1. לפניי תביעת תחלוף, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה בעקבות נזקי רכוש שאירעו על רקע תאונת דרכים.

תאונת הדרכים ארעה ביום 24.09.2015, בין כלי רכב, מ"ר 65-106-31 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת בביטוח נזקי רכוש (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 64-213-75 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ובבעלות הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים

1. התובעת טוענת כי האחריות בגין הנזקים שאירעו לרכבה, מוטלת על נהג רכב הנתבעים, אשר במהלך פנייה שמאלה כדין של רכב התובעת, הגיח רכב הנתבעים מאחור ניסה לעקוף את רכב התובעת משמאל, ופגע בו והדף אותו לעבר רכב אחר הנושא מ"ר 35-703-64 (להלן: "רכב צד ג'"). לטענת התובעת, לאחר התאונה נהג רכב הנתבעים השאיר את רכב הנתבעים בצד הדרך וברח מזירת התאונה. לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה ניזוק רכב התובעת באופן שהוא איבד מערכו להלכה. עוד טוענת התובעת, כי פיצתה את המבוטח בשווי הרכב ועתה היא תובעת את הפסדיה בניכוי התשלום שהתקבל בגין שרידי הרכב.
2. הנתבעת 2 טוענת כטענה מקדמית כי דין התביעה נגדה להידחות על הסף בהיעדר עילה ובהיעדר יריבות, הואיל ונהג רכב הנתבעים או מחזיק רכב הנתבעים הביא להכשלת בירור חבותה. כמו כן, טוענת הנתבעת כי הואיל ולא זכתה לשיתוף פעולה עם נהג רכב הנתבעים או מטעם המחזיק ברכב הנתבעים הרי שלא ידוע אם נהג רכב הנתבעים החזיק ברישיון נהיגה מתאים או אם הוא היה מורשה לנהוג ברכב הנתבעים במועד התאונה. עוד מוסיפה הנתבעת 2 כי הואיל ונהג רכב הנתבעים עזב את זירת התאונה מבלי להחליף פרטים עם נהג רכב התובעת, היא נאלצה להפעיל חוקר פרטי אשר גילה כי בגרסתו של נהג רכב הנתבעים ישנן סתירות ותמיהות רבות. ועל כן, לטענת הנתבעת 2 יש לפטור אותה מחבות כלפי נהג רכב הנתבעים או המחזיק ברכב הנתבעות.

בנוסף, טוענת הנתבעת 2 כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג רכב התובעת אשר עצר את רכבו בצד הדרך וכאשר רכב הנתבעים חלף על פני רכב התובעת, החל האחרון בפניה שמאלה, בחוסר זהירות, מבלי לאותת, מבלי לתת זכות קדימה, ופגע ברכב הנתבעים.

זאת ועוד, מכחישה הנתבעת 2 את הנזק הנטען שנגרם לרכב התובעת כתוצאה מהתאונה, את הקשר הסיבתי בין הנזק לתאונה ואת גובה הנזק.

1. הנתבע 1 טען בכתב הגנתו כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג רכב התובעת, שהרי רכב הנתבעים נסע בנסיעה ישרה כדין ולפתע רכב התובעת אשר חנה בחניה כפולה בצדו הימיני של הדרך החל לפנות שמאלה ללא איתות. לטענת הנתבע 1, לאחר התאונה, יצא מרכבו ומשראה שנהג רכב התובעת "בסדר" ולא נפצע, ביקש להזיז את רכב הנתבעים מחוץ לצומת, על מנת להחליף פרטים כנדרש, ומבלי להפריע לתנועה, אלא שלטענתו, לאחר שהזיז את הרכב, רכב התובעת נעלם. לטענת הנתבע 1, לאחר מכן, שב לביתו שנמצא בסמוך למקום התאונה, ומאוחר יותר, שב למקום התאונה כדי להחליף פרטים, אולם נהג רכב התובעת כבר לא היה במקום.

