רקע

1. המקרקעין נשוא תביעה זו הינם המקרקעין המצויים ברחוב זרובבל 8 בעיר בני ברק, הידועים גם כחלק מחלקות 384, 385 ו- 388 בגוש 6196, וזאת בהתאם לתרשים נספח ג' לתצהיר מטעם התובעות (להלן: "המקרקעין").

בהתאם לנסחי רישום המקרקעין אשר צורפו כנספח ב' לתצהיר מטעם התובעות, המקרקעין הינם בבעלות התובעות או מי מהן.

1. עוד ראוי לציין כי לגבי חלק המקרקעין שאינו בבעלות התובעות 1-2, נחתם ביום 14.9.2010 הסכם פיתוח בין התובעת 3 לבין התובעות 1-2, הסכם אשר מעניק את הזכויות במקרקעין נשוא התביעה, וכן במקרקעין סמוכים, לתובעות 1-2.
2. בעת הגשת התביעה שלפניי החזיק במקרקעין מר חי יוסף ז"ל (להלן: "מר יוסף ז"ל" או "המנוח"), אשר באותה עת היה עדיין בחיים. התובעות סברו כי, המנוח, מר יוסף ז"ל, החזיק במקרקעין אלו שלא כדין, ולפיכך הוגשה ביום 26.9.2017 תביעה זו בסדר דין מקוצר לסילוק ידו מהמקרקעין.
3. מר יוסף ז"ל הגיש בקשת רשות להגן. במסגרת בקשת הרשות להגן טען זה כי הוא בעל זכות הבעלות, או הבעלות שביושר במקרקעין וזאת כאשר לטענתו מקרקעין אלו נרכשו על ידו עוד ביום 10.06.1958 מאת מר ישראל שיוביץ' ז"ל (להלן: "מר שיוביץ'").
4. ביום 22.04.2018 התקיים קדם משפט בתיק. במסגרת קדם המשפט, ציין ב"כ מר יוסף ז"ל, כי מר יוסף הלך לעולמו. בא כוחו של מר יוסף ז"ל הוסיף וטען כי נכדתו של המנוח מר יוסף ז"ל, הגב' יעל גוטליב, הנתבעת בהליך זה (להלן: "הנתבעת"), הינה היורשת של זכויות מר יוסף ז"ל במקרקעין והיא המחזיקה במקרקעין.
5. ביום 04.09.2018 הוגש כתב תביעה מתוקן כנגד הנתבעת, במסגרתו נתבקש סעד של סילוק ידה של הנתבעת ומי מטעמה מהמקרקעין.
6. הנתבעת הגישה בקשת רשות להגן. במסגרת הבקשה, הנתבעת חזרה למעשה על הטענה המרכזית של מר יוסף ז"ל, כי זה רכש את הזכויות במקרקעין, ומכאן, ולאור העובדה כי היא היורשת של זכויות מר יוסף ז"ל, היא בעלת הזכויות במקרקעין. כן טענה הנתבעת בבקשת הרשות להגן לזכויות מכוח דיירות מוגנת.
7. ביום 18.04.2019 התקיים דיון בבקשת הרשות להגן, דיון אשר בסופו ניתנה החלטה מנומקת. במסגרת ההחלטה קבע בית המשפט, כי יש מקום לתת רשות להגן בטענת הנתבעת לזכויות במקרקעין מכוח רכישתם על ידי מר יוסף המנוח והורשתם לנתבעת.
8. עם זאת, בית המשפט קבע שאין מקום לתת רשות להגן בטענת הדיירות המוגנת. דחיית הרשות להגן בטענת הדיירות המוגנת נבעה משני טעמים. ראשית, מהטעם כי טענת הדיירות המוגנת היא טענה סותרת עובדתית לטענת הנתבעת כי מר יוסף ז"ל רכש את זכות הבעלות במקרקעין, ושנית, מהטעם כי הנתבעת לא עמדה בתנאים הנדרשים בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 ובפרט בתנאים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק זה על מנת להיות דיירת מוגנת.
9. מן האמור לעיל עולה, כי הסוגיה המרכזית העומדת להכרעה בפסק דין זה הינה, האם לנתבעת זכות בעלות, או זכות להירשם כבעלים. זכות אשר נטען לגביה כי נרכשה על ידי סבה המנוח של הנתבעת, מר יוסף ז"ל, ועברה בירושה לנתבעת.

הראיות

1. התובעות הגישו מטעמן את תצהירו של מר יהודה מורגנשטרן (להלן: "מר מורגנשטרן"). מר מורגנשטרן סקר בתצהירו את ההליכים הקודמים כנגד סבה של הנתבעת, מר יוסף ז"ל, והבהיר כי פניות לדמי שימוש בעניין המקרקעין נעשו עוד בשנת 2011, כאשר דרישת הפינוי הראשונה הייתה ביום 17.07.2012 (להלן: "דרישת הפינוי הראשונה").
2. עוד מציין מר מורגנשטרן בתצהירו, כי לסבה של הנתבעת ולאחר מכן לנתבעת אין כל זכויות במקרקעין. מר מורגנשטרן מציין כי אף אם הייתה למנוח זכות חזקה במקרקעין, הרי מדובר בזכות של רשות מכללא להחזיק במקרקעין, זכות שבוטלה עוד בדרישת הפינוי הראשונה במסגרת המכתב מיום 17.07.2012.
3. הנתבעת הגישה תצהיר שלה עצמה וכן תצהיר של מר יצחק שלמה מאירוביץ' (להלן: "מר מאירוביץ'").
4. במסגרת התצהיר מטעמה סוקרת הנתבעת את ההיסטוריה של המקרקעין. לטענת הנתבעת המנוח עבר להתגורר בבני ברק בשנת 1955, כאשר בשנת 1958 רכש את הזכויות במקרקעין ממר שיוביץ' בשטח המכונה "תל גיבורים". הנתבעת צירפה את ההסכם כנספח "א" לתצהירה (להלן: "הסכם הרכישה").

עוד מצהירה הנתבעת כי מר שיוביץ' בנה את הבית על המקרקעין בשנת 1951.

1. הנתבעת טוענת כי המקרקעין עליהם בנוי הבית נמצאים באזור הכפר הערבי המכונה "ג'מאסין א שארקי", כאשר הרשויות השונות עודדו את תושבי המדינה היהודים להשתכן בכפר זה, במקרקעין שננטשו על ידי הערבים.

הנתבעת מציינת עוד, כי המקרקעין כללו בית מקורי שנבנה על ידי מר שיוביץ' וכן עצי פרי וסביבה חקלאית.

עוד מסבירה הנתבעת בתצהירה כי הבית שימש לאירוח וקליטה של משפחת הסב שעלו מפרס.

הנתבעת טוענת כי הרשויות הזניחו את המקרקעין ולא פותחו כל תשתיות.

1. הנתבעת מדגישה בתצהירה כי סבה המנוח, מר יוסף ז"ל, ומשפחתו גרו במקרקעין במשך 60 שנה בידיעת כל הרשויות הרלוונטיות, לרבות בידיעת התובעות. הנתבעת טוענת כי אילו היה יודע המנוח כי קיימת טענה לגבי טיב זכויותיו במקרקעין היה פועל להסדרת זכויות אלו על שמו.
2. אציין כי במסגרת תצהירה מפרטת הנתבעת גם את טענותיה המשפטיות במישורים השונים.
3. מר מאירוביץ' מצהיר בתצהירו כי הוא גיסו של מר שיוביץ', כאשר בת זוגו של מר שיוביץ', הגב' חדווה פרידה ז"ל, הייתה אחותו.
4. מר מאירוביץ' מצהיר כי מר שיוביץ' בנה את הבית נשוא התביעה בשכונת תל גיבורים לאחר שהשתחרר מהצבא. כמו כן מצהיר מר מאירוביץ', כי מר שיוביץ' מכר את זכויותיו במקרקעין למנוח, והוא אף מזהה את חתימת מר שיוביץ' על הסכם הרכישה (כאמור, נספח א' לתצהיר הנתבעת).
5. ביום 21.9.2020 התקיים דיון ההוכחות בתיק זה במסגרתו נחקר מר מורגנשטרן מטעם התובעות וכן נחקרה הנתבעת. הנתבעת ויתרה על עדותו של מר מאירוביץ' וזאת כאשר זה לא התייצב לדיון.
6. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
7. אתייחס לניתוח העדויות, הראיות וטענות הצדדים בסיכומים בפרק הדיון וההכרעה.

דיון והכרעה

כללי - תביעה לסילוק יד

1. תביעת התובעות הוגשה מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

מכאן, על מנת לזכות בתביעתן על התובעות להוכיח כי הן הבעלים הרשום של המקרקעין ומכאן בעלי הזכות להחזיק בהם. ככל שהתובעות יוכיחו כי הן "הבעלים הרשום" של המקרקעין, הרי קמה להן זכות לפנות מחזיק שלא כדין במקרקעין.

לפיכך, ככל שהתובעות יוכיחו כי זכות הבעלות שייכת להן, הרי שנטל ההוכחה יעבור לנתבעת ויהיה עליה להראות כי הינה מחזיקה במקרקעין כדין.

