לפני תביעה למתן סעדים הצהרתיים שעניינם קביעה כי הסכם שנחתם בין הצדדים בשנת 2006 בוטל כדין וכתוצאה מכך ההסכמים הקודמים לו הינם בתוקף.

רקע עובדתי

1. התובע הוא איש עסקים שהתמחותו בין השאר היא בתחום המקרקעין.
2. הנתבעות, ובעיקר הנתבעת 1 הציגו עצמן בפני התובע כיורשות של פורטפליו גדול של זכויות במקרקעין (להלן: "תיק המקרקעין"), שמקורן במקרקעין שרכש, קרוב משפחתן, גואל הקרקעות ד"ר מרק מנחם שטיין (להלן: "ד"ר שטיין") לפני הקמת מדינת ישראל בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
3. הנתבעות פנו לתובע על מנת שיסייע להן במיפויו, פיתוחו ומימושו של תיק המקרקעין. כמו כן ובהתחשב בתקופה ההיסטורית שבה נעשתה פעילותו של ד"ר שטיין היה צורך לפעול לאיתורם של הקושאנים המקוריים שמכוחם רכש ד"ר שטיין את הקניין בקרקעות שגאל ולצורך כך היה צורך לפעול בארכיוני הקושאנים באיסטנבול שבתורכיה.
4. התובע בשלב הראשוני מימן נסיעה מקדמית לאיסטנבול לצורך השגת הקושאנים, תוך שהצדדים סיכמו כי יתקשרו בהסכם שיסדיר את זכויותיהם.
5. בשנים 1999-2004 נחתמו בין הצדדים מספר הסכמים, המוסיפים ומשלימים אחד את השני, שבאו להסדיר את זכויותיהם של הצדדים. בהתאם למסגרת ההסכמים הזו התחייב התובע להעמיד את הידע והניסיון שלו לצורך מימושו של תיק המקרקעין וזאת כנגד קבלת תמורה באחוזים מכל פרויקט שיבוצע בעתיד במקרקעין.

הנתבעות מצדן הסכימו שהן לא תהיינה מורשות לבצע בזכויות המקרקעין כל פעולה משפטית אלא בהסכמת התובע מראש ובכתב. לצורך כך קיבל התובע בין היתר ייפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לפעול לצורך מימוש המקרקעין ושיש בו להבטיח את זכויותיו מכח ההסכמים (מסגרת ההסכמים תיקרא להלן: "ההסכם הראשון")

1. למרות ההסכמים האמורים הגיעו לידי התובע שמועות כי הנתבעות פועלות בניגוד לזכויותיו במקרקעין ובין היתר פעלו למכירת זכויות שלהן ב-35 דונם במקרקעין מבלי ליידע את התובע.
2. כיוון שכך, הסכימו הצדדים בשנת 2006 לסיים ההתקשרות ביניהם באופן שהנתבעות תשלמנה לתובע סך של 1.2 מיליון דולר ארה"ב לרכישת הזכויות שהוקנו לו בהסכם הראשון בתיק המקרקעין, וזאת בגין ההוצאות הכספיות שהוציא וכן השכר המגיע לו בגין עבודתו, בתשלומים ובמועדים שנקבעו בהסכם (להלן: "הסכם הרכישה").

עוד נקבע כי ככל שלא ישולם מי מהסכומים במועדו, ייחשב הסכם הרכישה בטל ומבוטל וכל סכום ששולם ייחשב כפיצוי מוסכם לתובע.

הצדדים הסמיכו בהסכם את עו"ד פרסיק כנאמן לצורך קבלת התשלומים מהנתבעות והחזקת ייפוי הכח הבלתי חוזר שניתן לתובע בהסכם הראשון ונקבע כי ככל שהנתבעות לא יעמדו בתשלומים תהיה לנאמן הרשות להחליט למסור לתובע את ייפוי הכח.