לטענת הנתבע 1, מדובר ברכב החכר בו עושה שימוש מעסיקתו של אביו, "התעשייה האווירית". נהיגתו של הנתבע 1 ברכב הנתבעים הייתה בהרשאה בהתאם להסכם העסקה שנעשה בין אביו של הנתבע 1 למעסיקתו. לטענת הנתבע 1, ביום למחרת התאונה פנה אביו ודיווח על התאונה, ובעקבותיה רכב הנתבעים טופל וממשכורתו של אביו של הנתבע 1 קוזז סך של 700 ₪ כהשתתפות עצמית בגין התאונה. הנתבע 1, מבקש להדגיש כי בדוח התאונה נפלה טעות בציון מועד התאונה ובטעות נרשם התאריך 01.01.2016, מקום שהדיווח הועבר בסמוך לאחר התאונה, ולו באמצעות שיחה עם מחלקת הרכב אצל מעסיקתו של אביו של הנתבע 1.

אשר לכיסוי הביטוחי, טוען הנתבע 1 כי הנתבעת 2 מבקשת להסיר כיסוי ביטוחי בחוסר תום לב, בטענה של אי שיתוף פעולה ואי דיווח בזמן, מקום שהתמונה שונה לחלוטין.

אשר לנזק הנטען שנגרם לרכב התובעת, טוען הנתבע 1 כי החישוב של התובעת בדבר אבדן להלכה הוא מוטעה מאחר שהנזק לרכב התובעת הוא 29,784 ₪ כאשר שווי הרכב הוא 70,031 ₪ ולכן ברור כי שיעור עלות התיקון של רכב התובעת אינו מגיע אף ל- 50% משווי רכב התובעת.

1. נערכה לפניי ישיבה הוכחות שבפתחה נשמעו טיעוניהם המקדמיים של ב"כ הצדדים.

לאחר מכן, ביקשה ב"כ הנתבעת 2 להותיר את דוח החקירה שנערך בעניינו של הנתבע 1 אשר הוגש לבית המשפט יום קודם לישיבה, חסוי עד לאחר שמיעת פרשת הנתבע 1. אולם מאחר שהתברר כי החוקר לא התייצב לישיבה ומאחר ולא הוגש תצהיר מתאים מטעם החוקר ומאחר שבית המשפט לא מצא כל הצדקה להותיר את הדוח חסוי באותו השלב, הרי שהוא לא נעתר לבקשה ואף לא אישר את הגשת הדוח.

כמו כן, נשמעו עדויותיהם של נהגי הרכבים המעורבים בתאונה והוריו של הנתבע 1. לאחר מכן, סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה.

לאחר שבית המשפט פנה למלאכת כתיבת פסק הדין עלה הצורך בליבון סוגיית הנזק, ובכלל זה לעניין הכרזת רכב התובעת כאבדן להלכה. משכך, בהחלטתי מיום 04.11.2019 נקבע דיון נוסף במעמד ב"כ הצדדים ובמעמד השמאי מטעם התובעת.

ביום 27.11.2019 נשמע השמאי מטעם התובעת ונחקר בחקירה נגדית. במסגרת דיון זה הוגשו לבית המשפט מוצגים נוספים לרבות חוות דעת מתוקנת מטעם השמאי מיום 14.11.2019 שנערכה לאור החלטתי מיום 04.11.2019, ולאחר מכן העלו ב"כ הצדדים את טיעוניהם בעניין.

1. עתה אדרש לדיון ולהכרעה בתובענה.

דיון והכרעה

1. על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית כנגד הנתבעת 2 ולהידחות כנגד הנתבע 1, מהנימוקים המובאים להלן:

שאלת החבות – הכיסוי הביטוחי

7.1. תחילה אומר כי הגם שהנתבעת 2 הנה משכירת רכב ולא עוסקת בעסקי ביטוח, הרי שיש לראותה כמעין מבטחת משום שהיא מחויבת על פי דין לבטח (בביטוח חיצוני אצל חברת ביטוח או בביטוח פנימי אצלה) כל נהג.

יתירה מזאת, הנתבעת 2 העלתה בעצמה טענות של הסרת כיסוי ביטוחי על יסוד חוק חוזה הביטוח. לכן, חובותיה של הנתבעת 2 כמעין מבטחת הינן שרירות וקיימות.