לעניין זה ר' ההלכה הוותיקה בעניין ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ואח' [‏פורסם בנבו] (26.7.1977):

"הלכה פסוקה היא, כי בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות (ראה ע"א 483/62, 486/62, [10], ו-ע"א 246/66, 247/66, [11], בע' 574-575) ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום." (הדגשה שלי - ג.ה.).

ור' גם ע"א (חי') 12340-10-16‏ זקלין חדד נ' אהרן גרשוני [‏פורסם בנבו] (4.5.2017):

"כידוע, הטוען שלו זכות חזקה או זכות לדיירות מוגנת בנכס, עליו הנטל להוכיח טענה זו..."

זכות הבעלות של התובעות לעומת הטענה לזכות "בעלות" או "בעלות יושר" של הנתבעת

1. בהתאם לנסחי רישום המקרקעין שצורפו כנספח ב' לתצהיר מר מורגנשטרן, התובעות רשומות כבעלים על כלל המקרקעין נשוא התביעה. אציין כי הנתבעת לא חלקה על כך.

זאת ועוד, מנסחי הרישום עולה כי מדובר ב- "מקרקעין מוסדרים" כמובנו של מונח זה בחוק המקרקעין.

1. כאמור, למרות שזכות הבעלות רשומה על שם התובעות, טוענת הנתבעת כי היא אוחזת בזכויות בעלות שביושר במקרקעין, זכויות אשר גוברות על זכות הבעלות של התובעות. טענת הנתבעת בעניין זה מתבססת על הטיעון העובדתי והמשפטי המפורט בתצהיר הנתבעת ובסיכומים מטעמה, אשר בתמצית הינו, כדלקמן:

המקרקעין האמורים נכללו בכפר ערבי שננטש בשם "ג'מאסין א שארקי". מר שיוביץ' תפס חלקת מקרקעין בכפר זה לאחר נטישת תושביו הערביים, ובשנת 1951 בנה את ביתו במקרקעין.

המנוח עבר להתגורר בבני ברק בשנת 1955. בשנת 1958 רכש המנוח את הזכויות במקרקעין ממר שיוביץ' וזאת במסגרת הסכם הרכישה אשר צורף כנספח "א" לתצהיר הנתבעת.

המקרקעין שנרכשו על ידי המנוח כללו בית מקורי שנבנה על ידי מר שיוביץ' וכן עצי פרי וסביבה חקלאית.

מאז מועד הרכישה ועד פטירתו של המנוח הוא ומשפחתו התגוררו במקרקעין, כאשר לאחר פטירתו, התגוררה במקרקעין הנתבעת.

1. אני סבור כי יש לדחות את טענת הנתבעת בדבר זכויות בעלות או זכויות בעלות שביושר הגוברות על זכות הבעלות של התובעות, ואנמק:
2. ראשית, ברור כי לאור העובדה כי מדובר במקרקעין מוסדרים, חלה הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין הקובעת:

"125(א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969."

1. מכאן, כאשר זכות הבעלות במקרקעין רשומה על שם התובעות וכאשר רישום זה מהווה ראיה חותכת לתכנו, הרי על בסיס רישום זה כשלעצמו ניתן לדחות את טענת הנתבעת לזכות עודפת במקרקעין ללא כל צורך בדיון נוסף.

לעניין זה ר' ע"א (מחוזי ת"א) 24660-07-17 שטיינפלד נ' עיריית בני-ברק [‏פורסם בנבו] (13.05.2018), פיסקה 6 לפסק-דינו של כב' השופט י' אטדגי:

"סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו..." וסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 קובע כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת את הרישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה.

לאור זאת, המערערת איננה יכולה להעלות כל טענה בדבר זכויות אביה, הוריה או היא עצמה, הסותרות את הרישום, כאמור".

ויפים דברים אלו גם למקרה שלפנינו, בפרט כאשר בעניין שטיינפלד דנא דובר במקרקעין סמוכים למקרקעין נשוא הדיון כאן.

ועוד ר' פסיקה דומה בנסיבות דומות בע"א (תל אביב) 43998-11-18 וינר ואח' נ. עיריית בני ברק ואח' [פורסם במאגר נבו] (24.10.2020) אשר נדון במאוחד עם ע"א 17123-12-18 מלכיאלי נ. עיריית בני ברק.

1. עם זאת, למרות הלשון הברורה של סעיף 125(א) הנוקטת במילים - "ראיה חותכת", קבעה הפסיקה כי הרישום אינו ראיה מוחלטת ובנסיבות מסוימות ניתן יהיה לקעקע את הבעלות מכוח הרישום, ר' למשל ע"א 5793/96‏ חיים נ' חיים [פורסם בנבו] (2.12.1997) וע"א 3012/01 טירת גוש 6195 כהנא בע"מ נ' נכסי צבי ויהודה טרכטמן בע"מ [פורסם במאגר נבו] (3.4.2003).

באותם מקרים אפשר בית המשפט להעלות טענות כנגד הרישום במרשם המקרקעין, אולם, עדיין, במסגרת הפסיקה האמורה נקבעו תנאים נוקשים שעל הטוען כנגד הרישום למלא וזאת על מנת להתגבר על המשוכה הגבוהה של הרישום. על התנאים הנדרשים על מנת לסתור את הרישום עמד בית המשפט בעניין ת"א (מרכז) 19428-01-14‏ ‏עזבון המנוח יצחק לב נ' מדינת ישראל [‏פורסם בנבו] (16.3.2018):

"מעבר להחלטה בודדת זו, שניתנה כאמור בהחלטה בסעד זמני, לא המציאו התובעים כל אסמכתא אחרת לכך שהפסיקה הכירה בזכויות שביושר שנוצרו לפני שנחקק חוק מקרקעין ככאלה שיכולות לסתור רישום במקרקעין שנעשה לאחר הסדר, בניגוד לאמור בסעיף 125 (א) לחוק המקרקעין.

בעניין זה יצויין, כי נקבע שתיקון הרישום יכול להיעשות במקרה שהרישום הושג בדרכים חסרות תוקף, בהתאם לטיבו של הפגם שנפל ברישום, ככל שמדובר בפגם מהותי כמו רישום שנעשה בטעות (ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נ"א (5) 625 (1997), עמ' 634, וכן יהושע ויסמן דיני קניין, חלק כללי (תשנ"ג-1993) בעמ' 313). אין זה המקרה שבפנינו."

אציין כי במקרה שלפניי, אין טענה של הנתבעת כי הרישום שנעשה הינו חסר תוקף או כי נעשה בטעות, ומכאן למעשה, ניתן לדחות את טענותיה.

1. בכל מקרה, אף אם הייתי מתעלם מהמשוכה הגבוהה של הרישום, אני עדיין סבור כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי יש לה זכות להירשם כבעלת המקרקעין או כי יש לה זכות שביושר במקרקעין, ואבאר:
2. אני מוכן להניח לטובת הנתבעת כי האמור בתצהירה לגבי נסיבות ההתיישבות של מר שיוביץ' במקרקעין ורכישת הזכויות על ידי המנוח הינן נכונות, וזאת למרות שתצהירה של הנתבעת מבוסס כולו על עדויות שמיעה.
3. עם זאת, מעדויות אלו עצמן עולה כי למר שיוביץ' לא היו זכויות בעלות במקרקעין, ולא היו לו זכויות להירשם כבעלים, כך שממילא הוא לא היה יכול להעביר למנוח זכויות שאינן שייכות לו.
4. מכיוון שכל העדויות בנושא הינן עדויות שמיעה, הרי הראיה המרכזית לעניין זכויות מר שיוביץ' וזכויות המנוח הינה הסכם הרכישה. אלא שזה מגלה כי המנוח לא רכש זכויות בעלות במקרקעין, ואבאר:

במסגרת ההואיל הראשון להסכם אמנם מר שיוביץ' מצהיר כי הוא "בעל בית בן 2 חדרים", אבל בו בזמן מבהיר, כי את הבית "הקים בשנת 1951 על מגרש השייך לרכוש הנטוש..." (הדגשה שלי - ג.ה.).

הנה כי כן, מר שיוביץ' עצמו, אינו טוען כי היה הבעלים של המקרקעין, או כי רכש את המקרקעין, או כי הוא בעל זכות להירשם כבעלים, אלא מבהיר כי הקים את הבית על מגרש השייך לרכוש הנטוש. כלומר, במגרש עצמו לא היו למר שיוביץ' זכויות בעלות, או זכויות שביושר, אלא לכל היותר זכויות חזקה.

מכאן, גם המנוח הבין היטב מנוסח ההסכם הקצר, כי הוא אינו רכוש זכות בעלות או זכות בעלות שביושר או זכות להירשם כבעלים, אלא רוכש בית הבנוי על מגרש אשר אינו שייך למר שיוביץ', אלא ל- "רכוש הנטוש".

1. יתרה מזו, עיון בנוסח ההסכם עצמו, מגלה כי הצדדים עשו הבחנה ברורה בהסכם בין הבית לבין המגרש.

