תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 19.2.17 ברמת גן. התובעות טוענות לנזקים בסך כולל של 12,574 ₪ בגין עלות תיקונים, השתתפות עצמית, כינון והפסד הנחת העדר תביעות.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים.

התובעות טוענות כי התאונה ארעה בשל נסיעה לאחור של רכב הנתבע, שפגע ברכבן העומד.

הנתבע טוען כי דרדר קלות את רכבו לאחור, על מנת לאפשר מעבר לרכב שבא ממול, וכי רכב התובעות החל בנסיעה קדימה ונצמד לחלקו האחורי של רכב הנתבע. בעדותו של הנתבע בדיון התברר כי למעשה לא ראה את הנסיעה קדימה של רכב התובעות אלא הסיק זאת לאחר התאונה.

הנתבע טען כי על אף המגע בין כלי הרכב לא נגרם נזק לרכב התובעת.

לא הוגשו לעיון בית המשפט תמונות ממקום התאונה, התומכות בטענת העדר הנזק לרכב התובעות – וזה נבדק על ידי שמאי יומיים לאחר התאונה (חוות הדעת צורפה לכתב התביעה).

אשר על כן, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, בחנתי את התרשימים המתארים את גרסאותיהם, ראיתי תמונות הנזקים שנגרמו לכלי הרכב המעורבים ומיקום הפגיעות בהם, ולאחר שכל אחד מהצדדים הציג בפני את אופן קרות האירוע, לגרסתו, אני מעדיף את גרסתו נהג רכב התובעות וזאת משלא עלה בידי הנתבע לסתור בראיות את עדות נהג רכב התובעות הן באשר לנסיבות התאונה (שלמעשה, לא היו שנויות כמעט במחלוקת) והן באשר לנזק.

משכך, אני קובע כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על שכם הנתבע ועליו לשאת בתוצאות הנזקים שנגרמו.

נוכח אי-הוכחת ראש הנזק המתייחס להפסד הנחת העדר תביעות (לא מצאתי כי צורפה כל ראיה לעניין זה, ואין די במסמך מיום 9.4.17 בו שומרת התובעת 2 על זכותה לתבוע נזק זה "אם וכאשר יגרם"), אני דוחה רכיב זה של התביעה.

לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעות סך של 10,574 ₪, וכן את אגרת התביעה בסך 374 ₪, את שכר העד בסך 350 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 1,856 ₪. סכום פסק הדין יכול וישולם בשלושה תשלומים חודשיים שווים ורצופים (הראשון והשני על סך 4,385 ₪ והשלישי על סך 4,384 ₪) – הראשון בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידי הנתבע ומדי חודש לאחר מכן.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ט, 11 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.