7.2. הנתבעת 2 טוענת כי המבוטח מטעמה, באמצעות הנתבע 1, לא שיתף עמה פעולה, וזאת בשל ספק דיווח מאוחר, שהביא להכשלת בירור החבות שלה והכל בכוונת מרמה. כנגזרת של טענה זו, טוענת הנתבעת 2 כי מאחר שהנתבע 1 הביא להכשלת בירור החבות הרי שלא ניתן לדעת אם הנהג ברכב הנתבעים היה מורשה לנהוג ברכב או אם היה לו רישיון נהיגה מתאים. ולכן, לטענתה, פטורה היא מהענקת כיסוי ביטוחי בגין התאונה.

7.3. בנסיבות העניין סבורני כי מדובר בטענה קלושה ביותר, שמוטב היה אלמלא הועלתה.

לא מן הנמנע כי התאריך המופיע על גבי הדיווח על התאונה שנמסר לנתבעת 2 כמועד התאונה הוא למעשה מועד הדיווח בלבד.

אני מאמין כי מדובר בטעות בתום לב שנעשתה על ידי ממלא הדוח, שלא הקפיד על רישום נכון של מועד התאונה. בין זה לבין אי שיתוף פעולה או הכשלת בירור חבות הנתבעת 2 בכוונת מרמה, המרחק הוא עצום.

7.4. למעשה, הנתבעת 2 מבקשת לקבוע כי אין היא נושאת בחבות, בהתאם להוראת סעיפים 22 ו- 24 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח").

סעיף 22 לחוק חוזה הביטוח קובע:

"קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו, ועל המוטב להודיע למבטח, מיד לאחר שנודע לו, על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי הביטוח; מתן הודעה מאת אחד מאלה משחרר את השני מחובתו."

וסעיף 24 לחוק חוזה הביטוח קובע:

"(א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה:

(1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות;

(2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור.

(ב) עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר."

7.5. כלל הוא כי הנטל להוכיח את טענת היעדר כיסוי ביטוחי הוא על מי שמעלה את הטענה.

בנסיבות העניין, לא עלה בידי הנתבעת 2 להוכיח כי מחזיק רכב הנתבעים, בעצמו או באמצעות נהג רכב הנתבעים, לא שיתפו פעולה עמה או עם מי מטעמה לבירור חבותה על רקע התאונה.

7.6. מעיון בחומר הראיות שהוצג בפניי, עולים, באופן שאינו משתמע לשנים פנים, הנתונים הבאים:

1. כבר למחרת יום התאונה דיווח מחזיק הרכב, אביו של הנתבע 1, לקצין הרכב אצל מעסיקתו, על התאונה. לא הוצגה כל ראיה המעידה כי היה על מבוטח הנתבעת 2 להודיע ישירות לנתבעת 2 כחברת השכרת הרכב אודות התאונה.
2. אף אם הדיווח על התאונה לא הגיע תוך זמן סביר לנתבעת 2, הרי שלאחר שהנתבעת 2 הוציאה חוקר פרטי לצורך קבלת גרסת הנתבע 1, הרי שהחוקר הפרטי מטעם הנתבעת 2 זכה לשיתוף פעולה מצד הנתבע 1 וזה מסר לו את כל אשר ידוע לו אודות התאונה ובהתאם למה שנשאל.
3. לא ברור על מה נשענת הנתבעת 2 בטענתה כאילו מבוטח הנתבע 1 הביא להכשלת בירור החבות של הנתבעת 2 ואף עשה זאת בכוונת מרמה. במבחן התוצאה לא ברור איזה נזק נגרם לנתבעת כתוצאה מאי קבלת הדיווח תוך זמן סביר לאחר התאונה והכיצד העיכוב הביא להכשלה בבירור החבות. יתירה מזאת, הנתבעת 2 מרחיקה לכת בטענה כי התנהלות הנתבע 1 הייתה בכוונת מרמה.
4. נראה כי הנתבעת 2 במקום להתמקד בבירור חבותה ניסתה בכל מאודה להתנער מחבותה.

7.7. מהמקובץ עולה כי לא עלה בידי הנתבעת 2 להוכיח היעדר כיסוי ביטוחי בגין התאונה.

7.8. על כן, דינה של טענת היעדר כיסוי שמעלה הנתבעת 2, להידחות.

שאלת האחריות

7.9. משמצאתי כי הנתבעת 2 מחויבת במתן כיסוי ביטוחי לתאונה מושא התובענה, הרי שעתה נותר לבחון את סוגיית האחריות לקרות התאונה ואת סוגיית הנזק.