כך, לגבי הבית, אכן נרשם בסעיף 1 להסכם הרכישה באופן מפורש כי יוסף ז"ל קונה את הבית שבנה מר שיוביץ' על המקרקעין, כאשר נרשם בהסכם הרכישה: "וצד ב' קונה מאת צד א' את הבית..." (הדגשה שלי - ג.ה.).

אולם, לגבי המגרש, קובע ההסכם בסעיף 9 כי צד א' "מעביר" לצד ב' את 'הזכויות' שיש לו במגרש, אולם ההסכם לא קובע כי מדובר בזכות בעלות.

כלומר, בניגוד לבית, אשר אכן נקנה על ידי המנוח, הרי ביחס למגרש 'הזכויות' של מר שיוביץ', כאמור לכל היותר זכויות חזקה, הועברו למנוח.

1. מכאן ברור, כי הזכויות שהועברו למנוח ממר שיוביץ' הינן זכויות שהיו למר שיוביץ', ואלו זכויות חזקה בלבד ולא זכויות בעלות, בעלות שביושר או כדומה, וזאת כאשר, כאמור, ההסכם מציין במפורש כי מדובר במגרש "השייך" לרכוש הנטוש, מגרש אשר מר שיוביץ' מעולם לא רכש ומעולם לא היה בעליו או בעליו שביושר.
2. הדין בישראל לגבי "רכוש נטוש" הינו כי רכוש זה שייך למדינה בלבד, וכי תפיסת חזקה ברכוש נטוש אינה מקנה זכויות כלשהן ברכוש זה. לעניין היות הזכויות ברכוש הנטוש שייכות למדינה, ר' סעיף 4 לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 וכן ר' סעיף 10 לחוק זה המקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים אפשרות לסלק יד של מחזיקים ברכוש הנטוש.

כמו כן ר' ה"פ (ת"א) 200457/05 ‏נמרוד סער נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים [‏פורסם בנבו] (28.9.2008).

1. למען שלמות התמונה אציין, כי אף המצהיר מטעם הנתבעת, מר מאירוביץ', אינו טוען בתצהירו כי מר שיוביץ' רכש את הזכויות במקרקעין, אלא רק כי מר שיוביץ' "בנה את הבית נשוא תביעה זו בשכונת ג'מוסין...".
2. אסכם ואומר כי מהסכם הרכישה שצורף כנספח ג' לתצהיר הנתבעת, כמו גם מיתר הראיות בתיק, עולה כי המקרקעין נשוא תביעה זו מעולם לא נרכשו, לא על ידי מר שיוביץ' ולא על ידי המנוח.

מדובר במקרקעין שהחזקה (והחזקה בלבד) בהם נתפסה על ידי מר שיוביץ', אשר בנה עליהם בית. מר שיוביץ' מכר למר יוסף ז"ל את הבית בלבד, וכן העביר את זכות החזקה במקרקעין לידי המנוח.

1. למען שלמות התמונה אציין כי העובדה שהמנוח רכש את הקניין בבית עצמו (במבנה) אינה מעניקה לו זכויות בעלות במקרקעין, ואפרט:

ראשית, הנתבעת כלל לא טענה כי עצם רכישת המבנה העניקה למר יוסף ז"ל או לה זכויות כלשהן במקרקעין.

שנית, עוד בשנת 1937, תוקנה פקודת הקרקעות - 1933 אשר חלה אז, וקבעה שלא ניתן לבצע הפרדה בין המקרקעין לבין הבנוי עליהם, כאשר הבעלות במבנה הולכת אחר הבעלות במקרקעין. ור' לעניין זה פסק הדין בעניין ע"א 809/90‏ ‎מרדכי חי לידאי‎ ‎נ' דבורה לידאי [‏פורסם בנבו] (20.1.1992) אשר בעניינו נטען, בדומה למצב שלפניי, כי הבעלות במבנה שונה מהבעלות בבית (כאשר הבית נבנה על ידי אחר). בית המשפט דחה טענה זו, וקבע:

"שעה שנבנה הבית, על שני שלביו, היה הרי המגרש עדיין בבעלות האב, ולאחר מכן, מאז 1976, הוא בבעלות משותפת של המערער, אחותו ובנו. המשפט שלנו אינו מכיר בבעלות במחוברים לקרקע (נטיעות או בניינים) בנפרד מהבעלות בקרקע עצמה. הפרדה זו, שהייתה מוכרת בדיני הקרקעות העותמניים, בוטלה אצלנו בתקופת המנדט, בסעיף 5 של פקודת חוק הקרקעות (תקון) (amendment) land transfe ordinance משנת 1933, וראה דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל (אחוה, מהדורה 2, תשי"ג).

חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, נותן ביטוי מפורש לאי-הפרדה כזו בסעיף 12, לפיו הבעלות בקרקע חלה גם על כל דבר המחובר אליה חיבור של קבע, ואין נפקא מינה, אם המחוברים נבנו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר. המבנה הולך איפוא אחרי הקרקע, ובה אין למשיבה חלק." (הדגשה שלי – ג.ה.).

1. לאור האמור לעיל, מר שיוביץ' אשר בנה את המבנה על המקרקעין הנטושים, לא רכש בכך את זכות הבעלות במקרקעין, ולמעשה, ההפך הוא הנכון, הבית שנבנה הפך להיות חלק בלתי נפרד מהמקרקעין ובעלי המקרקעין הינם גם בעלי המבנה.

מכאן לא יכול היה מר שיוביץ' למכור למר יוסף ז"ל זכויות בעלות, או בעלות ביושר, מכל סוג שהוא, היות ולו עצמו לא היו זכויות שכאלו. ממילא גם המנוח לא יכול היה להוריש לנתבעת זכויות שאינן מוקנות לו.

מכאן, דין טענת הנתבעת לבעלות, בעלות שביושר או זכות להירשם כבעלים נדחית.

1. למען שלמות התמונה ראוי להדגיש, כי העובדה שאת המבנה בנה מר שיוביץ' והמנוח שילם עבור המבנה אמנם לא מקנה למר יוסף ז"ל ויורשיו זכות כלשהי במקרקעין עצמם, אבל נראה כי היא רלוונטית לסוגיית הפיצויים, כאשר על פי הדין הישראלי, נדמה (מבלי לקבוע מסמרות בעניין) כי קיימת זכות פיצוי עצמאית בגין עלות המבנה, ר', לדוגמא, ת"א (מרכז) 27822-11-14‏ ‏ תחנת דלק ראש פינה נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ [פורסם במאגר נבו] (28.11.2016).
2. עם זאת, כאשר במקרה שלפניי אין תביעה נפרדת לפיצוי, כפי שארחיב בהמשך, איני קובע מסמרות בנושא הפיצוי.

זכויות אחרות של הנתבעת

1. למדנו, אפוא, כי התובעות הינן בעלות זכות הבעלות והזכות לקבלת חזקה במקרקעין, ומכאן קמה להן הזכות לסלק את ידה של הנתבעת מהמקרקעין, אלא אם הנתבעת תראה כי קיימת לה זכות עצמאית להחזיק במקרקעין כדין.
2. אזכיר כי בהתאם לפסיקה, עם הוכחת הבעלות על ידי התובעות עובר נטל הראיה לכתפי הנתבעת, כך שעליה להוכיח כי על אף זכות הבעלות של התובעות, יש לה את הזכות החוקית להמשיך ולהחזיק במקרקעין, ר' ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ואח' [‏פורסם בנבו] (26.7.1977).
3. הנתבעת מפרטת מספר עילות מכוחן היא טוענת כי היא רשאית להמשיך ולהחזיק במקרקעין: רשות בלתי הדירה, בין מפורשת ובין מכללא, חוזה לטובת צד ג', הפקעה אסורה, התחייבות שלטונית להסדיר את ההתיישבות בשכונה, הזנחה במשך שנים, תשלום מיסים, התיישנות, וכן כי המנוח יכול היה להסדיר זכויותיו בעודו בחיים.

אדון בטענות אלו.

רשות, רשות בלתי הדירה

כללי

1. מוסד הרישיון מכללא במקרקעין הינו מוסד מוכר בדין הישראלי עוד מאז ראשית ימיו, ר' פסק הדין בע"א 96/50 צינקי נ' כיאט [פורסם בנבו] (12.3.1951) (להלן: "עניין צינקי").

ראוי להבהיר כי בפסק הדין בעניין צינקי אמנם נקבע העיקרון של הרישיון מכללא, אולם כבר אז הבהיר בית המשפט כי מדובר בזכות הדירה, כאשר הבעלים יכולים לבטלה בכל עת, ואצטט:

"כאן לא נעשה שום הסכם בין הצדדים, כי רשיון הניתן חינם ללא כל תמורה, איננו ״הסכם״ במובן החוקי של המלה. רשיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החפשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון."

1. לאור פסק דין זה בעניין צינקי לעיל, התפתחה ההלכה אשר קבעה כי בית המשפט יכיר בזכויות של בר רשות מכללא וזאת כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים והם: המחזיק שוהה במקרקעין תקופה ממושכת וכי הבעלים יודע ידיעה פוזיטיבית על החזקה במשך תקופה ארוכה ולא נקט בהליכים כנגד המחזיק.

