תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 19.2.17 בפתח תקוה. התובעת טוענת לנזקים בסך כולל של 1,942 ₪ בגין עלות תיקונים ושכר שמאי.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים.

התובעת טוענת כי התאונה ארעה כאשר רכבה נסע בנתיב הימני, המיועד לנסיעה ישר או ימינה, וכי רכב הנתבע שנסע בנתיב השמאלי סטה לנתיב נסיעת רכב התובעת ופגע בו.

לפי עדותו של נהג רכב התובעת רכב הנתבע "חתך" לפניו והוא לא הספיק לבלום ופגע במרכז הרכב בצד ימין.

הנתבע, לעומת זאת, טוען כי נסע בנתיב הימני כשהרגיש בפגיעה ברכבו. הנתבע אישר כי היה בכוונתו לפנות ימינה וציין כי אותת – אך לא הספיק עדיין לשנות את נתיב נסיעתו כשהרגיש בפגיעה. לעדותו, לא ראה את רכב התובעת עד שהרגיש בפגיעה ברכבו.

הנתבע העיד כי לרכבו נגרם נזק ניכר ("עשה לי נזק ב-150,000 ₪") אך כי נמנע מלתקנו או לתבוע בגין נזק זה, בעצת סוכנת הביטוח שלו. הנתבע העיד גם כי אשתו ישבה לצדו בתאונה, אך מאחר שלא היה מיוצג לא מצאתי לייחס משקל ראייתי להמנעותו מהזמנתה לעדות בדיון.

לאחר שכל אחד מהצדדים הציג בפני את אופן קרות האירוע, לגרסתו, אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעת. העובדה כי הנתבע אישר שהיה בכוונתו לפנות (כפי שהעיד נהג רכב התובע שעשה) ושלא הבחין ברכב התובע, מיקום הנזקים בכלי הרכב והמנעותו של הנתבע מלדרוש את נזקיו מהצד שכנגד (האחראי לתאונה, לטענתו) – כל אלה מחזקים את גרסת נהג רכב התובעת.

משכך, אני קובע כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על שכם הנתבע וכי עליו לשאת בתוצאות הנזקים שנגרמו. נוכח העובדה כי הפגיעה ברכב הנתבע היתה במרכז הרכב, ובאופן המלמד כי חלק ניכר מרכב הנתבע הספיק להכנס לנתיב שלפני רכב התובעת בטרם הפגיעה, מצאתי לייחס לנהג רכב התובעת אשם תורם בשיעור 30%.

לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 1,359 ₪, וכן את אגרת התביעה בסך 374 ₪, את שכר העד בסך 300 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 1,800 ₪.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ט, 02 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.