7.10. נהג רכב התובעת העיד כי ביקש לפנות שמאלה מרחוב ההסתדרות בגבעתיים, שהינו כביש בעל נתיב נסיעה אחד, לרחוב קיבוץ גלויות, שהינו צומת T לא מרומזר ולא מתומרר, ובמהלך הפנייה שמאלה ובעיצומה הרגיש שהרכב שלו עושה משהו שהוא לא מעוניין בו והוא נהדף קדימה לעבר רכב צד ג' שחנה בצד ימין של הדרך ברחוב קיבוץ גלויות (עמ' 3, שורות 7-4 עמ' 4, שורות 8-4 לפרוטוקול).

נהג רכב התובעת זוכר כי לאחר התאונה נהג רכב הנתבעים ניגש אליו אמר לו משהו ואז נכנס לרכב הנתבעים ביצע נסיעה לאחור חזרה לרחוב ההסתדרות ועזב את המקום מבלי שהחליף פרטים עמו "(עמ' 3, שורות 12-9 לפרוטוקול). לאחר מכן, נהג רכב התובעת זוכר כי מישהו צעק לעברו כי "הוא בורח תרדוף אחריו" ואז נהג רכב התובעת יצא מהרכב והבחין ברכב הנתבעים חונה במורד רחוב ההסתדרות ונהג רכב הנתבעים נכנס לאחד הבניינים ונעלם. נהג רכב התובעת ניגש לאותו רכב צילם אותו וניגש למשטרה (עמ' 3, שורות 15-12 לפרוטוקול).

נהג רכב התובעת העיד כי הוא אינו זוכר במדויק את פניו של נהג רכב הנתבעים מאחר שכאשר נהג רכב הנתבעים ניגש אליו הוא היה בהלם, אולם הוא זוכר כי הוא היה נראה בגיל של נהג צעיר אולם אינו שולל כי היה מבוגר שנראה צעיר (עמ' 4, שורות 14-13 לפרוטוקול). יש לציין כי נהג רכב התובעת לא יכול היה לזהות את הנתבע 1 כנהג רכב הנתבעים (עמ' 3, שורות 28-27 לפרוטוקול).

7.11. לעומת זאת, נהג רכב הנתבעים העיד כי נסע ברכב שבשימושו של אביו אשר האחרון קיבל מעבודתו ונהג רכב הנתבעים העיד כי אף הוא היה מורשה לנהוג ברכב זה במועד התאונה (עמ' 5, שורות 4-2 לפרוטוקול).

נהג רכב הנתבעים גם הוא, כמו נהג רכב התובעת, העיד כי נסע על רחוב ההסתדרות בגבעתיים, אשר הוא רחוב צר (עמ' 5, שורות 6-5 לפרוטוקול).

אלא שמכאן והלא מתחילות הסתירות וסימני השאלה בעדותו.

נהג רכב הנתבעים העיד כי לא זכור לו שהיו רכבים שנסעו לפניו וכמו גם לא זכור לו כי רכב התובעת היה לפניו (עמ' 5, שורות 7-6 לפרוטוקול), בהמשך מתאר נהג רכב הנתבעים כי התקרב לאותו צומת T ואז אומר "הבחור הזה נסע לפני" (עמ' 5, שורות 8-7 לפרוטוקול) בעוד שמספר שניות לפני שלל כי היה רכב נוסע לפניו.

נהג רכב הנתבעים ממשיך ואומר כי הבחין ברכב התובעת מאט ואז עוצר דבר שגרם לנהג רכב הנתבעים לסבור כי רכב התובעת מבקש לחנות ב"חניה כפולה" ולכן יצא לעקיפה של רכב התובעת, כאשר מדובר בצומת גדול, ועת הגיע למצב שהוא נמצא במקביל לרכב התובעת, פנה רכב התובעת בחדות שמאלה (עמ' 5, שורות 12-9 לפרוטוקול).