1. הנתבעות שילמו לתובע סך של- 540,000$ בהתאם להוראות הסכם הרכישה אולם לא שילמו לו חלק מסכום המע"מ בגין התשלום בסך של- 33,000$ וכן לא שילמו את התשלום השני בסך של- 660,000$.
2. בנסיבות אלה הודיע הנאמן עו"ד פרסיק ביום 17/6/07 לנתבעות כי הוא מעביר את ייפוי הכח הבלתי חוזר שניתן לתובע, שהופקד בידו לידיו של התובע.
3. ביום 6/9/07 שלח התובע לנתבעות הודעה על ביטול ההסכם הרכישה (נספח י"א לתצהיר התובע) והודיע להן כי הוא רואה עצמו חופשי לעשות כל שימוש שימצא לנכון בייפוי הכח שניתן לו.
4. הנתבעות כפרו בזכותו של התובע לבטל את הסכם הרכישה מסיבות שונות והעלו טענות שונות כלפי התובע ביחס ליכולת השימוש בייפוי הכח הבלתי חוזר שהועבר לו, כפי שעולה מתגובת ב"כ הנתבעות מיום 21/10/07 (נספח י"ב לתצהיר התובע).
5. התובע העניק בהודעה ששלח מיום 7/11/07 לנתבעות ארכה לקיום ההסכם (נספח י"ג לתצהיר התובע), שלא נענתה, הלכה למעשה.
6. לטענת התובע, על אף ההסכמים בין הצדדים, ממשיכות הנתבעות להתקשר עם צדדים שלישיים בהסכמים שונים המנוגדים לזכויותיו ע"פ ההסכם הראשון וע"כ פנה בבקשה למתן פסק דין הצהרתי שייתן צווים כדלקמן:
7. צו הצהרתי הקובע כי הנתבעות הפרו את הסכם הרכישה הפרה יסודית, כי ביטולו של הסכם הרכישה נעשה כדין וכי הסכומים ששולמו מכוחו מהווים פיצוי מוסכם בהתאם להוראות ההסכם.
8. צו הצהרתי הקובע כי ההסכם הראשון עומד בתוקפו.
9. צו הצהרתי שיורה לנתבעות להעביר לידיו את כל הקושאנים ומסמכי המקור הקשורים לתיק המקרקעין.
10. סעדים הצהרתיים וצווים נלווים נוספים שעניינם הצהרה על זכויות שקיימות לתובע מכח מכלול ההסכמים שפורטו לעיל.
11. בין היתר התבקשו סעדים המחייבים את הנתבעות לשלם לתובע אחוזים מכל תמורה ששולמה להן במסגרת כל עסקה שעשו בתיק המקרקעין, בהתאם לזכויות התובע בתיק המקרקעין בהסכם הראשון וכן סעד שיורה כי על הנתבעות לשלם לתובע סך של 327,000$ בגין הכספים שהוגדרו בהסכם הרכישה כהלוואה שניתנה לנתבעות.
12. מוסכם על הצדדים שלא מדובר בזכויות מקרקעין הן בהתייחס לשאלת הסמכות העניינית והן בהתייחס לשאלת ההתיישנות, אלא זכויות בתיק המקרקעין, שהן זכויות במיטלטלין במהותן.
13. מטעם הצדדים נשמעו מספר עדים אולם מרבית העדויות אינן נדרשות לצורך ההכרעה, בהתחשב בכך שהמחלוקת בין הצדדים הייתה בעיקרה משפטית.

טענות הצדדים

1. טענה מקדמית ועיקרית אשר שנויה במחלוקת בין הצדדים היא שאלת ההתיישנות. הנתבעות אמנם לא הגישו בקשה למחיקה על הסף וזאת על מנת לבחון את הראיות המשליכות על טענת ההתיישנות, אולם הן עמדו על הטענה לאורך כל ההליך.
2. לטענת התובע תביעתו אינה תביעה לביטול הסכם הרכישה אלא הצהרה על תקפות הביטול, שנכנסה לתוקפה ב-9/07 ולטענתו תביעה הצהרתית זו אינה יכולה להתיישן. התובע מפנה בסיכומיו בעיקר לפסק דין בת"א (מחוזי ת"א) 2062/02 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' האולפנים המאוחדים בע"מ (25.3.08) (להלן: "עניין המפריס").
3. הנתבעות טוענות כי גם תביעה לסעד הצהרתי כפופה לדיני ההתיישנות והיה על התובע להגיש תביעתו תוך שבע שנים מהיום שנודע לו כי הנתבעות לא מסכימות לביטול הסכם הרכישה.

