עיריית ירושלים מבקשת לחייב את בעל השליטה בחברה בחוב הארנונה של אותה חברה, וזאת מכח הוראותיו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ג-1992. לטענת הנתבע, הוא לא קיבל נכסים מהחברה, ועל כן אין לחייב אותו לשאת בחוב הארנונה שלה. בכך יעסוק פסק הדין שלהלן.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. הנתבע הוא בעל המניות ובעל השליטה בחברה בשם "מוסך דוד כהן בע"מ" (להלן: "החברה").
2. משנת 2007 שכרה החברה חלק ממבנה ששימש כמוסך ברחוב בית הדפוס 7 בירושלים, והפעילה בתוך המוסך מחלקה לפחחות רכב. השכירות הסתיימה ביום 31.3.11. אין חולק שבשנים הראשונות לא נרשמה החברה בספרי העירייה כ"מחזיקה", אולם בשלב כלשהו התקבלה אצל העירייה הודעה לפיה החל מיום 1.1.10 החברה היא המחזיקה במושכר. התביעה שבפני נוגעת לחוב ארנונה עבור שנה ורבע, מיום 1.1.10 ועד תום תקופת השכירות (להלן ולשם קיצור: "החוב"), והיא הועמדה על סך של כ- 200,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה.
3. אין מחלוקת שהחברה הפסיקה פעילותה. על פי עדות יועץ המס של החברה, החברה הפסיקה פעילותה בשנת 2009 (דהיינו לפני התקופה בה נוצר חוב הארנונה). בשנה זו הקים הנתבע חברה אחרת, מוסך דודו כהן (2009) בע"מ (להלן: "החברה האחרת"). החל משנת 2011 (השנה המוקדמת ביותר הרשומה ב"תמצית מידע שומתי", שהוא פלט ממחשבי פקיד השומה) לא הייתה שום פעילות בחברה, והחל משנת 2016 היא אינה חייבת בהגשת דוחות.
4. כשנה לאחר תום תקופת השכירות פתח הנתבע באזור התעשייה תלפיות מוסך אחר, באמצעות החברה האחרת.
5. בשנת 2013 הגישה העירייה תביעה כנגד החברה בגין החוב (תא"ק 13587-07-13, להלן: "התביעה הראשונה") וביום 10.12.14 ניתן פסק דין בהעדר הגנה. במאמר מוסגר יצוין, שכתובתה הרשומה של החברה היא בית הדפוס 15, ירושלים, אולם מתצהיר המוסר שהוגש במסגרת התביעה הראשונה (נספח ה' לתצהיר מטעם העירייה) עולה שכאשר נעשו נסיונות להמציא לה את התביעה בכתובת זו, היא לא נמצאה במקום (ככל הנראה משום שכאמור, פעילותה כבר הופסקה – מ.צ'.). בסופו של דבר, ביום 8.7.14 המציאה העירייה את התביעה לנתבע בכתובת מגוריו, וזאת אף שהוא לא היה בעל דין בתביעה הראשונה. על אישור המסירה חתם אדם בשם "משה", אשר על פי אישור המסירה הוא בנו של הנתבע, ולא ברור מכח מה הוא מורשה לקבל כתבי בי דין של החברה, אם בכלל.
6. מכל מקום, לאחר שהחברה לא מילאה אחר פסק הדין, ולא פרעה את החוב, החלה העירייה בהליכי הוצאה לפועל. לטענתו של הנתבע הוא לא קיבל את כתב התביעה או את פסק הדין.
7. מאחר והחברה לא פרעה את חובה, אף לאחר נקיטת הליכי ההוצאה לפועל, הוגשה ביום 15.10.17 התביעה שבפני, הן כנגד הנתבע והן כנגד החברה. בבקשה לסילוק על הסף שהוגשה בשם הנתבע ובשם החברה לא טענה החברה שיש לבטל את פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה בהעדר הגנה. היפוכו של דבר, החברה טענה לקיומו של מעשה בית דין המצדיק סילוק התביעה על הסף. העירייה הסכימה לבקשה ככל שהיא נוגעת לחברה, והתביעה נגדה נמחקה. כעת נותר לדון בתביעה כנגד הנתבע.