במקביל להתפתחות ההלכה בעניין בר רשות מכללא, הכירה הפסיקה ישראלית גם בבר רשות מכוח הסכם.

1. בשנת 2015 חלה תפנית באותה עמדה ותיקה שהכירה כדבר שבשגרה בזכויות הרשות מכללא בתנאים האמורים לעיל. הסנונית הראשונה לתפנית זו באה לידי ביטוי בפסק הדין בעניין ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (פורסם בנבו) [21.7.2015] (להלן: "עניין היפר-חלף"), כאשר כבוד השופט מזוז, קובע:

"אך מכל מקום, בין כך ובין אחרת, כאשר מדובר בפלישה למקרקעי ציבור, אין לדעתי בסיס ענייני ולא צידוק חוקי להכיר בקיומו של "רישיון מכללא", המבוסס אך על כך שהרשות הציבורית לא נקטה בהליכי פינוי נגד הפולש, או אף לא מחתה בידו. כאמור, מוסד הרישיון בכגון דא מבוסס על דיני ההשתק שביושר, היינו על קיומה של הסכמה מדעת של בעל הזכות במקרקעין לכך שאחר יחזיק או יעשה שימוש במקרקעין. הסכמה זו נלמדת מהתנהגותו של בעל הזכות, אשר ידע על ההחזקה או השימוש במקרקעין שלו ולא מחה נגד המחזיק או המשתמש ולא פעל לסילוקו, אף שהיה בידו לעשות כן.

ממחדלו המודע של בעל הזכות במקרקעין להביע התנגדותו ולפעול לסילוק הפולש מוסקת הסכמתו להחזקה או השימוש במקרקעיו. כל ההנחות האלה אין להן תוקף כאשר מדובר בפולש למקרקעי ציבור. אין בסיס - לא במציאות ולא בדין - לייחס לרשות ציבורית הסכמה מכללא להעניק הרשאה לפולש להחזיק או להשתמש במקרקעי ציבור, וזאת מעצם העובדה שהיא לא פעלה נגד הפלישה."

1. והדברים ברורים - בית המשפט העליון שולל בעניין היפר-חלף באופן קטגורי את מוסד רישיון המכללא במקרקעי ציבור. אלא, שבעניין היפר-חלף מדובר באמרת אגב בלבד, וכב' השופט שהם התייחס לכך במובן זה:

"אשר להערותיו של חברי, השופט מ' מזוז, אני מסכים כי יש לשקול את ביטולו של מוסד הרישיון לשימוש במקרקעין, ובפרט כאשר מדובר ברישיון מכללא, אך נראה כי אין צורך להכריע בדבר במסגרת ערעור זה."

1. בכל מקרה, בית המשפט העליון הבהיר בפסק דין מאוחר יותר, בע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח [פורסם בנבו] (19.08.2015) (להלן: "עניין אביטסם"), כי מוסד הרישיון מכללא במקרקעי ציבור עדיין קיים. בפסק דין זה מבהיר בית המשפט העליון כי עמדתו של כב' השופט מזוז שצוטטה לעיל בדבר ביטול מוסד הרישיון מכללא במקרקעי ציבור הייתה דעת מיעוט, אשר אינה מהווה הלכה בעניין.

אציין כי בפסק דין אביטסם הכיר בית המשפט העליון במחזיק במקרקעי ציבור כבר רשות מכללא, וזאת כאשר טענת הרישיון במקרקעין נטענה כטענת הגנה.

1. מן האמור לעיל עולה, כי מוסד הרישיון מכללא במקרקעין כפי שהשתקף בפסיקה הישראלית עוד בראשיתה טרם בוטל, וזאת למרות האמירה של כב' השופט מזוז בפרשת היפר-חלף דנא.

עם זאת, ניתן בהחלט לומר כי פרשת היפר-חלף שינתה את נקודת האיזון. כך שהכרה ברישיון מכללא במקרקעי ציבור תהיה החריג ותוכר רק בנסיבות מיוחדות. ואצטט לעניין זה את דברי בית המשפט בעניין אביטסם דנא, אשר לטעמי מהווים את ההלכה הנוהגת בנושא כיום:

"במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס."

1. עם זאת, לגבי רשות מכללא בלתי הדירה, ההלכה לטעמי שונה מאשר רשות מכללא רגילה, ולאחר פסק הדין בעניין אביטסם לעיל לא ניתן, באופן קטגורי, להכיר ברשות מכללא בלתי הדירה במקרקעי ציבור. כך, גם במקרים בהם תוכר רשות מכללא במקרקעי ציבור, תהא זו לעולם הדירה, דהיינו ניתנת לביטול בכל עת.

וכך קובע מפורשות בית המשפט בעניין אביטסם לעיל:

"לגישתי, ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי-הדירה, וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. בצד זאת, כאשר עסקינן ברשות מכללא במקרקעי ציבור, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו של מסיג גבול במקרקעין, אין מקום לקביעה כי זכותו של בר-הרשות התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה." (הדגשה שלי - ג.ה.).

ובית המשפט חוזר ומחדד נקודה זאת:

"ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס." (הדגשה שלי - ג.ה.)

1. פסיקה זו השוללת באופן קטגורי רשות בלתי הדירה במקרקעי ציבור, מצאה ביטויה גם בפסיקות של בתי משפט בערכאות הדיוניות, ר', למשל, ע"א (ת"א) 22408-01-16‏ יצחק גרנות נ' רשות הפיתוח רשות מקרקעי ישראל [‏פורסם בנבו] (13.3.2017):

"גם הזמן הרב של ישיבת המערער במקרקעין, בלא שהמשיבות פעלו לסילוקו, אין בו כדי להפוך את הרשות לבלתי-הדירה, שכן, כאשר עסקינן ברשות מכללא במקרקעי ציבור, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו של מסיג גבול במקרקעין, אין מקום לקביעה כי זכותו של בר-הרשות התגבשה כדי רשות בלתי-הדירה" (הדגשה שלי - ג.ה.).

ור' לאחרונה ממש ת"א (ב"ש) 55817-10-15‏ גלעד מצבות אשדוד בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל [‏פורסם בנבו] (17.01.2021).

1. כלומר, ההלכה כיום הינה כי רק במקרים חריגים ונדירים ניתן להכיר בכך כי מחזיק הפך לבר רשות מכללא במקרקעי ציבור, ולצורך כך יש לבחון את נסיבות השהייה, ידיעת הרשויות ואי נקיטת פעולות על ידי הרשויות, כאשר בכל מקרה אף אם תוכר רשות מכללא, הרי רשות כזו תהיה לעולם הדירה.
2. למען שלמות התמונה אציין כי במסגרת ת"א (שלום הרצליה) 47639-03-15 שאלתיאל ואח' קלטיאן [‏פורסם בנבו] (6.3.19) (להלן: "עניין שאלתיאל") הכיר מותב זה ברשות בלתי הדירה במקרקעין, כאשר בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק דין זה, ר' ע"א (ת"א) 40650-04-19 יעקב שאלתיאל נ' אליהו קלטיאן [‏פורסם בנבו] (26.8.2020).

אלא שראוי ונכון לאבחן את פסק הדין בעניין שאלתיאל מהמקרה שלפניי כאן, כאשר מדובר על מערכת עובדות שונה, כאשר השוני בנסיבות יש בו להצדיק באופן מובהק תוצאה שונה, ואפרט:

בעניין שאלתיאל דובר על מקרקעין פרטיים ואילו כאן מדובר על מקרקעי ציבור. כפי שניתן ללמוד מעניין אביטסם לעיל, אין מדובר רק בהבחנה טכנית, אלא בהבדל מהותי.

שנית, בעניין שאלתיאל הבעלים הרשום היה חסר תום לב, כאשר רכש את המקרקעין בידיעה כי קיימים בה מחזיקים ברשות שנמשכת עשרות בשנים ואילו כאן מדובר בתובעות אשר רשומות שנים רבות כבעלות המקרקעין.

מן הכלל אל הפרט - העדר זכות לרשות בלתי הדירה של הנתבעת

1. לאור הפסיקה המפורטת לעיל, השוללת באופן קטגורי יצירת רשות מכללא שהינה בלתי הדירה במקרקעין, הרי יש לדחות את טענת הנתבעת ביחס להיות הרשות הנטענת שלה בלתי הדירה.
2. למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם היה ניתן להכיר בזכות של המנוח כזכות רשות בלתי הדירה, וכאמור איני סבור כך, הרי עדיין זכות הרשות הבלתי הדירה, הינה זכות אישית של המנוח, ומכאן מדובר בזכות שאינה עוברת בירושה, כך שזו פקעה עם פטירתו.
3. בנסיבות אלו, אני קובע כי אין לנתבעת זכות רשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין.