התיישנות

1. סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי:

"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות כדי לבטל את הזכות גופה".

1. כידוע התיישנות היא מכשיר דיוני. אין היא סותרת את קיומה של עילת התביעה אלא מקימה מעין מחסום בפני תביעה בפועל (ראו לדוגמא ע"א 506/82 זונטג ואח' נ' עזבון המנוח מנדלסון דוד ז"ל ואח' פ"ד מ(3)113).
2. כך, שגם קבלת טענת ההתיישנות של הנתבעות אין בה כדי להתייחס לזכויותיו המהותיות של התובע בתיק המקרקעין, בהתאם לטענתו.
3. חוק ההתיישנות חל כאמור על "תביעה לקיום זכות כל שהיא". בפסיקת בביהמ"ש העליון נקבע כי אף תובענה לסעד הצהרתי ביחס לזכות קיימת נתונה להתיישנות. זאת להבדיל ממקרים חריגים שבהם מחסום ההתיישנות לא יעמוד לנתבע כגון תובענה להצהרה על סטטוס – למשל באשר לגיל, מצב משפחתי או אזרחות (ראו ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 369 (1991), ע"א 8376/10 חברת מוניות הטייסים בע"מ נ' מיכאל סילקו ואח', פסקה 10 (21.5.03).

מועד היווצרות העילה

1. השאלה הנדרשת להכרעה אפוא היא מה המועד שבו נולדה עילת התביעה בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות.
2. הפסיקה קבעה כי עילת התובענה נוצרת כאשר מתקיימות כל העובדות החיוניות המגבשות בידיו של התובע כוח להגיש תובענה ולזכות בסעד המבוקש. במילים אחרות: "תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסה"ד" (ראו רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא -ליפל, פ"ד ס(2) 82, 117-118 (2010)).
3. בעניינינו כח התביעה לסעדים ההצהרתיים הנדרשים כעת היה מצוי בידי התובע כבר בשנת 2007, מיד עם הודעתו על ביטול הסכם הרכישה. באותו מועד ידע התובע כי הנתבעות טוענות שאין לו זכות לביטול הסכם הרכישה וכי הן מתנגדות להכרה בזכויותיו ע"פ ההסכם הראשון וזאת בהתאם למכתב שנשלח אליו ביום 21/10/07.
4. לא רק זו, התובע אישר בחקירתו הנגדית כי מאז שנת 2006 כל מהלך שניסה לקדם בשוק נתקל בהתנגדות כיוון שהנתבעות התנגדו לזכויותיו ועל כן פנה לביהמ"ש בתביעה זו (עמ' 25 שורות 14-18) דהיינו התובע מאשר כי מאז הודעתו על ביטול הסכם הרכישה הוא מודע לכך שהנתבעות מתנגדות לזכויותיו.
5. הנה כי כן כבר עם משלוח הודעת הביטול של הסכם הרכישה היה בידי התובע כח התביעה לצורך הגשת התביעה לפס"ד הצהרתי לפיו הביטול כדין וזכויותיו בתיק המקרקעין קיימות לו ע"פ ההסכם הראשון.
6. התובע לא הסביר מדוע השתהה בהגשת תביעתו עד היום, בחלוף למעלה מעשר שנים! מהמועד שבו ידע על התנגדותן של הנתבעות לביטול הסכם הרכישה.
7. מחקירתו התברר כאמור, כי לא השתנה דבר במהלך השנים. מלכתחילה הוא היה מודע להתנגדות הנתבעות לביטול הסכם הרכישה ולמרות זאת בחר שלא לעשות דבר עד היום.
8. לטענת התובע אין התיישנות כיוון שמדובר בהפרה מתמשכת ואזי זכות התביעה בגינה לא מתיישנת, באופן הדומה לעניין שנידון בעניין המפריס. אינני מקבלת טענה זו.
9. לא ניתן להשוות בין עניין המפריס לעניינינו. התביעה בעניין המפריס היתה על הפרת זכויות יוצרים והנזק הכספי המגיע בשל כך. ביהמ"ש קבע כי הפרת זכות יוצרים היא עוולה מתמשכת, אשר ניתן לתבוע בגינה סעדים לתקופת ההפרה שהתרחשה שבע שנים ליום שקדם להגשת התביעה וזאת בהתאם להוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
10. בעניינינו התביעה אינה בגין עוולה נזיקית, אלא תביעה שעילתה חוזית- הן ההצהרה שהסכם הרכישה בוטל כדין והן ההצהרה שההסכם הראשון עומד בתוקפו.
11. מכל מקום, בהעדר קיומה של עוולה, אין הוראה בחוק ההתיישנות המתייחסת להארכת תקופת ההתיישנות במקרה כגון דא.
12. לא רק זו, אף זו בעניין המפריס נתבע סעד כספי בגין הפרת זכויות היוצרים לפרק זמן של שבע שנים אחורה ממועד הגשת התביעה וגם בשל כך נדחתה טענת ההתיישנות.
13. לו הייתה מוגשת תביעה כספית בגין הפרת זכויות נטענות של התובע, בתיק המקרקעין, יכול והיה מצב דברים שונה שכן הזכות המהותית של התובע יכולה להיות קיימת ואזי כאשר הסעד כולל עילה כספית בצדו יש לבחון את שאלת ההתיישנות ממועד היווצרות הנזק, המהווה חלק מעילת התביעה. אולם לא כך הם הדברים בעניינינו ואינני נדרשת לשאלה זו כעת.
14. יפים לענייננו דבריה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ''ד נ(5) 423 הקובע:

"התגבשותה של עילת תביעה חוזית, הנוצרת עם שכלול ההפרה, פועלת לטובת הצד המקיים. בהפרת חוזה אין על התובע להמתין לאירוע נזק כדי לתבוע את המפר, ודי בהפרה עצמה על מנת להעמיד לו עילת תביעה בגין הפרת החוזה. האם ניתן ללמוד מכך כי זוהי העילה היחידה הנולדת למי החוזה אתו הופר וכי לא יכולה לקום לו עילה אחר, מאוחרת מזו שקמה לו עם הפרת החוזה? סבורתני שלא בהכרח כך. משמופר החוזה, והצד המקיים מבקש לבטלו או לאוכפו או למנוע התקשרות של המפר עם אחר, אין עליו להמתין לכל התרחשות נוספת, ובידו עילת תביעה בשלה. אולם משמופר חוזה והצד המקיים איננו מבקש לעצמו סעד בגין ההפרה גרידא, אלא בגין נזק שהתרחש בעקבותיה לאחר זמן, יכול שתיווצר עילת תביעה עם היווצר הנזק".

1. עוד טוען ב"כ התובע כי בעניינינו יש לתת סעד הצהרתי כיוון שהצורך בהצהרה התעורר מאוחר יותר ובהקשר זה מפנה לע"א 630/90 עא 630/90‏ ‏שרה רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ, פ''ד מה(5) 365, אולם קביעה זו באותו עניין התייחסה למקרים חריגים של סעד הצהרתי כגון הצהרה על גיל, מצב משפחתי ואזרחות שבעניינם נקבע כי אין להחיל את טענת ההתיישנות שהרי במקרים אלה הצורך בהצהרה בד"כ מתעורר מאוחר יותר.
2. אולם בעניינינו, לא די שלא מדובר במקרה חריג שאין להחיל עליו את הוראות חוק ההתיישנות, שהרי מדובר בסעדים הנובעים מהפרת חוזה, אלא שאף הוכח כי הצורך במתן ההצהרה קיים לתובע כבר ממועד הודעתו כי הסכם הרכישה בטל, שכן כבר אז המשיכו הנתבעות לטענתו, לפעול בניגוד לזכויותיו הנטענות ע"פ ההסכם הראשון, ואזי לא מדובר בצורך שהתעורר רק לאחרונה אלא היה קיים כבר בעת הודעתו על ביטול הסכם הרכישה.
3. לאור האמור התביעה לסעדים ההצהרתיים כי הסכם הרכישה בוטל כדין וכי ההסכם הראשון בתוקף, על כל הסעדים הנלווים לכך, התיישנה ועל כן נדחית.

