1. התובע הגיש ביום 24.10.2017 את תביעתו במסגרתה טען כי עבד בקיבוץ עין דור ושולמו בגינו לנתבעת תגמולי ביטוח לרבות פיצויים. עוד טען התובע כי פנה אל הנתבעת לצורך קבלת הפיצויים והתגמולים, אולם למרות פניותיו והמצאת המסמכים הנדרשים, לא השיבה הנתבעת לפניות אלו ולא העבירה לרשותו את הכספים. התביעה עומדת על סך של 5,912 ₪. לכתב התביעה לא צורף כל מסמך.

2. הנתבעת הגישה ביום 5.2.2018 כתב הגנה והודיעה כי לתובע פוליסת ביטוח מנהלים והצטברו בה הסכומים הבאים: סך של 6,473 ₪ לפיצויים וסך של 8,726 ₪ לתגמולים. עוד הודיעה הנתבעת כי היא תבצע את פדיון הפוליסה, בערכי נטו, לא יאוחר מתחילת חודש מרץ 2018, ולכן אין מקום להמשיך את ההליכים. כמו כן, הודיעה הנתבעת כי בקשת הפדיון התקבלה אצלה רק ביום 1.2.2018.

3. נוכח האמור בכתב ההגנה לעניין הסכמת הנתבעת לשחרר את הכספים, ניתנה החלטה ביום 6.2.2018 לפיה על התובע להודיע מה מבוקשו ביחס להמשך ההליכים בתיק.

4. באותו היום הודיע התובע כי הוא מקבל את הודעת הנתבעת לעניין פדיון הפוליסה, אולם הוא מבקש לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ביום 12.2.2018 הודיעה הנתבעת כי היא מתנגדת לחיובה בתשלום הוצאות. התובע השלים טיעוניו לעניין ההוצאות ביום 21.2.2018.

טענות הצדדים

5. התובע טוען כי פנה לנתבעת עוד בשנת 2015 על מנת לשחרר את הכספים, אולם לא התקבלה כל תשובה, ולכן חזר ופנה גם ביום 6.4.2017. עוד טוען התובע כי מכתבו זה נענה על ידי הנתבעת אשר ביקשה ביום 20.4.2017 השלמת מסמכים נוספים, והתובע שב ושלח לנתבעת את המסמכים המבוקשים, אולם לא נענה על ידי הנתבעת, ולכן לא נותרה לו ברירה אלא להגיש את התביעה. כמו כן, טוען התובע כי נאלץ לפנות מספר פעמים אל פקיד השומה על מנת לקבל את אישורי המס, דבר אשא אילץ אותו להפסיק שעות עבודה.

6. מנגד, טוענת הנתבעת כי פנייתו של התובע נעשתה לראשונה רק ביום 6.4.2017, ופנייה זו נענתה במכתב מיום 20.4.2017 וכן במכתב נוסף מיום 19.5.2017, אולם התובע לא צירף את האישורים העדכניים הנדרשים על מנת שהנתבעת תוכל למלא אחר בקשתו. עלכן, טוענת הנתבעת כי התובע לא מיצה את ההליכים בטרם הגשת התביעה, וכי אילו עשה כן, היו נחסכות הוצאותיו וכן הוצאות הנתבעת.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית 

7. תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קובעת  כך:

"בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון".

8. בפסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע 753/05 מרכנתיל ניהול קופות גמל – בית הורים בית  אורה בע"מ (מיום 2.11.06) נקבע כדלקמן:

"... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סכסוך קיבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה."

אם כן, עולה כי סוגיית פסיקת הוצאות משפט ושיעורן הינה סוגיה הנתונה לשיקול דעתו של בית הדין, אשר בבואו לפסוק הוצאות עליו לשקול את מגוון השיקולים הרלבנטיים אליהם הפנתה ההלכה הפסוקה.

מן הכלל אל הפרט

9. כאמור, לא נותרה מחלוקת בין הצדדים לעניין שחרור הכספים, אלא לעניין ההוצאות בלבד. לאחר עיון בטיעונים ובמסמכים שבתיק, להלן החלטתי:

10. התובע טוען כי פנה אל הנתבעת עוד בשנת 2015, אולם לא צורפה כל אסמכתא לפנייה זו. פנייתו של התובע ביום 6.4.2017 אכן התקבלה אצל הנתבעת, והסתבר כי חסרים מסמכים הדרושים להשלמת התהליך, כפי שנרשם במכתבה של הנתבעת מיום 20.4.2017, מכתב אשר התקבל אצל התובע כפי שצוין על ידו בסעיף 2 להודעתו לבית הדין מיום 6.2.2018.

11. התובע לא הציג פנייה כלשהי אל הנתבעת לאחר מכתבה מיום 20.4.2017, אלא צורף לתגובתו מכתב אשר נשלח על ידו ביום 24.12.2017, כאשר למכתב זה צורף אישור מס מיום 21.12.2017. פנייה זו נעשתה לאחר שכבר הוגשה התביעה לבית הדין.

12. בנסיבות העניין, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים בהתאם להלכה הפסוקה, לרבות העובדה כי ההליכים בתיק זה הסתיימו תוך זמן קצר וללא צורך בדיונים, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ז' אדר תשע"ח, (22 פברואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.