טענות הצדדים

1. לטענת העירייה, סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ג-1992 (להלן ולשם קיצור: "החוק") יוצר חזקה לפיה בעל השליטה בחברה שפעילותה הופסקה קיבל ממנה נכסים בשווי גובה חוב הארנונה (לפחות), ולפיכך, אלא אם עלה בידו לסתור את החזקה, יש לחייב אותו בכל החוב החלוט בו חבה החברה. העירייה מוסיפה וטוענת שהנתבע לא עמד בנטל לסתור את החזקה, ולפיכך יש לחייבו במלוא הסכום שנפסק במסגרת התביעה הראשונה.
2. לטענת הנתבע, התביעה נגדו התיישנה, שכן עילת התביעה לחוב הארנונה של שנת 2010 נולדה ביום 1.1.10, והתיישנה ביום 1.1.17, ועילת התביעה ליתרת החוב נולדה ביום 1.1.11, והתיישנה ביום 1.1.18 (דהיינו לאחר הגשת התביעה – מ.צ'.).
3. הנתבע מוסיף וטוען שלחברה לא היו נכסים ביום בו הופסקה פעילותה, וממילא הוא לא קיבל ממנה נכסים, ואין מקום להטיל עליו את חובותיה.
4. בנוסף, טוען הנתבע שלחברה גם לא היו חובות בגין הארנונה, שכן על פי הסכם השכירות שלה, נטל על עצמו המשכיר של הנכס בו החזיקה החברה, ובגינו נוצר חוב הארנונה, את החובה לשלם את הארנונה עבור המושכר, תמורת דמי שכירות גבוהים במיוחד. לגופו של החוב מוסיף וטוען הנתבע שחיוב הארנונה חושב בהנחה שהשימוש במושכר היה לצרכי מסחר, בעוד שבפועל אין חולק שבמקום הופעל מוסך, אשר הסיווג הנכון שלו צריך היה להיות תעשיה, דבר שהיה מביא להפחתה ניכרת בגובה החוב.
5. עוד ובנוסף, טוען הנתבע שגם אם הועבר נכס כלשהו של החברה, הרי שניתן לגבות את חוב המס עד לשוויו של הנכס שהועבר אליו בלא תמורה, ולא את מלוא חוב המס.
6. לבסוף, טוען הנתבע שאף אם תדחה טענת ההתיישנות, יש לדחות התביעה בשל שיהוי קיצוני, שהביא לכך שהוא לא היה מודע לחיוב בארנונה במועד, ועל כן לא יכול היה להעלות את טענותיו הן לגבי העובדה שהחברה לא הייתה חייבת בתשלומי הארנונה, אלא המשכיר, והן לגבי סיווג הנכס לצרכי חישוב החוב. בנוסף, לטענת הנתבע, השיהוי החמור גרם לו נזק ראייתי, בכך שלא נשמרו אצלו מסמכי הנהלת החשבונות של החברה, אשר באמצעותם יכול היה להוכיח טענתו לפיה במועד הפסקת הפעילות לא היו לה נכסים אותם יכולה הייתה להעביר אליו.
7. במענה לטענות אלו הפנתה העירייה להלכה הקובעת שתביעה לפי ס' 8(ג) לחוק מתיישנת רק בחלוף 7 שנים מיום שהחברה הפסיקה פעולתה. העירייה חולקת על טענת הנתבע לפיה החברה הפסיקה פעילותה בשנת 2009. עוד טוענת העירייה, שהחוב הפך חלוט מעת שפסק הדין נגד החברה הפך חלוט, ועל כן אין מקום להעלות טענות נגדו במסגרת התביעה שבפני. לטענת העירייה, מעת שהועברו נכסים מהחברה לבעל השליטה בלא תמורה או בתמורה מופחתת, היא רשאית לגבות את מלוא החוב, ואין מקום לצמצם זכותה לשווי הנכסים שהועברו. לבסוף, העירייה מכחישה קיומו של נזק ראייתי, במיוחד כאשר התביעה נגד החברה ופסק הדין שניתן בה הומצאו לנתבע טרם חלוף תקופת ההתיישנות.