נהג רכב הנתבעים מוסיף כי לאחר התאונה ניגש לרכב התובעת וראה שנהג רכב התובעת "בסדר" ואף ראה שנגרם נזק לרכב, עצר בצד שמאל אחרי הצומת, הסדיר את נשימתו, שכן היה לחוץ מהאירוע, ולאחר זמן מה יצא מן הרכב, חזר לצומת ולא מצא שם את רכב התובעת, ולכן המשיך לדירת הוריו (עמ' 5, שורות 16-12 לפרוטוקול).

נהג רכב הנתבעים אף מתאר כי הוריו ירדו יחד עמו כדי לחפש את רכב התובעת, אך ללא הועיל (עמ' 5, שורה 17 לפרוטוקול). נהג רכב הנתבעים מתאר כי לאחר שעלה לדירת הוריו הוא סיפר להם על האירוע הם ניסו להרגיע אותו הגישו לו מים ואז ירדו כולם לחפש את רכב התובעת אך לא מצאו. מתיאור של נהג רכב הנתבעים ניתן להבין כי הוא והוריו ירדו לחפש אחר רכב התובעת בסמוך לאחר שהוא עלה לדירת הוריו, אלא שמעדותו של אביו של נהג רכב הנתבעים עולה כי הם ירדו לאחר זמן ארוך של שעה שעתיים מאז שנהג רכב הנתבעים עלה אליהם לאחר התאונה (עמ' 8, שורות 23-22 לפרוטוקול).

נהג רכב הנתבעים העיד כי עיקר הנזק ברכבו היה בחלקו הקדמי השמאלי (עמ' 7, שורות 9-8 לפרוטוקול).

נהג רכב הנתבעים שולל כי ברח מזירת התאונה אלא אומר כי הזיז את הרכב ולאחר שחזר לזירת התאונה לא הבחין ברכב התובעת.

נהג רכב הנתבעים העיד כי את טופס ההודעה על התאונה מילא אביו לאחר שנהג רכב הנתבעים הסביר לו (עמ' 7, שורות 28-27 לפרוטוקול).

לשאלה מדוע רשום בדוח התאונה כי התאונה ארעה ביום 01.01.2016 בעוד שהתאונה ארעה בחודש ספטמבר 2015, השיב נהג רכב הנתבעים "אבא שלי זה קורה לו מדי פעם הוא טועה. לפעמים הוא לא מרוכז ויש לו בעיות זיכרון" (עמ' 7, שורות 30-29 לפרוטוקול). בעוד שבעדותו שולל אביו של נהג רכב הנתבעים כי הוא סובל מבעיות זיכרון (עמ' 8, שורות 11 לפרוטוקול).

נהג רכב הנתבעים שולל כי הדיווח נעשה רק' בחודש ינואר 2016 שכן לטענתו ישנה הקלטה המעידה כי הדיווח נעשה בסמוך לאחר התאונה (עמ' 7, שורות 32-31 לפרוטוקול). חיזוק לכך ניתן למצוא בגרסת אביו שאומר כי הדיווח על התאונה נעשה יום למחרת התאונה (עמ' 8, שורות 11 לפרוטוקול). אביו של נהג רכב הנתבעים מסביר כי אינו יודע מדוע רשום בטופס ההודעה על התאונה מטעם הנתבעים התאריך 01.01.2016 אך סבור כי מדובר בטעות (עמ' 8, שורות 16-15 לפרוטוקול).

סתירה נוספת בין עדותו של נהג רכב הנתבעים לבין גרסת אביו היא בקשר לזמן שחלף בין המועד שנהג רכב הנתבעים הגיע לבית הוריו לאחר התאונה לבין המועד שהוא והוריו ירדו לחפש, לכאורה, את רכב התובעת. אביו של נהג רכב הנתבעים מסביר כי הם הלכו לחפש אחר רכב התובעת "שעה שעתיים" לאחר שבנם הגיע נסער לביתם לאחר התאונה (עמ' 8, שורות 25-22 לפרוטוקול), מאחר ובנם סיפר להם על התאונה רק כעבור שעה שהוא הגיע לביתם (עמ' 8, שורות 25-24 לפרוטוקול), זאת בניגוד לניסיונו של נהג רכב הנתבעים להכמין פרט זה.

אביו של נהג רכב הנתבעים העיד כי שילם השתתפות עצמית בגין התאונה, באמצעות חיוב במשכורת בחודש העוקב לחודש הדיווח (עמ' 9, שורות 8-2 לפרוטוקול). כלומר, מאחר שהחיוב הוא במשכורת חודש פברואר 2016 סביר כי הדיווח היה בחודש ינואר 2016.