זכות הרשות ומשמעותה

1. הנתבעת הקדישה חלק ניכר מתצהירה ומסיכומיה לטענת הרשות, כך שלטענתה, המנוח לא היה פולש במקרקעין, אלא התיישב במקרקעין בהסכמת המחזיק הקודם שלהם, מר שיוביץ', כאשר במשך כל השנים הישיבה בקרקע הייתה בידיעת הרשויות, התובעות כאן, ואף בעידודן.
2. אני סבור כי בעניין זה יש לקבל את עמדת הנתבעת בדבר היותו של המנוח מחזיק ברשות, אלא שאין בה בכדי להועיל לה במחלוקת בתיק זה, ואפרט:

אכן, מהראיות שלפני עולה כי המנוח לא "פלש" למקרקעין, אלא רכש את זכות החזקה מקודמו במקרקעין מר שיוביץ'. כמו כן, אין למעשה חולק כי במשך עשרות שנים לא המדינה ולא הרשות המקומית פנו למנוח בדרישה כי יפנה את המקרקעין.

אציין, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, היות וההכרעה אינה נדרשת לצורך תיק זה, כי לא רק שהתובעות לא דרשו מהמנוח שיפנה את המקרקעין, אלא הן אף עודדו את שהייתו במקרקעין במעשה או בשתיקה.

אלא שאין בעובדה שהמנוח לא היה פולש במקרקעין, אלא בר רשות מכללא, או אף מפורשת, כל רלוונטיות לתיק שלפניי ואין רשות זו מהווה הגנה כלשהי מפני תביעת הפינוי, ואבאר:

1. ראשית, כפי שציינתי לעיל, הרשות שניתנה למר יוסף ז"ל הינה רשות הדירה. לפיכך, כאשר ביום 17.7.2012 (במכתב נספח ח' לתצהיר התובעות) דורשות התובעות מהמנוח באופן ברור וחד משמעי את פינוי המקרקעין, הרי יש במכתב זה משום הפסקת הרשות. אציין כי אף אם לא אראה במכתב זה כהפסקת הרשות, הרי ברור כי הגשת תביעת הפינוי בחודש ספטמבר 2017 מהווה הפסקה של הרשות.

לפיכך, במקרה שלפניי, אף אם הייתה רשות למר יוסף ז"ל להחזיק במקרקעין (ואני סבור כי בהחלט הייתה רשות שכזו) הרי זו הופסקה עוד בשנת 2012, או לכל המאוחר בשנת 2017, כך שהמנוח לא יכול היה להוריש לנתבעת את זכות הרשות, אשר במועד פטירתו כבר הופסקה.

1. שנית, אף אם הייתי מקבל את טענת הנתבעת כי למר יוסף ז"ל הייתה זכות רשות בלתי הדירה, או כי הרשות לא הופסקה טרם פטירתו, הרי מדובר בזכות אישית שאינה עוברת בירושה.

לעניין זה ר' ד"ר יעקב שקד 'פינוי מקרקעין – הליכים והליכות' (הוצאת בורסי, 2017) בעמ' 425:

"כאמור, נקבע בפסיקה כי זכות הרישיון היא זכות אישית ולא חפצית. פשיטא, אין מדובר בזכות הניתנת להעברה"

וכן ר' ת"א (ת"א) 24875-07-17 אוריה י.ד.ב. השקעות ונכסים בע"מ נ' אהרון קדוש [‏פורסם בנבו] (25.08.2019):

"אף אם הייתי קובע כי ניתן לאב רישיון מכללא להחזיק במקרקעין, הרי שרישיון כאמור הינו זכות אישית שאינה עובת בירושה (ודאי שהיא אינה עובת לנכד, בנו של הנתבע 2, אשר אינו יורש על פי הצוואה).

אף אם ניתן לאב רישיון מכללא להחזיק במבנה, הרישיון פקע בשנת 2002 עם פטירתו. הנתבעים אינם זכאים להיבנות מרישיון כאמור – אף אם ניתן."

1. לפיכך, אף אם הייתה זכות רשות למר יוסף ז"ל הרי מדובר בזכות אישית שלא ניתנת להעברה בירושה, ואשר פקעה עם פטירתו של המנוח.
2. שלישית, אף אם הייתה זכות הרשות של מר יוסף ז"ל זכות הניתנת להורשה (ואיני סבור כך), הרי עדיין הנתבעת לא הוכיחה כי היא היורשת של זכות זו. הנתבעת לא צרפה לבקשת הרשות להגן ואף לא לתצהירה כל ראיה כי היא אכן היורשת של זכות הרשות (או כל זכות אחרת) שהייתה למר יוסף ז"ל במקרקעין.

אציין כי במסגרת הדיון מיום 18/04/2019, כאשר בית המשפט שאל בדבר צו הירושה, הוצג לבית המשפט על גבי מסך של טלפון נייד מסמך הנחזה להיות צו ירושה וממנו עולה כי הנתבעת היא יורשת של 1/24 מירושת המנוח יוסף ז"ל.

אולם, צו ירושה זה מעולם לא הוגש כראיה, ובכל מקרה לא ברור האם חלקה של הנתבעת בירושה כולל את הרשות במקרקעין נשוא התביעה, ככל שזו ניתנת להעברה.

1. לאור האמור לעיל, אני סבור כי למרות שהמנוח לא היה פולש במקרקעין אלא בר רשות, הרי קביעה זו אינה מהווה הגנה בפני תביעת הפינוי שלפני, וזאת כאשר מדובר ברשות הדירה שהופסקה וכאשר מדובר בזכות אישית של המנוח אשר לא ניתנת להעברה או להורשה לנתבעת.
2. למען הסר ספק אבהיר כי לנתבעת אין זכות רשות עצמאית במקרקעין. הנתבעת מתגוררת בנכס משנת 2016 בלבד (ר' עדותה בעמ' 25 לפרוטוקול), כאשר תביעת הפינוי הוגשה בשנת 2017.

אין עוררין כי חזקה במקרקעין במשך כשנה וחצי אינה יוצרת רשות מכללא.

אציין, כי בפסיקה נקבע שאף תקופה של עשר שנים אינה יוצרת רשות מכללא, קל וחומר תקופה כה קצרה כפי שבענייננו, כך, לדוגמא, ר' ע"א (ת"א) 30127-12-15 עירית תל-אביב-יפו נ' דור יחיאל [‏פורסם בנבו] (8.3.2017) שם דובר על החזקה של הטוען לרשות במשך 19 שנה במקרקעי העירייה, ובית המשפט פסק:

"במקרה שלנו מדובר בפלישה למקרקעי ציבור למשך תקופה לא ארוכה יחסית (לכל היותר 19 שנים) ולא התקיימו אותן נסיבות חריגות שהיו יכולות (אולי) להצדיק הכרה ברישיון מכללא או להצדיק סעד מן הצדק למי שפלש למקרקעי ציבור ונהנה מהם במשך שנים בלא תשלום דמי שימוש"

ור' בספרו של ד"ר יעקב שקד 'פינוי מקרקעין – הליכים והלכות' (2017, הוצאת בורסי), עמ' 417 ה"ש 22 את שורת הדוגמאות של חזקה במקרקעי ציבור למשך תקופה של בן 10 ועד 20 שנה אשר לא הוכרה כמחוללת רישיון מכללא.

1. מן האמור לעיל עולה, כי הנתבעת לא הוכיחה כי היא בת רשות במקרקעין ומכאן, ובכפוף לדיון בטענות נוספות שהעלתה הנתבעת בסיכומיה, יש להורות על סילוק ידה מהמקרקעין.

חוזה לטובת צד ג' וסקר המחזיקים

1. טענה נוספת של הנתבעת הינה כי הסכם הפיתוח שנחתם בין התובעות 1-2 לתובעת 3 מהווה חוזה לטובת צד ג', במסגרתו התחייבו התובעות 1-2 לפצות את המחזיקים במקרקעין. הנתבעת טוענת טענה דומה גם על סמך "סקר מחזיקים" שלטענתה נעשה על ידי התובעות ואשר בו נכלל המנוח.

יש לדחות טענה זו, ואנמק:

1. ראשית, אבהיר כי טענה זו נטענה באופן כללי כאשר הנתבעת אינה מפנה, לא בתצהירה ולא בסיכומים מטעמה, לסעיף ספציפי בהסכם המעניק לה זכות כלשהי כצד ג'.

אציין, כי עיינתי בהסכמי הפיתוח שצורפו כנספח "ה" לתצהיר התובעות ולא מצאתי בהם כל הוראה המקנה זכות במקרקעין לנתבעת. ההפך הוא הנכון. חוזה הפיתוח מחייב את התובעות 1-2 לפעול לפינוי המחזיקים מהמקרקעין (ר', למשל, סעיפים 3-4 לחוזה מיום 1.12.2010).

1. בכל מקרה, אף אם טענת הנתבעת בסיכומיה כי "התובעות עצמן ראו את עצמן מחויבות לפצות את סבה של הנתבעת" (ר' ס' 68 לסיכומים) הייתה נכונה, הרי אין בכך להוות הגנה בפני תביעת סילוק היד. לכל היותר, הנתבעת יכולה לטעון כי סעיף זה מקנה לה זכות לפיצוי, אך בוודאי שהוא אינו מקנה לה זכות כלשהי במקרקעין.
2. לפיכך, אין בהסכמי הפיתוח, או בסקר המחזיקים, על מנת להקנות לנתבעת זכות כלשהי במקרקעין עצמם ואין בהם להוות הגנה בפני תביעת סילוק היד.