דיון והכרעה

חיוב הנתבע בחוב החברה – רקע כללי

1. התביעה שבפני הוגשה על פי סעיף 8(ג) לחוק, הקובע את זכותה של העירייה לגבות חוב ארנונה מבעל השליטה בחברה פרטית, בתנאים מסוימים:

"(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;..."

הצדדים אינם חולקים על כך שהנכס נשוא התביעה לא שימש למגורים, שהוא הוחזק על ידי החברה, שהחברה לא הייתה דיירת מוגנת, ושלא שולמה בגינו ארנונה בתקופה הרלבנטית. המחלוקת נוגעת לגבי התקיימות הנסיבות המיוחדות המנויות בס' 119א' לפקודת מס הכנסה, אשר זו לשונו:

"(א)(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."

גם כאן, הצדדים אינם חולקים על העובדה שהיה לחברה חוב ארנונה, שהחוב היה סופי, ושהחברה הפסיקה את פעילותה. המחלוקת נוגעת לשאלה האם הועברו נכסים בלא תמורה או בתמורה מופחתת, ולמי הועברו הנכסים כאמור. במחלוקת זו נדון להלן.

1. יחד עם זאת, בטרם נצלול אל הראיות שהוגשו והעדויות, יובהר כי ס' 8(ג) לחוק בשילוב ס' 119א(א)(3) פורשו כיוצרים "חזקת הברחה", ועל כן נטל הראיה להוכחת טענותיו מוטל על הנתבע. ההלכות בעניין זה סוכמו על ידי כבוד השופט גדעוני בת"א (של' י-ם) 40931-06-13‏ ‏ עירית ירושלים נ' שרותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ (27.8.15):

"כעולה מלשונן של הוראות החוק שהובאו לעיל, וכפי שנפסק, בהתקיים התנאים שנימנו לעיל – שהמרכזיים שבהם הם קיומו של חוב ארנונה סופי והפסקת פעילותה של חברה פרטית – קמה חזקה עובדתית לפיה נכסי החברה הועברו לבעל השליטה בה וכי העברה זו נעשתה ללא תמורה או בתמורה חלקית בלבד. במצב דברים זה עובר הנטל אל כתפי בעל השליטה ועליו להראות כי לא הועברו אליו נכסים שלא בתמורה או בתמורה חלקית. כך קבע בעניין זה בית המשפט העליון:

"קריאת לשונם של הסעיפים שבמחלוקת – סעיף 8(ג) לחוק מזה וסעיף 119א(א)(3) מזה – במשולב, מלמדת בבירור כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשה שלא בתמורה או בתמורה חלקית... כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על פי ההסדר" (רע"א 7392/12 רומנו נ' עירית יהוד מונסון בס' 9 להחלטת כבוד השופט י' דנציגר (25.10.12))

(ראו גם האסמכתאות בס' 10 לעיל, וכן עת"מ (חי') 26026-05-12 כהן נ' עיריית חיפה (16.7.12) (פסק הדין בוטל במסגרת הסכם פשרה שהוגש לבית המשפט העליון בלא שהערעור נדון לגופו, עע"מ 7347/12 עיריית חיפה נ' כהן (3.11.13)); עת"מ (חי') 36449-03-13 ענבר נ' עיריית חיפה (30.3.14); ע"א (מחוזי מרכז) 14350-11-08 צ'לסי שיווק (2003) בע"מ נ' עירית ראשון לציון (1.4.10); ת"א (שלום י-ם) 5763-04-10 עיריית ירושלים נ' מ.א.ד.פ ושירותים בע"מ (1.3.16))."