לא מן הנמנע כי התאריך המופיע על גבי הדיווח על התאונה שנמסר לנתבעת 2 כמועד התאונה הוא למעשה מועד הדיווח בלבד.

תמוה מאוד שנהג רכב הנתבעים לא הבחין בפגיעות של רכב התובעת (עמ' 6, שורות 28-27 לפרוטוקול).

7.12. כבר עתה אומר כי אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעת, על פני גרסתו של נהג רכב הנתבעים.

גרסתו של נהג רכב התובעת, הייתה קוהרנטית, סדורה, עקבית והקרינה אמינות, זאת לעומת גרסתו של נהג רכב הנתבעים, שהייתה בלתי קוהרנטית, מתפתחת, בלתי עקבית, מתחמקת, העלתה תהיות רבות ונסתרה במספר טענות עובדתיות על ידי גרסת אביו.

7.13. לא אטעה אם אומר כי לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מעדותו של נהג רכב הנתבעים, אני סבור כי גרסתו של נהג רכב הנתבעים בכל הקשור לאופן קרות התאונה היא מעורפלת, מהוססת, ומתחמקת.

7.14. השתכנעתי כי התאונה ארעה ברשלנותו של נהג רכב הנתבעים אשר לא התאזר בסבלנות הנדרשת לנוכח מראה רכב התובעת "המפריע" לתנועה. נוכחותו של רכב התובעת הייתה צריכה "להדליק נורה אדומה" אצל נהג רכב הנתבעים, כך שהיה עליו להביא בחשבון התקדמות בנסיעה מצד רכב התובעת או פנייה שמאלה לאור הסמיכות לפנייה לרחוב קיבוץ גלויות ולאור טענתו של נהג רכב הנתבעים, לפיה הרבה אנשים מבצעים חניה כפולה ברחוב ההסתדרות. אדגיש כי "חניה כפולה" היא העמדת הרכב לצדו של רכב חונה אחר, ולרוב היא העמדה לזמן קצר את הרכב. לכן, היה על נהג רכב הנתבעים להביא בחשבון כי רכב התובעת עלול "לצאת" בכל רגע נתון.

7.15. משכך, אני קובע כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג רכב הנתבעים, מבלי להטיל כל אחריות או אשם תורם על נהג רכב התובעת.

7.16. עתה נדרש לבחון את היקף הנזק שנגרם לתובעת ואת הקשר הסיבתי שלהם לתאונה.

שאלת היקף הנזק

7.17. התובעת הציגה באמצעות חוות דעת של שמאי רכב מטעמה מיום 10.10.2015 (להלן: "החוות דעת הראשונה") כי רכב התובעת איבד מערכו להלכה, "אבדן להלכה".

לכן, התובעת פיצתה את מבוטחה בגובה שוויו של הרכב (ובניכויים שונים על פי הפוליסה) ובמקביל רכב התובעת נמכר כפי שהוא ובגין מכירה זו התקבלה תמורה אצל התובעת בסך של 30,813 ₪, כך שהתובעת תובעת את גובה הפיצוי ששילמה למבוטחה, את שכ"ט השמאי בהפחתת תמורת השרידים.

• 1. כבר עתה אומר כי בדיון שהתקיים ביום 27.11.2019 נשאלה השאלה על ידי ב"כ הנתבעת 2 האם בכלל התובעת שילמה למבוטח שלה את עלות השרידים.

עם זאת, לאחר שבחנתי את המסמכים שצורפו לכתב התביעה עולה כי שאלה זו אינה רלוונטית, שהרי מדוח התשלומים של התובעת שצורף לכתב התביעה עולה כי התובעת שילמה למבוטחה את שוויו של הרכב בסך של 70,031 ₪ (בשתי פעימות, האחת באמצעות תשלום מפרעה של 52,000 ₪ והשנייה באמצעות תשלום היתרה). השרידים נמכרו לבית עסק בשם "המאגר ב.נ.כ. בע"מ" והתקבלו עבורם סך של 30,813 ₪, שנכנסו כתקבול לקופת התובעת. זאת, הסיבה שבתביעת השיבוב התובעת תבעה, בין היתר, את התגמולים ששילמה למבוטח, דהיינו 70,031 ₪ בתוספת שכ"ט שמאי ששילמה בגין חוות דעת שמאי בסך של 445 ₪, ובקיזוז עלות השרידים.