הפקעה אסורה?

1. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי תביעת הפינוי מהווה למעשה תביעה לקבלת חזקה אשר היה מקום להגישה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") לבית המשפט המחוזי.

איני מקבל טענה זו, ואנמק:

1. אף אם חלק מהמקרקעין נשוא התביעה נרשם על שם התובעות 1-2 כתוצאה מהליך של הפקעה, הרי עם סיום הרישום מכוח סעיף 19 לפקודת הקרקעות הדרך הראויה להגשת תביעה לפינוי הינה תביעה מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין ולא תביעה מכוח פקודת הקרקעות.

יובהר, אכן קיימת מחלוקת בסוגיה, האם במקרה בו טרם הושלם הרישום מכוח סעיף 19 לפקודת הקרקעות קיימת לרשות סמכות מקבילה להגיש תביעה הן לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין והן לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות, ר' ע"א (ת"א) 15654-03-17‏ ‏עלי אבו טאלב נ' עירית תל-אביב-יפו [‏פורסם בנבו] (28.08.2018). אולם, וזה העיקר לענייננו, כאשר הרישום מכוח סעיף 19 לפקודת הקרקעות כבר הושלם על שם הרשות, אין כל חולק כי דרך המלך הינה הגשת תביעה מכוח ס' 16 לחוק המקרקעין. וכך נעשה במקרה שלפניי.

עוד לעניין זה, ר' ד"ר יעקב שקד 'פינוי מקרקעין – הליכים והלכות' (2017, הוצאת בורסי), עמ' 185, ע"א 332/60‏ בן עמי נ. היועץ המשפטי לממשלה (16.11.1961) וכן לאחרונה בת"א (י-ם) 16024-01-19 עירית ירושלים נ' עמאד אבו טיר [‏פורסם בנבו] (11.11.2020).

1. אציין כי פסק הדין בעניין רע"א 7215/18 זיו קלמונטין נ' עיריית תל אביב [‏פורסם בנבו] (20.11.2018) אשר מצוין בסיכומי הנתבעת, אינו רלוונטי לעניין שלפניי היות והוא עוסק בהגשת תביעה מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין במקום בו טרם נרשמה הבעלות על שם הרשות מכוח סעיף 19. כאמור, במקרה דנן הבעלות כבר נרשמה על שם הרשות.

בכל מקרה, פסק הדין בעניין קלמונטין לעיל מרחיב את האפשרות להגשת תביעה מכוח חוק המקרקעין גם למקרים בהם טרם נרשמה הבעלות.

1. לפיכך, התובעות 1-2 פעלו נכון וראוי כאשר הגישו תביעה לסילוק יד מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין.
2. הנתבעת טוענת בהקשר זה כי מגיע לה דיור חלוף וזאת מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").

לא מצאתי כל זכות של הנתבעת לקבלת דיור חלוף במסגרת תיק זה, ואבאר:

1. סעיף 194 לחוק התכנון והבניה קובע:

"194. בהליכי הפקעה מכוח פרק זה לא יפונה בית מגורים שנועד בתכנית להריסה אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר למי שהיה דר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר במועד פרסום ההודעה על הכוונה לרכוש את המקרקעין, או, אם רצה הדייר בכך, לאחר ששולמו לו או לזכותו פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר." (הדגשה שלי - ג.ה.).

1. לאור לשון הסעיף ברור, כי סעיף זה עניינו פינוי עקב הפקעה שבוצעה מכוח פרק ח' לחוק התכנון והבניה. במקרה שלפני הנתבעת כלל לא טענה כי מדובר בהפקעה מכוח פרק ח' לחוק התכנון והבניה, וממילא לא הוכיחה כי מדובר בהפקעה שכזו. למעלה מן הצורך, אציין כי נראה כי הזכויות נרשמו על שם הרשות שלא מכוח הפקעה הנובעת מתכנית. זאת ועוד, אין מדובר במקרה של בית מגורים שנועד בתכנית להריסה.

לעניין דומה ר' ע"א (מחוזי ת"א) 58568-04-18‏‏ אסתר ברוך נ' עירית תל-אביב-יפו [‏פורסם בנבו] (02.09.2019) (להלן: "עניין אסתר ברוך").

לפיכך, המקרה שלפני אינו מקרה עליו חל פרק ח' לחוק התכנון והבניה בכלל, או סעיף 194 לחוק זה בפרט.

1. יתרה מזו, אף אם הייתי סבור כי קיימת תחולה לסעיף 194 לחוק התכנון והבניה כאן, הרי הזכות לדיור החלוף מוקנית למי שגר בבית מכוח "זכות שבדין" או מכוח "זכות שביושר". כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, הרי אף אם למר יוסף ז"ל הייתה זכות חזקה מכללא, הרי לנתבעת אין כל זכות כזו, כאשר הזכות של המנוח אינה ניתנת להורשה וכאשר היא עצמה מחזיקה במקרקעין רק משנת 2016.

ור' עניין אסתר ברוך לעיל:

"בית המשפט, בעקבות פסק-דין דיאמנשטיין, קבע (בפסקה 15): "מעמד של בר רשות אינו מקנה זכות קניין או זכות שביושר מכל סוג שהוא".

מכאן נובע, שלמערערים, בני רשות מכללא במקרקעין, אין "זכות שביושר" לקבלת שיכון חלוף לפי סעיף 194 לחוק התכנון והבניה.

(תוצאה דומה נקבעה גם על ידי כב' השופט ח' טובי במספר פסקי-דין שניתנו על ידו לאחרונה: ה"פ (ת"א) 43663-06-15 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב נ' דלל, [פורסם בנבו] פסקה 29 (22.7.2019); ה"פ (ת"א) 25473-05-15 ועדה מקומית לתכנון ובנייה תל-אביב נ' קדוש, [פורסם בנבו] פסקאות 37-38; ה"פ (ת"א) 25314-05-15 ועדה מקומית לתכנון ובנייה תל-אביב נ' מנחם מאיר, [פורסם בנבו] פסקאות 30-31 (13.8.2019))

המסקנה היא שהמערערים אינם זכאים לקבלת דיור חלוף לפי סעיף 194 לחוק התכנון והבניה."

עוד על דחיית הטענה לדיור חלוף מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבניה, ר' בנסיבות דומות, ע"א (תל אביב) 43998-11-18 וינר ואח' נ. עיריית בני ברק ואח' [פורסם במאגר נבו] (24.10.2020) וכן ת"א (ת"א) 832-01-15‏ עירית תל-אביב-יפו נ' אלי פלד [‏פורסם בנבו] (25.01.2017) ות"א (ת"א) 35571-10-13‏ עירית תל-אביב-יפו נ' רוני מזרחי [‏פורסם בנבו] (7.8.2017).

1. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעת לדיור חלוף או שווי דיור חלוף מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבניה.

התחייבות שלטונית להסדיר את ההתיישבות בשכונה

1. הנתבעת טוענת כי קיימת התחייבות שלטונית להסדיר את ההתיישבות בשכונה. לא מצאתי כל ממש בטענה זו של הנתבעת, וארחיב:
2. ראשית, מבחינה עובדתית, אין כל ביסוס ראייתי לטענת ההתחייבות השלטונית לגבי המקרקעין נשוא התביעה.

כך, לתצהיר הנתבעת עצמו לא צורף כל נספח שיש בו ראשית ראיה להבטחה שלטונית כלשהי.

אכן, הנתבעת בסיכומיה מפנה להחלטת ממשלה מיום 1.11.1949 וכן להודעה של לשכת העיתונות הממשלתית מיום 2.11.1959, אולם מסמכים אלו לא צורפו לא לתצהירי הנתבעת ולא לסיכומים מטעמה, ומכאן ברי כי לא ניתן להסתמך עליהם על מנת לקבוע ממצא עובדתי.

יתרה מזו, אף בחלק מהמסמך שכן צוטט על ידי הנתבעת, לא מצאתי כל ראיה כי אכן מדובר על התחייבות החלה על המקרקעין נשוא התביעה, וזאת כאשר אין בהם כל זיהוי של מקרקעין.

פסק הדין אליו הפנתה הנתבעת כמתייחס להבטחה שלטונית זו, ע"א (ת"א) 26662-02-13‏ מרגלית מזרחי לנציאנו נ' דיור ב.פ. בע"מ [‏פורסם בנבו] (2.2.2015), כלל אינו מתייחס למקרקעין נשוא התביעה בפרט או למתחם נשוא התביעה בכלל, אלא למתחם גבעת עמל המצוי בתל אביב ולא בבני ברק.

1. שנית, מבחינה משפטית, אף אם הייתי מקבל את הציטוט החלקי בסיכומים כראיה, ואף אם הייתי מניח כי הוא מתייחס למתחם נשוא התיק כאן, הרי אין בו לבסס הבטחה או התחייבות שלטונית.