1. בהקשר זה יש לדייק, ולהזכיר שחזקת ההברחה מתקיימת בשני מצבים שונים המוזכרים בס' 119א לפקודת מס הכנסה. הסעיף מבחין בין מצב של העברת נכסים לבין מצב של העברת פעילות. ס' 110א(א)(1) עוסק במצב של העברת נכסים בלא תמורה או בתמורה מופחתת, וקובע שניתן לגבות את חוב המס מכל מי שקיבל את הנכסים, בלא תלות בסוג היחסים בין מקבל הנכסים לבין חברה החייבת. בניגוד לכך, ס' 119א(א)(2) עוסק במצב ספציפי של העברת פעילות בין חברות שונות שלהן אותם בעלי שליטה, וקובע שבמקרה זה, ניתן לגבות את חוב המס מהחברה שקיבלה את הפעילות, וממנה בלבד.

מן הכלל אל הפרט

1. במקרה בו עסקינן, כיוון שהחברה הפסיקה פעילותה והותירה אחריה חוב ארנונה שלא שולם, נוצרה חזקה לפיה היא העבירה לנתבע נכסים בלא תמורה, או בתמורה מופחתת, ועל הנתבע מוטל הנטל להוכיח שלא בוצעה העברה כאמור. ככל שלא יעמוד בנטל הוכחה זה, יחוייב הנתבע בחוב הארנונה של החברה.
2. אולם בשונה מכל המקרים שהובאו בפסיקה דלעיל, בהם לא הייתה מחלוקת שלחברה היו נכסים, ובעל השליטה טען שעם הפסקת הפעילות בחברה, נכסיה נמכרו בתמורה מלאה, במקרה שבפני טוען הנתבע שלחברה לא היו כלל נכסים אותם יכולה הייתה להעביר (למעט קלסר מסמכים, שדכן ומחורר, עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 25).
3. כך למשל, על פי הנטען, החברה מעולם לא רכשה ציוד להפעלת המוסך, אלא שכרה את הציוד יחד עם המבנה. לתמיכה בטענה צירף הנתבע לתצהירו הסכם השכירות מיום 29.4.07, לגבי הנכס נשוא החוב. על פי ההסכם, המושכר כלל ציוד קבוע ונייד אותו התחייב השוכר לבטח ולהשיב למשכיר בתום תקופת השכירות. בנוסף, מההסכם עולה שדמי השכירות (בסך של 60,000 ₪ לחודש) כללו שירותי משרד ואדמיניסטרציה, ארנונה חשמל ומים.
4. בשנת 2009 התחלף המשכיר, ושכר הדירה המוסכם היה נמוך יותר, בסך 45,000 ₪ לחודש. לטענת הנתבע, גם על פי הסכם זה שכר הדירה כלל את הציוד שהושכר לו, ואת תשלומי הארנונה החשמל והמים. אלא שגם הסכם זה הופסק, לטענת הנתבע, עקב חוסר כדאיות כלכלית.
5. רק לשם השוואה, שכר הדירה עבור מוסך אחר ששילמה החברה האחרת שבבעלות הנתבע החל מיום 24.4.12 עמד על 13,000 ₪ לחודש (ר' נ/1), ואת הציוד למוסך קיבלה החברה בהשאלה מחברת טמבורכב צבעים 1997 בע"מ, תמורת ההתחייבות לרכוש ממנה צבעים בסכום של 20,000 ₪ לחודש (ר' נ/2). ההפרש בשכר הדירה עשוי לרמז על כך שדמי השכירות ששילמה החברה אכן כללו, בין היתר, את הציוד (ואת דמי הארנונה). גם העובדה שלחברה האחרת שבבעלות הנתבע לא היה ציוד משלה להפעלת המוסך, והיא קיבלה אותו בהשאלה מספקית הצבעים, מחזקת את טענת הנתבע לפיה לחברה לא היה ציוד כלשהו, ומכל מקום שהיא לא העבירה אותו (בתמורה או שלא בתמורה) לנתבע או לחברה האחרת.
6. בנוסף, לחיזוק טענתו העיד הנתבע את מר משה שמאי, יועץ מס, ומי שהכין עבור החברה את הדיווחים לשלטונות המס. מר שמאי העיד שעל פי רישומיו החברה הפסיקה פעילותה בהפסד, שלמיטב ידיעתו לא היו לה נכסים או ציוד, ושלא נותר בה רכוש קבוע.
7. עדויות אלה, הנתמכות כאמור במסמכים, מהימנות בעיני, ועל כן אני מקבלת אותן וקובעת שאכן במועד הפסקת פעילות החברה לא היה לה ציוד כלשהו אותו יכולה הייתה למכור או להעביר בתמורה מופחתת לנתבע, לחברה אחרת בבעלותו או לכל גוף אחר.
8. בסיכומיה העלתה העירייה לראשונה בצורה מפורשת את הטענה שגם פעילות החברה והמוניטין שלה הם נכסים, אשר העברתם מצדיקה הפעלת חזקת ההברחה. אלא שמחקירתו הנגדית של יועץ המס של החברה, עולה שבמקרה הספציפי שבפני, לא ניתן לראות בפעילות החברה משום נכס, ולא היה לה מוניטין אותו היא יכולה הייתה להעביר לנתבע. כך, מר שמאי נשאל מפורשות לגבי שווי הפעילות העסקית של החברה:

"ת. לא היה לו שם נכסים. שום דבר. היה לו רק הפסדים.

ש. הייתה לו פעילות עסקית. לא היה לה שווי?

ת. אני אגיד לך מה. זה שני דברים שונים לגמרי. בהתחלה היה עובד תחת מישהו מסוים. הוא לא היה יכול לקבל עבודות אחרות. רק מה שנתנו לו... הוא היה למעשה פרילנסר בתוך המערכת של אבגל. ברגע שאבגל סגר, לפעילות שלו אין שום דבר. כשפתח את החברה החדשה, זה הכל חדש. אין שום קשר. היה צריך לבנות את עצמו מחדש." (עמ' 17 ש' 22 – 28)

1. טענה זו מתחזקת מעדות הנתבע עצמו, לפיה לאחר שהחברה הפסיקה פעילותה הוא המשיך ועבד כשכיר אצל המשכיר במשך שלושה חודשים. רק בחודש אפריל 2012, דהיינו כשנה לאחר שעזב את הנכס בגינו נוצר חוב הארנונה, פתח הנתבע מוסך חדש באמצעות החברה האחרת (עמ' 12 ש' 27). יצוין, שלא נטען ולא הוכח שהחברה העבירה פעילותה לחברה האחרת שבבעלות הנתבע, ואשר אינה צד לתביעה שבפני, ומכל מקום, ע"פ ס' 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה, העברת הפעילות אינה מצדיקה הטלת החיוב במס על הנתבע, אלא לכל היותר על החברה האחרת.
2. אני מודעת לכך שהנתבע לא הגיש דוחות רווח והפסד מפורטים או מסמכים נוספים לתמיכה בטענותיו בדבר העדר נכסים. אולם עדות הנתבע ועדות יועץ המס של החברה עשו עלי רושם מהימן, והן עולות בקנה אחד עם הסכמי השכירות שהוצגו, כמו גם עם ההסכם להשאלת הציוד במוסך החדש. בנוסף, אני מאמינה ליועץ המס, מר שמאי, שהעיד שהוא לא מחזיק אצלו מסמכים של החברה יותר מאשר 5 שנים, משום שלאחר תקופה זו, רשויות מס הכנסה כבר לא מחייבות שמירת המסמכים (עמ' 19 ש' 13 - 35).
3. אמנם, הלכה היא שהמבקש לסתור את החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים, ולא די בעדויות כוללניות. אלא שהלכה זו נקבעה במקרים בהם נקבע שהנתבע הסתיר מסמכים שהיו בידיו, ושעל נקלה ניתן היה להציגם בבית המשפט (ר' ע"א (מחוזי י-ם) 9899-05-20 לימור הרי נ' עירית ירושלים (6.8.2020)‏ וכן עת"מ (מינהליים חי') 314-07-15 יעקב ספבק נ' עיריית חיפה (20.3.16)‏‏ וע"א (ת"א) 23647-03-11 עיריית יהוד-מונוסון נ' חיים רומנו (28.8.12)), או שנמנע מלהעיד עדים רלבנטיים אשר יכולים היו לשפוך אור על מצבת הנכסים של החברה במהלך שנות פעילותה (ר' ע"א (מחוזי ת"א) 2139/08 דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.10)‏‏). בכל אותם המקרים, הראיות שכן הובאו בפני בית המשפט הצביעו על קיומם