לפניי תביעה על סך 10,300 ₪ לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, בשל התנהלות הנתבעים.

כעולה מכתב התביעה, התובעת השכירה לנתבעים דירה בת 4 חדרים (להלן: "המושכר"). לטענתה, במשך 7 חודשי שכירות אחרונים דמי השכירות החודשיים שנתקבלו מהנתבעים עמדו על סך 2,900 ₪ וזאת בניגוד להסכם השכירות לפיו דמי השכירות החודשיים הינם בסך 3,200 ₪. משכך, עותרת התובעת לפיצוי בגין הפרשי דמי השכירות בסך 2,100 ₪.

בנוסף, טוענת התובעת כי השוכרים פינו את המושכר בתחילת חודש אוגוסט אולם הותירו בו את חפציהם אשר פונו על ידם רק בתאריך 5/9/17, מה שמנע ממנה להשכיר את המושכר לאחרים. משכך, עותרת התובעת לתשלום בגין אובדן דמי השכירות למשך חודש וחמישה ימים בסך 3,700 ₪.

עוד טוענת התובעת כי השוכרים הותירו את המושכר במצב שאינו מאפשר השכרתו ומשכך היא נאלצה לבצע שיפוצים ולסיידו בעלות של 4,500 ₪.

לטענת הנתבעים, דמי השכירות בגין שבעה חודשי שכירות אחרונים הופחתו בהסכמת הצדדים לסך של 2,900 ₪ וזאת נוכח הסכמת הנתבעים לבקשת התובעת שלא להפעיל את זכותם לתקופת האופציה הנוספת. עוד טוענים הנתבעים כי המושכר הושב לידי התובעת כשמצבו טוב בהרבה מזה בו נמסר להם על ידי התובעת, שכן במהלך שנות מגוריהם במושכר הם סיידו ושיפצו אותו מעת לעת.

עוד טוענים הנתבעים כי התובעת הסכימה כי חפציהם יישארו במושכר עד למציאת שוכר חדש וכי הוסכם ביניהם כי ברגע שיימצא השוכר, יפנו את תכולת המושכר.

לאחר שעיינתי בכל אשר הובא לפניי ושמעתי עדויות הצדדים וסיכומיהם, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

עיון במסמך שהוצג על ידי הנתבעים שנערך ביום 16/7/17 הנושא כותרת "הסכם פשרה בעניין הדירה ... וסגירת חוב עבור שכירות דירה על תקופת 7 חודשים" מלמד כי החוב בגין תשלום דמי השכירות נוצר בשל מניעות התובעת לקבל לידה את דמי השכירות בשל הליכי ההוצל"פ שהתנהלו בעניינה. עוד עולה מההסכם החתום על ידי שני הצדדים, כי הוסכם עליהם כי דמי השכירות החודשיים בגין שבעה חודשי שכירות כאמור, יעמוד ע"ס 2,900 ₪ וכי התשלום בגין תקופה זו הובער לידי התובעת במזומן ובמלואו.

עוד עולה מן ההסכם כי "המשכיר (אנט כהן) ראתה את הדירה הנ"ל עם השוכר וראתה את כל הבית שלא ניזוק מהשוכר למעט חלון במרפסת שנשבר והשוכר מתחייב חלון חדש ולסדר אותו".

התובעת העידה לפניי כי הסכמתה להפחתת דמי השכירות הייתה כפופה לכך שהנתבעים יפנו את המושכר עד ליום 1/8/18 שאם לא כן וכעולה מן ההסכם "המשכיר יהיה רשאי להיות משוחרר מהתחייבות לעיל".

עוד העידה התובעת כי על אף שהנתבעים עזבו את המושכר, הם הותירו בו את חפציהם, לרבות מכשירי חשמל, פרטי ריהוט ודברים נוספים. התובעת לא הכחישה כי ניתנה הסכמתה לאחסון "מספר קרטונים" במושכר לאחר השבת המפתחות לידיה אך העידה כי לא הסכימה כי המושכר לא יפונה כלל מהחפצים. התובעת הפנתה את בית המשפט לתמונות המושכר לאחר עזיבת הנתבעים. עיון בתמונות מעלה כי הנתבעים אכן הותירו במושכר את מרבית חפציהם, לרבות מכשירי חשמל, ריהוט ואף צעצועים עד כדי יצירת רושם כי המושכר עדין מאוכלס. בהקשר הזה, אין ביכולתי לקבל את גרסת הנתבעים כי הדבר נעשה בהסכמת התובעת וגרסת התובעת לפיה הסכימה לאחסון "קרטונים" אחדים ולא להותרת מרבית התכולה בתוך המושכר מתיישבת יותר עם השכל הישר והגיונם של הדברים. משכך, מקובלת עליי טענת התובעת כי הינה זכאית לפיצוי בגין אחסון חפציהם של הנתבעים במושכר למשך תקופה של כחודש ימים.