בפסק הדין בעניין בג"ץ 8634/08 שם טוב אלחננוב ואחרים נ' משטרת ישראל – אגף משאבי אנוש [‏פורסם בנבו] (16.11.2010) חזר בית המשפט העליון על התנאים הנדרשים על מנת שהבטחה מינהלית תהיה מחייבת משפטית, ואצטט:

"כדי שהבטחה מינהלית תחייב את נותנה, יש להוכיח, בראש וראשונה, כי היא אכן ניתנה. שנית, עליה להיות מפורשת וברורה, ולא מוטלת בספק. יתר התנאים המצטברים הנדרשים לקיום הבטחה מינהלית בת תוקף הם: כי נותן ההבטחה היה בעל סמכות חוקית לתיתה; כי הוא נתן אותה מתוך כוונה להקנות לה תוקף משפטי; כי הוא בעל יכולת למלא אחריה, וכן כי הצד השני הבין אותה כמחייבת. על תנאים אלה מתווסף התנאי כי לא קיים צידוק חוקי לשנות מההבטחה או לבטלה"

1. במקרה שלפני, ברור כי הנתבעת לא הוכיחה את התקיימות התנאים האלו, כאשר כאמור ברור כי אין כל הבטחה "מפורשת וברורה" להסדיר את זכויותיה במקרקעין.

הזנחה במשך שנים ותשלום מיסים

1. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי התובעות הזניחו במשך שנים את האזור וכי המנוח והיא עצמה שילמו מיסי ארנונה לעיריית בני ברק.

לא מצאתי כי טענות אלו מקנות הגנה מפני תביעת סילוק יד, ואבאר:

1. ככל שאכן התובעות הזניחו את האזור (ולמעשה הנתבעת לא הציגה כל ראיות לכך) ייתכן ויש בכך להוות עילת פיצוי כנגדן (ואיני מחווה דעתי בעניין), אבל הזנחה של מקרקעין אינה יכולה להעניק זכויות לנתבעת ובוודאי שלא זכות רשות בלתי הדירה כטענתה.
2. לעניין תשלום הארנונה, הרי המנוח החזיק במקרקעין ולכן פשיטא שעליו לשלם ארנונה בהיותה מס (או היטל) החל על מחזיק המקרקעין. עם זאת, ברור כי אין בתשלום ארנונה בכדי להקנות זכויות במקרקעין למשלם הארנונה.

המנוח יכול היה להסדיר זכויותיו

1. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי המנוח יכול היה להסדיר את זכויותיו עוד בחייו. לטעמי, אין בטענה זו להוות הגנה לנתבעת, ואסביר:
2. ראשית, כפי שהבהרתי לעיל, מהסכם הרכישה שהציגה הנתבעת עולה כי המנוח לא רכש זכויות בעלות או בעלות שביושר במקרקעין ולכן ספק בעיני האם יכול היה להסדיר זכויות שלא היו קיימות לו.
3. שנית, לצורך הכרעה בתיק זה יש להעריך את המצב המשפטי והעובדתי כפי שהוא כיום ולא כפי שיכול היה להיות, כך שעליי להתייחס לפעולות שנעשו ולא לפעולות שלא ננקטו. לפיכך, כאשר בחר המנוח שלא להסדיר את זכויותיו אל מול התובעות, הרי כיום המצב המשפטי והעובדתי הינו, כי אין רישום כלשהו של זכויות על שם המנוח.

התיישנות

1. הנתבעת טענה בסיכומיה להתיישנות התביעה. יש לדחות טענה זו, ואנמק:
2. ראשית, על פי הדין יש לטעון טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, כאשר הנתבעת לא עשתה כן.
3. שנית, אין מחלוקת כי מדובר במקרקעין מוסדרים. בהתאם לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין כאשר מדובר במקרקעין מוסדרים אין תחולה לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), אלא אם התביעה התיישנה עוד טרם כניסתו של חוק המקרקעין לתוקף.

הנתבעת טוענת כי המנוח רכש את המקרקעין בשנת 1958. מכאן, חלפו 11 שנה בלבד מיום רכישת המקרקעין ועד לכניסת חוק ההתיישנות לתוקף, כלומר פחות מתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק לתביעה במקרקעין (15 שנה למקרקעין שאינם מוסדרים ו- 25 שנה למקרקעין מוסדרים).

1. שלישית, תנאי בסיסי להוכחת התיישנות במקרקעין הינה כי קיימת "חזקה נוגדת" של המחזיק במקרקעין, כלומר על המחזיק להוכיח כי הוא מחזיק במקרקעין שלא בהסכמת הבעלים, ר' ע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח-תקוה [‏פורסם בנבו] (16.02.2006) פיסקה 36 לפסק הדין.

כאמור לעיל, הגנת הנתבעת כאן מושתתת כמעט כל כולה על טענה הפוכה, כי המנוח החזיק במקרקעין בהסכמת ובידיעת התובעות.

לפיכך טענת ההתיישנות נדחית.

סיכום ביניים

1. לאור האמור עד כאן, אני קובע כי התובעות הוכיחו את הבעלות שלהן במקרקעין ואת זכותן לקבל חזקה במקרקעין מכוח בעלות זו, ואילו הנתבעת לא הוכיחה כי קיימת לה זכות כלשהי לחזקה במקרקעין.
2. בנסיבות אלו, יש להורות על סילוק ידה של הנתבעת מהמקרקעין.
3. נותר לדון בטענה מרכזית נוספת של הנתבעת, טענה השזורה בתצהירה ובסיכומיה, כי יש להתנות את הפינוי בתשלום פיצויים ראויים.

תשלום פיצויים?

1. קבעתי לעיל, כי לטעמי המנוח היה בר רשות במקרקעין, אולם הנתבעת אינה בת רשות. עוד קבעתי כי בכל מקרה מדובר ברשות הדירה, ולכן לאחר גילויי דעת התובעות כי הרשות הסתיימה, על הנתבעת לסלק ידה מהמקרקעין של האחר.

נותר לבחון את השאלה, האם זכאית הנתבעת לפיצויים בגין הפסקת הרשות?

1. ראשית, אבהיר כי הפסיקה קבעה באופן ברור כי אין מקום להתנות את הפינוי בתשלום פיצויים, ר' רע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי (פורסם בנבו) [25/11/2002] לפיהם:

"זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצדם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון.

בתביעה זו ייקבעו המבחנים לקביעת היקף הפיצויים, וזאת על רקע הנסיבות המיוחדות, ביניהן ההשקעות שבוצעו על ידי בני הרשות." (הדגשה שלי – ג.ה.).

1. לעניין הטענה לפסיקת הפיצויים לגופה, ההלכה הינה כי באופן עקרוני אין מקום לפסוק פיצויים על עצם הפסקת רשות מכללא, אולם ניתן לפסוק פיצויים כאשר קיים הסכם בנדון, או בגין השקעות אשר גרמו להשבחת הנכס וזאת מטעמי צדק, ר' רע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי (פורסם בנבו) [11.5.2003] (להלן: "עניין סאלם חיר"):

"הלכה פסוקה מקדמת דנא כי אין "...סמוכין לדעה שבעל-מקרקעין חייב לפצות את ברי-רשותו על ביטול הרשות וסילוקם מעל מקרקעיו. ויש וחבות זו נובעת מהסכם מפורש, או משתמעת מהסכם או הסדר מכללא; אבל בהעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור, אין להסיק חבות שכזאת לא מחוקי הגנת הדייר... ולא מכל דין אחר" (דברי השופט ח' כהן בע"א 160/62 לוי נ' עירית תל-אביב-יפו [1], בעמ' 1780).

מקום שנפסקו פיצויים למי שהיה בר-רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק עבור השקעותיו של בר-הרשות בנכס והשבחתו."

