצגו, העידו מר מויאל וכן מר אזולאי – שהיה עובד במקום בתקופה הרלוונטית ובנו של אחד השותפים לשעבר במסעדה, אף הובא לעדות מר אלבחר – בעל עסק שכן למסעדה, שנאלץ לסגור את עסקו כתוצאה מההתנהלות במקום.

9.3 ביחס לעדותו של מר אלבחר אומר כי העד היה אמין ביותר, וניסיונות הנתבעות להטיל בו דופי (למשל: הטענה, חסרת הבסיס, כי סגר את עסקו מחמת שחלה במחלה קשה – בעמ' 9 ש' 4-7) לא היו ראויים.

גם הטענה, כי מר אלבחר מעיד מאחר והוא מעוניין "לבנות לעצמו תביעה עתידית" – אינה רלוונטית, ואינה ראויה בעיניי; מר אלבחר העיד ביחס לדברים שראה וחווה, וסיפר מה ארע לעסקו, אשר ככל הניראה לא היה עסק איתן כמו המסעדה, ועל כן נסגר מחמת העבודות שבוצעו בקרבת מקום.

9.4 הן בעדותו של מר אזולאי והן בעדותו של מר אלבחר חזר אותו מוטיב ביחס להתנהלות העסקים בזמן ביצוע העבודות –

"זה היה קטסטרופה"

(עמ' 10 ש' 5 – עדות מר אלבחר),

"כשאני נכנסתי למסעדה העבודות כבר היו אבל הן החמירו במהלך השנה בצורה מאד קיצונית"

(עמ' 7 ש' 20-21 – עדות מר אזולאי),

"ת. לא כל ערב הייתה חסימה אבל זה לא משנה בכלל. אתה יודע כמה קשה צריך לעבוד כדי לתת שירות טוב ללקוחות של מסעדה. ברגע שאורח בא אליך מרחוק, ירד מחיפה לאכול אצלך וחסמו לו את הכניסה או היציאה זה לא משנה כמה טוב האוכל היה, אם הוא חווה חוויה לא טובה זה לא משנה.

ש. אתה רוצה לומר שאנשים לא מספיק אינטליגנטיים להבין שהבעיה היא בעבודות מסביב.

ת. אין קשר לאינטיליגנציה, ברגע שאתה סובל, שאנשים שילמו לבייביסיטר כדי לצאת והייתה בעיה בסביבת המסעדה הם לא יבואו שוב"

(עמ' 7 ש' 27-31, עמ' 8 ש' 1-2).

בנוגע לרמת ה"אינטליגנציה" שב"כ הנתבעים סבר כי רלוונטית לבחירתו של הציבור את מקומות הבילוי שלו אומר, כי הסברה המשתמעת משאלת ב"כ, לפיה אנשים פועלים באופן רציונלי, במיוחד כאשר הדבר נוגע לחוויות הפנאי שלהם, אינה מבוססת, ומחקרים בתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית מוכיחים את ההפך הגמור (וראו, למשל: דן אריאלי, לא רציונלי ולא במקרה, (2008) הוצאת מטר).

9.5 בעדותו, נשאל מר גוגול האם המרחק בין מקום ביצוע העבודות למסעדה עמד על 15-20 מטר, וטען שמדובר ב-30 מטר (עמ' 21 ש' 28-29). אך בעדותו של מר מורשד, נציג הקבלן המבצע בשטח, אישר העד, כי -

"... המסעדה הייתה במרחק של 10-15 מגבול הביצוע שלנו שזה תחילת הפניה ימינה משד' ההסתדרות לרח' העמקים"

(עמ' 24 ש' 25-26),

עדות התומכת בטענות התובעת ביחס לקרבה הרבה שהייתה בין העבודות שבוצעו למסעדה.

9.6 מר גוגול, מר מורשד ומר מסד אישרו בעדויותיהם כי מדובר בפרויקט רחב היקף.

מר גוגול ומר מורשד אישרו כי בוצעו עבודות חפירה משמעותיות (עמ' 22 ש' 1-8, עמ' 25 ש' 27-30), ומר מורשד אף הודה, בחצי הומור, כי העבודות היו כרוכות ברעש ("בשבילך המחפרון זה רעש, בשבילי זה מוזיקה" – עמ' 26 ש' 12).