הסעד למסירת הקושאנים לידי התובע

1. אתייחס להלן לסעדים נוספים שהתבקשו ע"י התובע ולא ניתן להיעתר להם מהסיבות כפי שיפורטו.
2. ביחס לסעד שהתבקש להורות לנתבעת להעביר לידי התובע את הקושאנים המקוריים ייאמר כי התובע אישר כי הקושאנים נמסרו לב"כ הצדדים משרד עו"ד גרנות שהיו אמורים ללתת ליווי משפטי להכרה בזכויותיהם של הנתבעות במקרקעין.
3. בשלב מסוים בשנת 2006 ביקשו הנתבעות לסיים את הליווי המשפטי ואזי כנגד תשלום שכ"ט משרד עוה"ד גרנות עד אותה עת הוחזרו הקושאנים לידי הנתבעות.
4. התובע בחקירתו טען כי אסור היה לעוה"ד גרנות להחזיר את הקושאנים לידי הנתבעות וזו הפרה של עוה"ד כלפיו. כשפנה אליו התובע בקשר לכך ניתנה לו האפשרות להוציא צו מניעה כנגד השבת הקושאנים לידי הנתבעות אולם הוא לא פעל לצורך כך ואזי הקושאנים נמסרו לנתבעות.
5. הנה כי כן כח התביעה לדרוש בעלות בקושאנים התיישן, שהרי עילת התביעה קיימת לתובע מאז שנמסרו הקושאנים לידי הנתבעות בשנת 2006, כאשר ברקע הדברים הנתבעות מכחישות את זכותו של התובע לבטל את הסכם הרכישה ואזי משתמעת הכחשה ברורה של זכותו בקושאנים.

סעדים כספיים

1. בין מכלול הסעדים מבקש התובע סעד הצהרתי לפיו מכח ההסכם הראשון והסכם הרכישה חייבות הנתבעות לפרוע לו את סכום ההלוואה בסך 327,000$.
2. כמו כן עותר התובע למתן צווים המורים לנתבעות לשלם לו אחוזים מכל תמורה ששולמה להם בגין עסקאות שביצעו בתיק המקרקעין וזאת בהתאם להיקף זכויותיו הנטענות של התובע בשווי של 30% מהתמורה שהתקבלה.
3. על פי הפסיקה אל לביהמ"ש לתת יד לעקיפת החובה לשלם אגרה באמצעות אצטלה של סעדים הצהרתיים שהם כספיים במהותם (רע"א 4863/15 איליה מגאלשבילי נ' השניידרים בע"מ (‏25.8.2015)) וכן רע"א 6350/14 דסאו נ' ויזל (‏14.1.2015)).
4. הסעדים האמורים הם סעדים כספיים. התובע הגדיר תביעתו כסעד הצהרתי ושילם אגרה בגין תביעה לסעד הצהרתי.
5. כיוון שכך אין מקום לדון בסעדים הכספיים המבוקשים.

סוף דבר

1. יצוין כי התובע התייחס בכתב התביעה לסעדים רבים ומפורטים שלא מצאתי להתייחס באופן נפרד לכל אחד מהם, שכן מכלול הסעדים משמעותם ההצהרתית היא הכרה בכך שהסכם הרכישה בוטל ושההסכם הראשון על כל הוראותיו בתוקף.
2. ממילא נראה היה כי הפירוט הרב של הסעדים באופן שמתייחס לכל חלק בהסכם הראשון ומשמעויותיו לא היה נדרש, והיה בו משום סרבול ומכל מקום הצדדים התייחסו לכל הסעדים כמכלול כאשר ברור היה כי טענת ההתיישנות, ככל שתתקבל תביא לדחיית התביעה כולה.
3. לאור האמור לעיל התביעה נדחית חלקה בשל טענות התיישנות שהתקבלו וחלקה אף בגין העדר תשלום אגרה מספקת.
4. משוויתרו הנתבעות לעתור לחיוב בהוצאות (כמפורט בסע' 37 לסיכומים מטעמן), אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ב שבט תש"פ, 07 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.