• 1. מחלוקת משנית נוספת לגבי גובה הנזק היא לעניין עצם נכונות הכרזתו של רכב התובעת כאבדן להלכה.
  2. "אבדן להלכה", הינו מצב בו עלות תיקון הרכב כתוצאה מהתאונה היא לפחות 50% משוויו של הרכב אלמלא הנזק הנגרם כתוצאה מהתאונה. מדובר במושג ביטוחי בו המבטחת מגיעה למסקנה כי תיקון הרכב אינו כדאי ולכן בוחרת לפצות את המבוטח בשוויו של הרכב. אולם, במקרה זה אין חובת השבתת הרכב והוצאתו ממאגר הרכבים ברי הנסיעה.

ראו: תקנה 6(ב) לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986.

זאת, להבדיל מ"אבדן גמור" המכונה גם "אבדן כללי" או "אבדן מוחלט", שהוא מצב בו עלות תיקון הרכב הוא לפחות 60% משוויו של הרכב אלמלא הנזק הנגרם כתוצאה מהתאונה, שאז השמאי חייב להשבית את הרכב שמשמעותה היא הוצאת הרכב ממאגר הרכבים ברי הנסיעה.

ראו: תקנה 266 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 ותקנה 6(א) לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986.

7.21. הנתבעים טוענים כי מעיון בחוות דעת הראשונה מטעם השמאי, עולה באופן מפורש כי עלות תיקון רכב התובעת נאמדה על ידו בסך של 29,784 ₪ בעוד ששוויו של רכב התובעת הוא 70,031 ₪. על פי חישוב אריתמטי פשוט ברור הוא כי סך של 29,784 ₪ הוא 42.5% מהסך של 70,031 ₪ (שוויו של הרכב). דהיינו, פחות ממחצית משוויו של הרכב, ולכן לא ברור היה הכיצד הוכרז רכב התובעת כאבדן להלכה.

בדיוק כדי ללבן סוגיה קריטית זו נקבע דיון במעמד ב"כ הצדדים ובמעמד השמאי מטעם התובעת ליום 27.11.2019.

7.22. במסגרת דיון זה העיד השמאי מטעם התובעת כי בחוות דעת הראשונה נפלו שתי טעויות:

האחת, בטעות לא הושמטה ההנחה בת 18% שנרשמה ביחס למוקד השמאלי שהייתה מובנית בתוכנת העבודה. בית המשפט והצד השני הקשו על השמאי בעניין וזה פירט והסביר כי כאשר התיקון של הרכב הניזוק נעשה ב"מוסך הסדר" הרי שחברת הביטוח זוכה להנחה מאותו מוסך. אולם, אין להתחשב באותה הנחה כאשר נדרשים לבדוק את היחס שבין עלות התיקון לשוויו של הרכב על מנת לבחון אם נכנסים לשערי האבדן או לאו.

אני מקבל הסבר זה של השמאי מטעם התובעת וסבור כי אכן בטעות לא הושמטה אותה הנחה. חיזוק לכך אני מוצא בעצם העובדה כי הנחה דומה אינה מצויה ביחס למוקד החזית שגם נפגע בתאונה. מה שמחזק את הטענה כי בטעות לא הושמטה אותה הנחה ביחס למוקד השמאלי.

השנייה, בחישוב שוויו של הרכב בטעות נכללה התוספת של "קילומטראז'" בעוד שבפועל היא לא הייתה אמורה להיכלל. לצורך כך, מפנה השמאי מטעם התובעת להנחיות משרד התחבורה מוצג במ/1.

השמאי מסביר כי שוויו של הרכב לצורך בדיקת אבדנו (להלכה או גמור) אינו צריך לכלול את התוספת של הקילומטראז', כך ששוויו של הרכב לצורך זה בלבד עומד על סך של 68,270 ₪.