מהתמונות הרבות שהוגשו מטעמה של התובעת ניתן לראות כי הגדרתה של התובעת את סביבת המסעדה באותה עת כ"אתר בנייה" אינה חוטאת לאמת.

9.7 באחת מישיבות קדם המשפט, שאלתי – מחוץ לפרוטוקול – את ב"כ הנתבעות, האם הנתבעות, כגופים מתכננים ומבצעים, נערכו לפיצוי עסקים כתוצאה מהעבודות באזור; תוך מהלך ישיבת ההוכחות עלה עניין זה ותועד בפרוטוקול, כאשר ב"כ הנתבעות הצהיר כי –

"אנחנו בדקנו את זה ולא הייתה התייחסות בתכנון או בהסכם לעניין נזקים מסוג זה. זה לא היה חלק מהתקציב"

(עמ' 21 ש' 19-21).

אין אלא להצטער על חוסר המחשבה בתכנון הפרויקט ביחס לפגיעה אפשרית בבעלי העסקים באזור העבודות, במיוחד נוכח דבריו של מר מסד מטעמה של הנתבעת 1 כי –

"במקומות שאנחנו יודעים שהולכת להיות הכבדה או אי נוחות מתמשכת לתושבים שהולכים לשנות את אורח חייהם היום יומי, אנחנו מקיימים מפגשים..."

(עמ' 34 ש' 5-7; ההדגשה שלי – ר.ב.).

אם הנתבעות ידעו 'לקיים מפגשים' לאחר שצפו כי תגרם 'הכבדה מתמשכת' ו'שינוי אורח חייהם היומיומי' של התושבים – מדוע לא נלקחה בחשבון גם האפשרות לפיצוי בגין כך? אם הייתה ציפיה מוקדמת של הנתבעות או מי מהן, שתהיה פגיעה בתושבים, יש לתהות מדוע לא נערכו המתכננים למתן פיצוי, מעבר ל"שיחות הרגעה והסברה" עם תושבי האזור ובעלי העסקים הסמוכים.

9.8 הואיל ולתצהירו של מר גוגול מטעם הנתבעות צורף מסמך המאשר קיומם של ביטוחים שנעשו בידי הנתבעת 2 (נספח ד, סע' 4), העד נשאל על עניין זה, אך ידע להשיב כי הוא לא טיפל בנושא הביטוחים בפרויקט, וכי זה היה תפקידו של סמנכ"ל הכספים בנתבעת 2, מר ישראל גור אריה, שלא הובא לעדות.

אם ידעו הנתבעות, או מי מהן, לבטח את עצמן מפני נזקים אפשריים, אף צפו אפשרות של פגיעה נמשכת ויומיומית (כהגדרת מר מסד עצמו) באורחות חייהם של תושבי המקום, יש לתהות מדוע לא נערכו בהתאם מבחינה ביטוחית ומדוע לא באו בדברים עם התובעת בעניין זה, לכל המאוחר, כאשר קיבלו את מכתב בא-כוחה מיום 26.11.16 (נספח ב לתצהיר מר מויאל).

9.9 מחוות דעת מומחי כל הצדדים ניתן לראות בבירור ירידה משמעותית בהכנסות התובעת בתקופת הנזק; חרף השערות שונות שהעלו הנתבעות תוך מהלך חקירתו הנגדית של מומחה בית המשפט, לא הובאה על ידן כל ראיה (או אף ראשית ראיה) לגורם אחר לירידה בהכנסות אלה, מלבד העבודות שבוצעו בסביבת המסעדה באותה עת.

על כן, אני סבורה כי בנסיבות העניין הוכח במידה הנדרשת בהליך אזרחי שאמנם נגרמה הפרעה של ממש לעסקה של התובעת בתקופת הנזק מחמת עבודות שבוצעו בסמיכות למסעדה ופגעו בתפקודה התקין, כי אין מדובר בפגיעה של מה בכך (כפי שאראה להלן) וכי הנתבעות צפו פגיעה כאמור, אף היה עליהן לצפותה מראש, להיערך בהתאם או לכל הפחות – לפצות בדיעבד.

אין בהבנתה של התובעת כי מדובר בפרויקט חשוב כדי למעט מהעובדה כי התובעת אינה שותפה בפרויקט, ועל כן ערכו – רב ככל שיהיה – אינו מפחית מגודל הנזקים הכספיים שספגה בתקופת הנזק.

