בפניי תביעה כספית על סך 33,400 ₪.

לפי כתב התביעה, בחודש אוגוסט 2013, הגיעה התובעת אל מרפאתו של הנתבע, שהינו מומחה לשיקום פה, פירטה בפניו את הבעיה הרפואית שהיא סובלת ממנה בפה, תוך שהדגישה כי היא פילוסופית ניהולית, מרצה ועורכת סדנאות, ותהליך שיקום הפה מונע ממנה לעבוד. היא נשלחה לעשות צילומים, וקיבלה ממנו הצעת מחיר. היא בחרה באחת מתכניות הטיפול והחלה בשיקום הפה.

ניסיונות הטיפול הראשון והשני לא צלחו, וכך המשיך הטיפול עד לאפריל 2016, ללא הצלחה.

בתום 51 ביקורים במרפאתו של הנתבע, הוחזרה התותבת הישנה למקומה.

הנתבע ביקש לנסות שוב לשקם את הפה, אך התובעת סירבה. עוד ציינה התובעת, כי במהלך אותם 51 ביקורים, אבדו לה השן והשתל, ובפירוק התותבת השנייה, אשר נשברה לה בפה, הנתבע השתמש במקדחת בניין כדי להגיע לבורג שהוא עצמו הבריג, ללא מיומנות בתוך אחד השתלים. לטענת התובעת, במבט לאחור, היא מעריכה שהיא הייתה "שפן ניסיונות" של הנתבע, אשר לדבריה התוודה בפניה, שהוא מחדש את מומחיותו באמצעות האינטרנט, והוא לא נוטל חלק בהשתלמויות של שיקום פה.

התובעת מבקשת לחייב את הנתבע ב-24,000 ₪ ששילמה לו, נסיעות, אובדן שעות עבודה, אובדן אמון, אובדן שתל ושן, והוצאות משפט.

הנתבע טוען כי התובעת הגיעה למרפאתו, כשבאמתחתה שלושה סטים של תותבות, וסט מלא של מחברי שתלים מטיפולים קודמים.

הנתבע מודה בכישלון הטיפול. הוא טוען כי הסיבה לכישלון, נעוצה "בהשמה לא סנכרונית של השתלים בלסת העליונה". לדבריו, בצד ימין היו שלושה שתלים עם נטייה לצד ימין, ואין הגבלה בין השתלים 13 ו-14 לבין שתל 17. כמו כן, שתל 13 בלט לכיוון הלחי, "ולא הגביל לחבריו". כמו כן, פירט אי התאמות נוספות.

עוד ציין הנתבע, כי גם אחרי תיקונים שונים שעשה בפה, היה לחץ על השתלים. הוא ניסה לשנות את כיוון ההברגה באמצעות מברז שסופק לו על ידי נציג של חברת השתלים, תוך שימוש במקדחה דנטלית ולא ב"מקדחת בניין עדינה", כפי שטוענת התובעת, אך הניסיון לא צלח, מכיוון שהשתלים עשויים מסגסוגת טיטניום, שהיא קשה ביותר, והחום שנוצר בעת ההברזה, סיכן את חיבורי השתלים. לאור זאת, הוא השתמש בטכנולוגיה אחרת.

התובעת הייתה רגילה לתותבת הזמנית שאיתה הגיעה, ולכן חזרה להשתמש בה בכל פעם.

השימוש בתותבת הגביר את קצו של שתל 27, שלבסוף נשר. בשלב זה, הוא הציע לתובעת לוותר על התותבת, ולבצע גשר קבוע, אסתטי ונוח יותר, על חשבונו (תכנית טיפול מס' 1, שהייתה ההמלצה המועדפת עליו), אך הצעה זו נדחתה על ידי התובעת משיקולים כספיים.

התכנית אותה בחרה התובעת (תכנית טיפול מס' 2), הייתה מבוססת על ארבעה מחברי שתלים, שהיו היחידים המקבילים בפה, אבל אז היה חשש לפגיעה בשתלים אחרים, ולכן הוא הוסיף על חשבונו עוד ארבעה מחברים, כאמור, מבלי לחייב את התובעת בכך.

בניסיון להתאים תותבת חדשה לתובעת, היא ביקרה עוד מספר פעמים אצלו, אבל בשלב מסוים החליטה התובעת להפסיק לבקר אצלו, והתותבת נשארה אצלו.

בתחילת יוני השנה פרש לגמלאות, וסגר את מרפאתו, ונפטר מכל תכולת המרפאה, כך שאין בידו את התותבת האחרונה, להוכיח את טענותיו. הוא הוסיף והסתייג מטענת התובעת, כאילו היא הייתה "שפן ניסיונות" שלו וציין כי הטיפול בה נועד לתת לה את השירות המיטבי, ללא התחשבות בצד הפיננסי.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי בתיק בית המשפט, בחומר הראיות שכל אחד מסתמך עליו, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל.

