לפני התנגדות לביצוע תביעה על סך כ-26 אלף ₪, בו נטען כי על המבקשת לשלם את שכר טרחתה של המשיבה בקשר להסכם שנערך ביניהם ולפיו תפעל המשיבה לאיתור כסף של המבקשת מגופים פנסיוניים.

על פי כתב התביעה פעלה המשיבה בהתאם להסכם בין הצדדים ומשכך היא זכאי לשכר טרחה בשיעור 13% מהכסף שאותר – ובסך כ-24 אלף ₪ (לסכום התביעה נוספות הוצאות גביה, הצמדה וריבית).

המבקשת טוענת כי ההסכם לא הוגבל לאיתורם של "כספים אבודים" ובמסווה של פעולה כאמור הוחתמה על הסכם לכל סוגי הכספים – וכי הכספים ש"אותרו" על ידי המשיבה הם חשבונות פעילים של המבקשת שלא נדרש כל שירות לגביהם.

המשיבה טוענת, בתגובה, כי ההסכם בין הצדדים קצר ופשוט וכי המבקשת ציינה במפורש מה הן הקופות אותן היא מחריגה מהשירות שהיא מבקשת לקבל מהמשיבה, ושכר הטרחה המגיע לא מתייחס לקופות מוחרגות אלו.

בנוסף, הצדדים חלוקים באשר לשאלת המועד בו הוגשה ההתנגדות, כאשר המבקשת מכחישה את קבלת ההמצאה לידיה וטוענת כי היתה בעבודה בשעה שנטען כי סירבה לקבל את כתב התביעה ולמעשה למדה אודות ההליך רק מהעיקולים שהוטלו.

ככלל ניתן לומר כי לא במהרה תידחה בקשת רשות להתגונן, כשם שאין לומר כי רשות תינתן כדבר מובן מאליו. בעשרות שנות פסיקה בנושא זה נקבעו אמות מידה די ברורות בשאלה: מתי תינתן לנתבע רשות להתגונן ומתי תידחה בקשתו. ניתן לומר כי תינתן רשות להתגונן כאשר הנתבע מעלה בתצהירו שיש לו יסוד להגנה, או אפשרות מבוססת של הגנה, או הצעה סבירה של הגנה, או הגנה טובה לכאורה או עובדות המצביעות על סכסוך סביר. כל אלה הם מטבעות לשון שונים של אותו רעיון: שבשלב הזה של המשפט, אין הנתבע צריך לשכנע את בית המשפט בצדקתו. זאת הוא יצטרך לעשות במשפט עצמו. אין בית המשפט השומע את הבקשה צריך לשקול את טיב הראיות של הנתבע ואת מהימנות העדים של הנתבע לעומת אלו של התובע. כל אלו הם עניין למשפט עצמו. על בית המשפט לשקול אם הנתבע הראה סיכוי של הצלחה בטענותיו. הייתה הגנה לכאורה בידי הנתבע - יורשה להתגונן בפני התביעה; לא הייתה כזו , או אם בית המשפט מתרשם שהגנתו של הנתבע היא הגנת בדים - לא יתן לו רשות להתגונן.

בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "

זאת ועוד. הלכה היא כי בשלב זה של בקשת רשות להגן, על בית המשפט לבחון האם למבקש רשות להגן עומדת הגנה, ולו בדוחק:

"בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה" (כבוד השופט שמגר בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 ; ראה דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם במאגר משפטי)).

בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נקבע מפי הנשיא כבוד השופט ברק (כתוארו אז), כי במסגרת בקשת הרשות להגן

"נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו..." .

יש להניח, לצורך הבקשה בלבד, כי יהא בידי המבקשת להוכיח את טענותיה שהובאו בתצהיר ובמקרה כזה עומדת לה הגנה לכאורית, וככל שיקבל בית המשפט את טענותיה בדבר הטעיה העומדת בבסיס ההתקשרות הרי שדין ההסכם בין הצדדים להתבטל.

מכיוון שכך, וכאשר המחלוקת בין הצדדים באשר למועד הגשת ההתנגדות מחייבת בירור עובדתי שאותו יש לעשות באמצעות השליח שנטען כי ביצע את ההמצאה במועד אותו מכחישה המבקשת (שליח שלא הוזמן לדיון בהתנגדות), מצאתי לאשר את הגשת ההתנגדות במועד בו הוגשה ולתת למבקשת רשות להתגונן.

התצהיר ישמש כתב הגנה.

לאור סכום התביעה יידון התיק בסדר דין מהיר.

המשיבה תשלם את הפרשי האגרה, ותגיש תצהיר והשלמת מסמכים מטעמה, בהתאם להוראות תקנה 214ב1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תוך 30 יום, עם העתק ישירות למבקשת.

מבלי שיהא בכך משום הארכת מועד מראש, אבהיר כי אי השלמת האמור תוך 60 יום תביא למחיקת התביעה מחמת חוסר מעש (או מחמת אי-תשלום אגרה מספקת), בלא צורך בהחלטה נוספת (אלא אם יוארך לכך המועד בהחלטה אחרת).

המבקשת תגיש השלמת מסמכים מטעמה, בהתאם להוראות תקנה 214ב1 האמורה, תוך 30 יום מקבלת מסמכי המשיבה, עם העתק ישירות למשיבה.

תצהירי עדות ראשית, חוות דעת מומחים (ככל שיש), וכן כל בקשה להזמנת עד, שאינו מסכים לתת תצהיר, יוגשו על ידי הצדדים במקביל, תוך 30 יום מהגשת מסמכי המבקשת. בקשה כאמור תפרט את זהות העד, מעמדו בקשר לסכסוך, תוכנה הצפוי של עדותו, וכן את הנסיונות שנעשו לקבלת תצהיר. בעל דין שאינו מגיש תצהיר, חוות דעת או בקשה כאמור ייחשב כמסתמך על התצהיר התומך בכתבי הטענות, בלבד.

תזכורת פנימית למזכירות ליום 15.5.18 לשם קביעת התיק לישיבה מקדמית בהתאם, לאחר הגשת מסמכי המשיבה ותשלום הפרשי האגרה, ובכפוף להגשה ולתשלום כאמור, או – לפי המקרה – לשם מחיקת התביעה על פי ההתראה דלעיל, ככל שלא יוגשו המסמכים או לא תשולם האגרה.

מוצע כי הצדדים ינצלו הזמן העומד לרשותם גם על מנת לבוא בדברים, בנסיון להגיע לפתרון מוסכם של המחלוקת, בדרכי נועם ומחוץ לכתלי בית המשפט, ותוך חסכון ניכר בזמנם ובהוצאות הכרוכות בבירור המחלוקת.

ניתנה היום, י"ט שבט תשע"ח, 04 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.