טענת הנתבעות שהנזקים שנגרמו מתבטלים בפני הרווח שתרוויח התובעת מביצוע העבודות והמצב החדש בשטח הינה סברה בדבר אפשרות עתידית לרווח, שלא הוכחה; כל הנאה שתהיה לתובעת מתוצרי הפרויקט – בעתיד, ובכפוף לכך שהמסעדה תוסיף ותפעל במקום – כלל לא כומתה בידי הנתבעות, ולא ניתן להעריכה.

10. הנזק

10.1 בחוות דעתו, ציין מומחה בית המשפט כי לטעמו הנזק שנגרם לתובעת בגין הפסדי רווחים (הכנסות פחות הוצאות) בתקופת הנזק הוא הסך של 81,571 ש"ח. כן מצא המומחה כי לתובעת נגרמו הפסדי מימון בסך של 3,073 ש"ח.

בתשובת המומחה לשאלות ההבהרה מטעם התובעת צוין כי לסכומים יש לצרף מע"מ, כאשר הכוונה ככל הניראה לסכום של 81,571 ש"ח בגין הפסדי רווחים, ולא להוצאות המימון – מאחר וריבית לבנק אינה חיוב עליו הבנק מוסיף מע"מ.

10.2 מעבר לכך, ניסיונות שני הצדדים לגרום למומחה לשנות מקביעותיו (התובעת – להוסיף עליהן, והנתבעות – להפחית מהן) לא צלחו, ובחקירתו לפניי ניתן הסבר מספק לקביעות בחוות הדעת.

כך, בין היתר, חזר המומחה בעדותו לפניי על הטענה, כי לא ראה מחלוקת בגישות בין מומחי הצדדים (עמ' 36 ש' 31-32, עמ' 37 ש' 17-19, עמ' 38 ש' 22-23), אף הסביר כי מאחר וסבר שהפגיעה במסעדה הייתה נקודתית וקצרת טווח – לא מצא כי נגרמה פגיעה למוניטין התובעת, והסכומים שנקבעו בחוות הדעת כוללים פגיעה במוניטין, ככל שנגרם (עמ' 39 ש' 32, עמ' 40 ש' 1-2).

10.3 בנסיבות העניין, נוכח קביעותיי לעיל, בשים לב לכך שאף בחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעות אין קביעה ביחס להעדר קשר סיבתי בין האירועים נשוא התביעה לנזק שנגרם, ומשניתן לראות באופן ברור כי תקופת הנזק היא התקופה שבה נעשו עבודות משמעותיות בסמוך למסעדה, אני סבורה כי על הנתבעות לפצות את התובעת בסכומי הנזק המפורטים בחוות דעת מומחה בית המשפט.

10.4 סיכום הסכומים בחוות הדעת ותשובות המומחה הוא הסך של 98,511 ש"ח (81,571 בצירוף מע"מ בשיעור של 17%, ובתוספת הסך של 3,073) נכון ליום 31.8.16 (אמצע תקופת הנזק); סכום זה נכון להיום הוא הסך של 106,000 ש"ח (במעוגל).

10.5 דרישת התובעת לפיצוי בגין עגמת נפש נדחית על ידי; התביעה היא תביעתה של חברה בע"מ, ולא של אדם בשר ודם. תאגידים הינם חסרי רגשות, ועל כן לא ניתן גם לפגוע בנפשם (שאינה קיימת) או לגרום להם לעגמת נפש.

11. התוצאה

11.1 אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 106,000 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו לתובעת בתקופת הנזק מחמת העבודות שבוצעו בקרבת המסעדה.

11.2 אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט (אגרות יחסיות ושכ"ט מומחה בימ"ש) בסך של 9,000 ש"ח ובשכ"ט עו"ד התובעת בסך של 25,000 ש"ח.

11.3 הסכומים הנקובים לעיל ישולמו עד ליום 30.9.21, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

11.4 החיוב לטובת אוצר המדינה – מבוטל, והנתבעות יוסיפו לשאת בשכר העדים והמומחה, כפי שנפסקו בהחלטות שניתנו ביום 28.12.20 וביום 11.4.21.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.

ניתן היום, כ"ז אב תשפ"א, 05 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.