לאור שתי הטעיות שצוינו לעיל, הרי שעלות תיקון הרכב צריכה לעמוד על 34,870 ₪ ואילו שוויו של הרכב הוא 68,270 ₪. מכאן, מסביר השמאי כי עלות תיקון הרכב היא גבוהה ממחצית שוויו של הרכב, ולכן הכריז על הרכב כאבדן להלכה.

7.23. אני מתקשה לקבל את הסברו של השמאי לגבי חישוב שוויו של הרכב וכי אין לכלול את המשתנה של הקילומטראז' עת בוחנים זאת באספקלריה של אבדן ערכו של הרכב. מדובר בהנחיה משנת 2004 שלא ברור מה מעמדה היום ואם היא קיימת היום.

עם זאת, גם אם נאמר כי יש לכלול בחישוב שוויו של הרכב משתנים כגון קילומטראז', הרי שגם אז מגיעים אנו ליחס של קרוב מאוד ל- 50% (49.8%) משוויו של הרכב.

אין זה סביר ואין זה צודק שלא לראות ברכב כאבדן להלכה רק מאחר שהוא נמוך בשתי עשיריות משיעור של 50%.

7.24. מכאן, אני מקבל את הסברו של השמאי בעת עדותו וחקירתו בדיון מיום 27.11.2019, וסבור כי בדין הוכרז רכב התובעת כאבדן להלכה.

7.25. אשר לרכיב תשלום של "חדש תמורת ישן" שהתובעת שילמה למבוטח, כפי המופיע בדוח התשלומים שצורף לכתב התביעה, בסך של 7,003 ₪, הרי שאין מקום להטיל חיוב זה על הנתבעים.

מדובר בהטבה שהעניקה התובעת למבוטחה על פי פוליסת הביטוח שתכליתה לפצות את המבוטח בעלות הרכב כחדש אם גילו של הרכב לא עבר תקופת זמן מוגדרת הקבועה בפוליסה. הטבה זו אינה מחויבת המציאות כי אם הטבה שהמבטחת בחרה לתת למבוטחיה מאינטרס כלכלי כזה או אחר. יש לראות בהטבה זו כתשלום המיטיב את מצבו של המבוטח, שכן ייתכן שהוא מקבל תגמולי ביטוח גבוהים יותר מכפי נזקו האמיתי לאור הטבה זו. במילים אחרות, לאור התכלית של דיני הנזיקין שבאה להשיב את המצב לקדמותו (טרם הנזק), ברי כי המזיק אינו צריך לשאת יותר מכפי הנזק שהוא גרם.

לכן, יש להפחית סך של 7,003 ₪ מסכום התביעה.

7.26. אשר לגובה שכ"ט השמאי מטעם התובעת, לא הייתה כל מחלוקת בעניין. משכך, ברי כי על הנתבעים לשאת בו.

סיכום

1. התביעה מתקבלת חלקית.
2. הנתבעים באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:
   1. סך של 39,635 ₪, שהינו סכום התביעה בהפחתה של 7,003 ₪ (רכיב "חדש תמורת ישן"), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

• 1. הוצאות משפט – ובכלל זה אגרת בית המשפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד – בסך של 7,000 ₪.

בפסיקת הוצאות התובעת הבאתי בכלל חשבון את אי הבהירות שהייתה בחוות דעת השמאי הראשונה והצורך שעלה בקיום דיון נוסף רק מטעם זה, שאלמלא אי בהירות זו הרי שהייתי פוסק הוצאות גדולות יותר לזכותה.

• 1. שכר העד מטעם התובעת כפי שנפסק בדיון 28.10.2019.

אבהיר כי לא מצאתי להטיל על הנתבעת 2 את שכר עדותו של השמאי כפי שנפסק בדיון מיום 27.11.2019 הואיל וקיום דיון זה נבע בשל טעויות שנפלו בחוות דעתו הראשונה, שאלמלא אותן טעויות לא היה עולה הצורך בקיום דיון משלים.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

1. לאור קלישות טענת הנתבעת 2 בעניין היעדר כיסוי ביטוחי, תישא הנתבעת 2 בשכ"ט עו"ד מטעם הנתבע 1 בסך של 4,000 ₪, תוך 30 יום. כמו כן, תישא הנתבעת 2 בשכר העדים מטעם הנתבע 1 כפי שנפסק בדיון.
2. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ד כסלו תש"פ, 12 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.