1. בפני תביעה של מנהל מקרקעי ישראל לפיה מתבקש בית המשפט להורות לנתבעת 2 שהיא בעלת הזכויות במקרקעין במושב שדות מיכה לפנות חלק מהחלקה שהיא מחזיקה בו, להרוס מבנים שנבנו שלא כדין, ולהשיב את המצב לקדמותו וכן להפסיק כל שימוש אסור בנכס. כן מבוקש כי הנתבעת 2 תחויב בתשלום של 78,312 ₪ בגין דמי השימוש בנכס עד למועד הגשת התביעה.
2. אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה כי דין התביעה להתקבל ויש להצר על התנהלות הנתבעת במסגרת הליכי משפט אלו, ויהיה ביטוי להתנהלותה בהוצאות שיפסקו בפסק הדין. הנתבעת 2 נקטה במהלכים רבים ושונים, שלא לומר משונים, כדי להאריך את בירור תביעתה ואף הציגה בפני בית המשפט מצגים מטעים של ממש כדי שתוכל להמשיך ולהחזיק במבנים שבנתה בחלקה שלא כדין ולהפיק מהחלקה רווחים מכוח שימושים אסורים.

דיון והכרעה:

1. הנתבעת 2 היתה ועודנה בת רשות בנחלה מספר 11 במושב שדות מיכה. מעבר למגוריה של הנתבעת 2 בנחלה ושימושים החקלאיים המותרים הנתבעת 2 בנתה בחלקת המגורים א של הנחלה מתחם אירוח בן 400 מטר, צימר לאירוח בגודל של 70 מטר, שני ג'קוזי ופינות ישיבה, וזאת תוך שימוש חורג לתיירות.
2. הנתבעת 2 למעשה לא דחתה את טענות התובעת בכל הנוגע לבנייה לא חוקית ואף הודתה כי היה הליך משפטי בעניין בניה זו בבית המשפט לעניינים מקומיים וניתן לה צו הריסה שהיא לא ביצעה. לצו ההריסה עוד אחזור אך ברור שהנתבעת 2 ידעה כי הבנייה היא ללא היתר ועליה להרוס אותה.
3. הנתבעת נאלצה גם להודות כי היא השכירה את הצימר שבמקום לתיירים, לכל הפחות בשנת 2014 שכן הוצגה בפניה מועדה, אך טענה כי ההשכרה לתקופה זו הייתה קצרה ולאחר כמה חודשים כאשר הבינה שהעסק אינו רווחי ובנה זקוק למקום מגורים, הפסיקה בשימוש האסור.
4. הנתבעת טענה כי הגישה פנתה לאדריכל אשר הגיש מטעמה בקשה לשינוי התב"ע כך שתוכל להכשיר את הבנייה הלא חוקית, ולהשתמש במבנה כצימר. הנתבעת לא הגישה לבית המשפט את התכניות של האדריכל, וכאשר נדרשה מספר פעמים הגישה הודעה לפיה האדריכל לא מעוניין לעבוד עמה יותר והוא פעל בניגוד לסיכום איתה ולא הגיש תכנית. לאחר מספר החלטות ותזכורות הגישה התובעת הודעה כי שכרה אדריכל אחר, וכדי לאפשר לנתבעת להכשיר את הבנייה והשימוש הוריתי לי לעדכן מדי חודש מה עולה בגורל התכניות. הנתבעת לא עדכנה בדבר חרף החלטות חוזרות ונשנות.
5. לאחר מספר חודשים ועוד תזכורות הודיעה הנתבעת כי שכרה שירותים של אדריכל אחר, שטען כי תוך זמן קצר יפתח תיק. גם בעניין זה לא ניתנו הודעות, חרף החלטות נוספות, וכאשר ניתנו הודעות ביקשה הנתבעת 2 שוב ושוב זמן כדי להכין תכניות. הנתבעת 2 גם הסבירה כי היא זקוקה לזמן ארוך במיוחד בשל מחלה קשה של בעלה, אשר נפטר תוך כדי ניהול ההליך.
6. האדריכל הודיע בחודש דצמבר 2018 כי קיבל מידע מהתיק אך עדיין לא הכין תכניות ובמקביל ניתנה על ידי החלטה כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית. כפי שהתברר בהמשך הנתבעת לא שילמה לאדריכל עבור הכנת תוכניות ולמעשה הטעתה את בית המשפט כאשר טענה שבקרוב מאוד תקבל היתר בניה , וזאת שעה שכלל לא הוכנו תוכניות ולא הוגשה בקשה. הטעיה זו עלתה לתובעת בזמן יקר, ולבית המשפט במשאבים יקרים של מעקב אחר תיק, ומתן החלטות רבות, ללא תכלית.