של ספקות בשאלת הברחת הנכסים. כך, בעניין לימור הרי ציין בית המשפט את חוסר האמון שניתן לתת בנתבע נוכח ריבוי גרסאותיו, בעניין רומנו נקבע שהוכחה העברת נכסים לידי בעל השליטה, ובעניין הלל נקבע שאף שהוכח שחמשה מטוסים אכן נמכרו לכיסוי חובות החברה, לא הוכח מה עלה בגורלם של יתר המטוסים ומאות אלפי השקלים שהיו בחשבונות החברה במזומן. לא כך הדבר במקרה שבפני.
4. יתר על כן, בבואי לקבוע את משקל העדרם של המסמכים לצורך הוכחת טענות הנתבע, עלי לאזן את מחדלו של הנתבע בהצגת המסמכים אל מול השיהוי בפניה אליו. כך, על פי עדות המצהירה מטעמה של העירייה, כל דרישות התשלום נשלחו לחברה בכתובת הנכס, ולא לכתובתה הרשומה, אצל יועץ המס שלה (עמ' 10 ש' 14-15). בשנת 2014, כאשר נעשו ניסיונות להמציא לחברה את כתב התביעה הראשון, הוא נמסר לאדם בשם משה, אשר על פי תצהיר המוסר הוא בנו של הנתבע (נספח ה' לתצהיר מטעם העירייה). לא הוברר גילו של הבן. הפניה הראשונה אל הנתבע עצמו הייתה בשנת 2017, דהיינו שנים רבות לאחר הפסקת הפעילות (עמ' 10 ש' 32). התנהלות הנתבע לאחר פניה זו מלמדת שהוא לא התעלם מהפניה, אלא פעל באופן מיידי להשיב לה (נספח ו' לכתב התביעה).
5. בנוסף, הנתבע זימן את יועץ המס שערך את הדוחות להעיד מטעמו, וזה העיד שפנה אל רשויות המס בניסיון לאתר מסמכים נוספים, והמסמכים שהתקבלו הוגשו על ידו (ס' 4 לתצהירו). בנסיבות אלה, שוכנעתי שהעדרם של המסמכים אינו נובע מניסיון הסתרה, אלא מחוסר יכולת להשיגם, ואני מקבלת את עדות הנתבע, וקובעת שהוא סתר את חזקת ההברחה, ולפיכך, אין מקום לחייבו בחוב הארנונה המוטל על החברה.

התיישנות

1. נוכח התוצאה אליה הגעתי, איני מוצאת מקום להכריע בשאלת מועד התיישנותה של התביעה בגין שנת 2010, סוגיה שהושארה בצריך עיון בפסק דינו של בית המשפט העליון שניתן אך לאחרונה (ע"א 6967/20 הרי לימור נ' עיריית ירושלים (11.11.2020)).

לסיכום

1. החברה שבבעלות הנתבע הפסיקה פעילותה והותירה אחריה חוב לעיריית ירושלים בגין ארנונה לשנת 2010 ורבע משנת 2011. יחד עם זאת, שוכנעתי שלחברה לא היו נכסים, והיא לא העבירה לנתבע נכסים בלא תמורה או בתמורה מופחתת. בנסיבות אלה, דין התביעה נגדו להידחות.
2. התובעת תישא בשכ"ט עו"ד והוצאות הנתבע בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, א' אייר תשפ"א, 13 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.