1. מכאן, במקרה שלפניי, לכל היותר, לנתבעת זכות לקבלת פיצויים בגין ההשקעות של המנוח, במקרקעין, לרבות רכישת המבנה כפי שהוסבר לעיל.
2. אציין, כי בהתאם לפסיקה הפיצוי בגין השקעות בנכס אינו פיצוי אוטומטי, וזאת כאשר בתי המשפט עמדו על כך כי על מנת לקבל פיצוי שכזה יש להוכיח, בין היתר, השבחה של הנכס, כי הבניה הייתה חוקית וכן לבחון את אינטרס הצפיות של הצדדים. לעניין השיקולים למתן או אי מתן פיצוי לבר הרשות מכללא, ר' ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 1013/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' שאול שלמה (פורסם בנבו) [04.07.2006].
3. מכאן, סיכום ההלכות בעניין מוביל למסקנה, כי באופן עקרוני ניתן לפסוק פיצויים לנתבעת בגין הפסקת הרשות מכללא שניתנה למר יוסף ז"ל. עם זאת, פיצויים אלו יינתנו רק בגין השקעות בנכס, ובכפוף לבחינת פרמטרים כגון: חוקיות המבנים, ההנאה של הבעלים מההשבחה, צפיית הצדדים ועוד.
4. אלא, שלטעמי, בעניין זכות הנתבעת לקבל פיצויי בגין השקעות המנוח במסגרת הליך זה, הרי אף אם מבחינה עקרונית קיימת זכות לפיצוי, עומדים בפני הנתבעת שני מכשולים ממשיים, מכשול פרוצדוראלי ומכשול ראייתי, מכשולים המונעים מהנתבעת לקבל פיצוי בהליך זה, ואבאר:
5. המכשול הפרוצדוראלי נעוץ בכך שהנתבעת לא הגישה תביעה עצמאית או תביעה שכנגד לפיצויי, לענין זה ר' ע"א (מחוזי תל אביב) 1187/09 רמ-נח בע"מ נ' עבודי (פורסם בנבו) [7.2.2011] (להלן: עניין "רמ-נח בע"מ"):

"אמנם, יכול ובמסגרת כתב ההגנה תיטען הטענה של פיצוי כנגד הפינוי הנדרש בתביעה, אולם לא זאת דרך המלך. מהראוי, כי תוגש תביעה שכנגד או תביעה נפרדת אשר במסגרתה יהא רשאי כל צד לטעון טענותיו, לרבות טענות המערערת אודות זכאותה לדמי שימוש ראויים, ולא כאמירה בכתב ההגנה וללא תימוכין ראייתים כלשהם..." (הדגשה שלי – ג.ה.).

אציין כי על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון, בקשה אשר נדחתה, כאשר בית המשפט העליון הבהיר כי אין מקום להתנות פינוי בתשלום פיצוי, וכי דרישה לפיצוי צריכה להתברר כתביעה נפרדת, ר' ע"א 2060/11 טוביה עבודי נ' רמ נח בע"מ [‏פורסם בנבו] (6.10.2011):

"נדמה שלגופו של עניין צודקת המשיבה בכך שלא נפל פגם בהכרעת בית המשפט המחוזי. אין כל מניעה לנהל את המחלוקת על הזכאות לפיצוי והיקפו בתביעה רגילה, עליה משלמים המבקשים אגרה כנדרש, ובמסגרתה מביאים הם ראיות בכללים הרגילים של המשפט האזרחי."

1. אציין כי בהתאם להלכה זו בעניין רמ נח בע"מ, הערכאות הדיוניות נמנעו מלפסוק פיצוי בגין הפסקת הרשות וסילוק יד כאשר לא הוגשה תביעה עצמאית או תביעה שכנגד. ר', לדוגמא, ת"א (ראשל"צ) 6041-11-17 רשות הפיתוח הרשות למקרקעי ישראל נ' נאיף אבו עמאר [‏פורסם בנבו] (1.03.2020) והאסמכתאות הרבות שם:

"כפי שנפסק, דרך המלך לדון בתביעה לפיצוי בקשר לפינוי ממקרקעין היא בהגשת תביעה מפורשת לכך, בין במסגרת תביעה שכנגד ובין בתביעה נפרדת, אשר במסגרתה יהא רשאי כל צד לטעון טענותיו, כאשר למול הזכאות הנטענת לפיצוי בגין השבחת המקרקעין, ניצבת זכותו של בעל המקרקעין לדמי שימוש ראויים,..."

1. המכשול הנוסף העומד לפניי הנתבעת הינו המכשול הראייתי, כאשר על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח את ההשקעות שנעשו במקרקעין. גם על מכשול זה לא מתגברת הנתבעת במקרה שלפניי.
2. הנתבעת לא הביאה ולא הציגה כל ראיה לתמיכה בטענותיה כי המנוח או היא עצמה השקיעו במקרקעין, וממילא לא הוכיחה את היקף ההשקעות במקרקעין. יוטעם, כי הטענה בדבר השקעות בנכס הינה טענה עובדתית מובהקת המחייבת הוכחה ראייתית ברורה, לרבות לגבי שווי ההשקעה.
3. הנתבעת לא הציגה לפני בית המשפט כל כלי להעריך את הפיצוי הנדרש בגין ההשקעות הנטענות, לא רק שלא הוגשה חוות דעת שמאי מטעם הנתבעת, אלא שאין בתצהיר הנתבעת כל פירוט של ההשקעות אשר נעשו בנכס, מתי נעשו, עלותם ושווין.
4. בנסיבות שכאלו, כאשר לא הוצגה בפני בית המשפט כל ראיה לעניין ההשקעות בנכס, אין כל אפשרות לפסוק לנתבעת פיצויי כלשהו במסגרת הליך זה. לנסיבות דומות ר' בעניין‏ רמ-נח בע"מ לעיל:

"הנה כי כן, על הטוען, כי יש להתנות את הפינוי במתן פיצוי, להוכיח שאכן יש מקום להתנאה שכזו, כפי שעליו להוכיח את הנתונים השונים שבאמצעותם ישקול בית המשפט את שיעור הפיצוי, אם בכלל. לבסוף, על הטוען זאת, להוכיח את שווי שיעור הפיצוי לו הוא טוען." (הדגשה שלי – ג.ה.).

וכן ר', ת.א. (ת"א) 42657-07‏ ‏ עיריית תל-אביב נ' טובה זערור (פורסם בנבו) [22.2.2015] (להלן: "עניין זערור"):

"בענייננו, לא זו בלבד שהנתבעים לא הגישו תביעות כספיות עצמאיות, אלא הם אף לא ביססו את זכותם הנטענת לקבלת פיצוי, לא כל שכן לא הניחו תשתית ראייתית מינימאלית לענין שיעור הפיצוי.

מטעם זה כשלעצמו, אין מקום לדון במסגרת ההליך שבפני, בעתירת הנתבעים לקבלת פיצוי כספי כנגד הפינוי."

ויפים דברים אלו לעניין שלפניי.

1. לפיכך, בהעדר ראיות כלשהן בדבר שווי ההשקעות שהושקעו במקרקעין והיקפן, אין לי אלא לדחות את טענת הנתבעת לפיצויי וזאת כטענת הגנה כנגד הפינוי במסגרת תיק זה.
2. עם זאת, ולמען הסר ספק, טענות הנתבעת לפיצויי נדחות רק כטענת הגנה במסגרת תביעת הפינוי כנגדה, כך שאין כל מניעה כי הנתבעת תגיש תובענה עצמאית וחדשה, מלווה בהוכחות הנדרשות, לפיצויי בגין ההשקעות הנטענות במקרקעין או בגין רכישת המבנה. לעניין הזכות להגשת תביעה עצמאית במקרה שכזה ר' עניין סלאם חיר לעיל וכן ענין רמ-נח בע"מ לעיל.

יובהר, כי איני מחווה דעתי בדבר סיכוייה של תביעה שכזו, ככל שתוגש.

מועד הפינוי

1. לאור קביעותיי לעיל כי לנתבעת אין רשות להחזיק במקרקעין והיא אינה זכאית לפיצויי במסגרת הליך זה, הרי ניתן להורות על פינויה המיידי מהמקרקעין.
2. עם זאת לאור התרשמותי מנסיבות חייו של המנוח ומנסיבות חייה של הנתבעת, כפי שעלו מהעדויות שלפניי, אני סבור שיש להביא בחשבון את דבריו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 441/06 נוריאל נ מינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א (פורסם בנבו) [10.04.2007]:

"ככלל, האתגר בתיקים מעין אלה הוא איזון: מזה, אחריות למקרקעי ציבור – שרבים (ואיני מדבר במקרה דנן דווקא, או בו בלבד) עשו בהם כבשלהם והרשויות ניעורו כעבור זמן רב – ולפיתוח ושיפור סביבתי; ומזה, רגישות אנושית נחוצה, בנסיבות של מגורי שנות דור".

1. וכן את דבריו היפים של בית המשפט בעניין זערור לעיל:

"בד בבד עם תפקידו של בית המשפט לסייע בשמירה על מקרקעי הציבור, אין לאטום את הלב מפני מצוקתם של אלה שהחיים לא האירו להם פנים"

1. לפיכך, במכלול הנסיבות של תיק זה, ובפרט הצורך של הנתבעת וייתכן נוספים המתגוררים במקום עימה, למצוא מקום דיור אחר, אני קובע כי מועד הפינוי יידחה ליום 15.7.2021.
2. על אף שלא מצאתי כאמור לכרוך את הפינוי עם תשלום פיצויים, כמבואר לעיל, הדחייה האמורה תאפשר לנתבעת לקדם תביעת פיצויים מטעמה, ככל שתבחר בכך וככל שבידיה הראיות המתאימות להוכחת השקעות במקרקעין.

סיכום

1. לאור האמור לעיל, דין התביעה להתקבל.
2. הנתבעת, וכן כל מי מטעמה, יפנו את המקרקעין וימסרו אותם לתובעות כשהם נקיים מכל אדם וחפץ עד ליום 15.7.2021.
3. בנסיבות המפורטות בפסק דין זה, ובפרט הקביעה כי המנוח לא פלש למקרקעין אלא קיבל את החזקה בהם כדין, איני פוסק הוצאות.

ניתן היום, כ"ו שבט תשפ"א, 08 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.