עם זאת, הסכום הנתבע בגין אחסון החפצים במושכר שהועמד על ידי התובעת על סכום דמי השכירות החודשיים בתוספת חמישה ימים אינו מקובל עליי. כאמור, התובעת העידה כי בשל אחסון חפציהם של הנתבעים חל עיכוב בשיפוץ המושכר וכן נמנעה ממנה האפשרות להשכירו לאחר. עם זאת, התובעת עצמה העידה כי המושכר הושכר אך ורק כחודשיים לאחר פינויו, מה שמלמד על כך שלא חפציהם של הנתבעים - שלאחסונם החלקי הסכימה התובעת - הם שמנעו שיפוצו והשכרתו של המושכר והמסקנה היא כי לא נגרם לתובעת נזק של אובדן דמי שכירות בפועל.

לאור האמור, הנני מעמידה את הנזק שנגרם לתובעת בשל אחסון החפצים השייכים לנתבעים במשך התקופה העולה על חודש ימים על 1,800 ₪.

באשר לטענת התובעת לעניין חובת הנתבעים לשאת בעלויות השיפוצים, הרי שאף דין טענתה זו להידחות. ראשית, התובעת לא הציגה כל אסמכתא להוצאות השיפוץ ובמאמר מוסגר אף יצוין כי עדותה לפניי במהלכה העידה כי עלויות השיפוץ עמדו על 8,000 ₪ סותרת את טענתה בכתב התביעה לפיה הסכום הנתבע בגין ראש נזק זה עומד ע"ס 4,500 ₪.

לא זו אף זו, עיון במסמך מיום 16/7/18 החתום על ידי התובעת, והמציין מפורשות כי זו בדקה את המושכר מלמד כי טענתה היחידה באשר למצב המושכר התייחסה לחלון שבור שאין מחלוקת כי תוקן. בחתימתה אישרה התובעת כי אין לה כל טענה נוספת בעניין זה כלפי הנתבעים. טענת התובעת כי במעמד החתימה על המסמך הנתבעים הסתירו חלק מהליקויים אינה מקובלת עליי. עיון בתמונות הליקויים אליהן הפנתה התובעת מלמד כי אין המדובר בליקויים הניתנים להסתרה ומשאישרה התובעת בחתימתה כי בדקה את המושכר ולמעט עניין החלון אין לה כל טענה כלפי השוכרים, חזקה עליה כי אכן כך הדבר.

נותר להוסיף כי דין טענת התובעת לפיה משלא פינו הנתבעים את המושכר ביום 1/8/17, ההסכם מיום 16/7/17 לרבות הפחתת דמי השכירות מבוטל, להידחות מכל וכל. אין מחלוקת כי הנתבעים השיבו לתובעת את מפתחות המושכר בהתאם להסכם ומשלא הכחישה התובעת כי הסכימה לאחסון חלק מחפציהם של הנתבעים במושכר עד למציאת שוכר חדש ובהיעדר מחלוקת כי המושכר הושכר רק כעבור כחודשיים ממועד פינויו, הרי שלא קיימת כל עילה לביטול ההסכם ומשכך התובעת אינה זכאית לכל פיצוי מעבר לפיצוי בגין אחסון חפציהם של הנתבעים, כאמור.

העולה מן המקובץ הוא כי הנתבעים יפצו את התובעת בסך 1,800 ₪ .

עוד ישלמו הנתבעים לתובעת את הוצאות ניהול ההליך לרבות אגרת ביהמ"ש בסך 200 ₪.

בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי בבאר שבע בתוך 15 יום

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ח, 03 מאי 2018, בהעדר הצדדים.