7. התובעת הגישה את התצהירים במועד ושוב ושוב נתתי לנתבעת הזדמנויות להגיש תצהירים מטעמה, ואף התראתי כי כתב ההגנה ימחק. רק בעקבות החלטה זו הודיע בא כוח הנתבעים כי בעלה של הנתבעת מאושפז ומצבו התדרדר וביקש ארכה להגשת סיכומים. נוכח התנהלות הנתבעת עד כה הודעתי שלא ברור לי מדוע לא ביקשה ארכה מלכתחילה אך בשל המחלה נתתי ארכה כמבוקש.
8. ביום 30.6.19 הגישה הנתבעת סוף סוף תצהיר מטעמה, ובדיון שהתקיים טענה כי המנהל הסכים שתשלם רק 12,000 ₪. כפי שהתברר בהמשך הדיון התברר כי תשלום זה מיועד להעברת הבעלות בנכס באופן רשמי על שם הנתבעת, וחרף ארכות רבות שניתנו לנתבעת גם על ידי המינהל הנתבעת לא שילמה גם את הסכום הזה. אך התשלום כאמור אינו רלבנטי להליך זה, אלא רק הסית הדיון.
9. מטעם הרשות מקרקעי ישראל העידו המפקח של האזור, שעדותו היתה מהימנה ועקבית וגם השמאית שנחקרה נמרצות על ידי בא כוח הנתבעת. חקירה זו לא הואילה לנתבעת במאום שכן דווקא דרך החקירה התרשמתי מהמקצועיות של השמאית וכיצד ערכה את השומה על בסיס הנתונים שמיטיבים עם הנתבעת, למשל כאשר ערכה שומה על פי שווי הרנטה של צימר ולא על פי רווח יזמי. על כן אני מקבלת את השומה במלואה. הצילומים שצורפו לתצהירים מעידים גם הם על מתחם שכולל שני ג'קוזי וצימר ופינות ישיבה.
10. מנגד עדותה של הנתבעת הייתה מתחמקת אך היא אישרה את כל העובדות שמופיעות בכתב התביעה. למעשה בעדותה טענה כי המבנה אינו צימר ושטחו אינו 70 מטר אלא 54 כפי שנכתב בכתב האישום המתוקן בהליך עניינים המקומיים שהתנהל כנגדה. הנתבעת לא הגישה חוות דעת של מודד, וגם לא אפשרה כניסה לנכס לצורך מדידה שלו, ועל כן אני קובעת כי שטח הצימר הוא 70מ'ר.
11. בחקירה הנגדית של השמאית התברר כי אילו הייתה מחשבת את דמי השכירות על פי מגורים קבועים במקום, הסכום היה גבוה יותר מסכום השימוש בצימר. היות והתובעת לא הגישה חוות דעת מטעמה, והתרשמתי לחיוב מהשמאית מטעם הרשות, הרי שכל טענות הנתבעת גם בעניין זה נדחות.
12. בתום ישיבת ההוכחות סיכמו הצדדים ואז ביקש בא כוח הנתבעת ארכה נוספת כדי לפנות לוועדת חריגים ברשות מקרקעי ישראל. אני לא הייתי נעתרת לבקשה זו, אך בא כוח הרשות ועל כן קצבתי מועד להגשת הודעה על ידי הנתבעת כיצד מתקדמים ההליכים בוועדה. במועד זה הגישה הנתבעת הודעה כי היא פונה לוועדה רק באותו יום, וביקשה שוב ארכה. בקשה זו נדחתה.
13. על כן אני קובעת כי על הנתבעת להרוס את הצימר שנבנה ללא היתר, לפנות את השטח מפינות הישיבה והאירוח, ומשני הג'קוזים הגדולים והקבועים, וכן להפסיק לעשות כל שימוש חריג בשטח. דברים אלו יתבצעו בתוך 60 יום מהיום.
14. הנתבעת גם תשלם לתובעת סך של 78,312 ₪ בהתאם לכתב התביעה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום עריכת התחשיב על ידי הרשות ועד התשלום בפועל.
15. לעניין ההוצאות כפי שפירטתי חזור ופרט בפסק הדין, הנתבעת באמצעות בא כוח, ביקשה שוב ושוב ארכות תוך הטעיה של בית המשפט והצד שכנגד. לא ברור לי איזו תועלת הפיקה הנתבעת מארכות אלו שכן הרשות הודיעה כבר בתחילת ההליך שאם הנתבעת תמלא אחר סעיף 34 א לתביעה ניתן יהיה לוותר על הוצאות ולהתפשר בכל הנוגע לדמי השימוש. אני מעריכה כי לנתבעת היתה תועלת כלכלית מכך שהמבנה המשיך להתקיים, ומטעם זה "משכה" את הזמן ככל יכולתה. על כן אני קובעת כי הנתבעת תישא בהוצאות התובעת שכוללות חוות דעת של שמאית והתייצבות של מפקח לדיון, בסך 8,500 ₪ וכן תישא בשכר טרחת בא כוח התובעת בסך 17,000 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום, כ' שבט תשפ"א, 02 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.