במישור הנורמטיבי, מוטלת על רופא השיניים חבות משני מקורות משפטיים נפרדים.

האחד, הרופא נשכר ליתן שירות, טיפול רפואי למטופל, ובהיבט הזה, נקשר בין הצדדים חוזה לאספקת שירות, וחלים על מערכת היחסים שבין השניים דיני החוזים, המחייבים את הרופא לספק את השירות המיטבי, והאפקטיבי ביותר עבור המטופל, בהתאם לפרקטיקה המקצועית הרפואית הנוהגת. הפרת התחייבויותיו של הרופא כלפי המטופל, באספקת שירות זה, הינה הפרת ההתקשרות החוזית עמו, ובמקרה של נזק שנגרם עקב כך, חב הרופא בנזקיו של המטופל, עקב הפרת חוזה.

המקור הנורמטיבי השני, נובע מדיני הנזיקין. על רופא חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, המטילה עליו אחריות לשלומו של המטופל על ידו. הרופא חייב לטפל במטופל במיומנות ובזהירות, בהתאם לסטנדרטים הרפואיים הנוהגים והנדרשים בנסיבות העניין. הפרה של החובה הקונקרטית שיש לרופא כלפי המטופל, הינה הפרת חובת הזהירות שלו כלפיו, וככל שנגרם עקב כך נזק, עלול הרופא לחוב בנזקיו של המטופל (ע"א 552/66 לויט נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד כ"ב (2) 480; ע"א 744/76 שרתיאל ואח' נ' קפלר ואח', פ"ד ל"ב (1) 114; ע"א 705/78 רון נ' מאוטנר, פ"ד ל"ד (1) 550; דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד, פ"ד נ"ז (4), 721).

אין חולק כי התובעת הגיעה למרפאתו של הנתבע, לאחר שעברה טיפול קודם, והצדדים התקשרו בהסכם לשיקום הפה.

התובעת ביקרה במרפאתו של הנתבע, במשך 51 פעמים. לטענתה, ההסכם היה, שתוך 5 מפגשים, היא תקבל תותבת שתחזיק לה 10 שנים. הנתבע לא כופר בכך באופן מפורש. הוא טוען שהתובעת הגיעה אליו כשבאמתחתה שלושה סטים של תותבות, וסט מלא של מחברי שתלים מטיפולים קודמים. הוא תולה את הסיבה לכישלון בטיפול בה, בהשמה לא סינכרונית של השתלים בלסת העליונה, על ידי מי שטיפל בתובעת קודם להגעתה אליו.

הנתבע הסביר באריכות את אי ההתאמה בין השתלים, תוך שפירט שישנם שתלים עם נטייה לצד ימין ואי הקבלה בין השתלים 13 ו-14 לשתל 17, וכמו כן שתל 13, שבולט לכיוון הלחי, וכך פירט הנתבע את המצב הקיים איתו הגיעה התובעת אליו למרפאתו, וטען שעשה ככל יכולתו על מנת להעניק לתובעת את הטיפול הנכון, אך גם לאחר מאמציו, הדבר לא הסתייע.

טענותיו של הנתבע קשות עליי, ולא אוכל לקבלן.

רופא, ובכלל זה רופא שיניים, חייב לפעול במיומנות ובזהירות, ולהעניק את הטיפול הרפואי המיטבי עבור המטופל שלו. ככל שהרופא מתרשם, כי המצב הרפואי אצל המטופל הוא בעייתי, עליו להעמיד אותו מראש על כך, ולפרט בפניו את הקשיים ואת הסיכונים, על מנת להתאים ציפיות ולקבל את הסכמתו מדעת לטיפול והסיכונים הכרוכים בו (סעיפים 5 ו-13 לחוק זכויות החולה; ע"א 4380/13 יהונתן ריקמן נ' שירותי בריאות כללית (2015), שם, בפסקה 21 חידד בית המשפט העליון, את חובתו של הרופא להציג בפני המטופל, החלטות חשובות, המחייבות הפעלה של שיקול דעת, באופן שייתן למטופל שהות לקבלת החלטה מושכלת בנושא תוך התמודדות עם סיכונים צפויים, שהם חלק מהטיפול הרפואי).

אין זה מתקבל על הדעת, שמטופל יגיע לרופא שיניים, עם מצב פה נתון, תותווה עבורו תכנית טיפול ע"י הרופא, הוא ישלם לרופא השיניים ממיטב כספו, יעבור אצלו סדרה ארוכה מאוד של טיפולים, אשר כוללים לא מעט כאב וסבל וטרטורים לרוב, ובסופו של תהליך, יתלה הרופא את כישלון הטיפול, ואת אי יכולתו לשקם את פיו של המטופל, בטענה שהמטופל הגיע אליו עם מצב נתון בעייתי. אם המצב הוא כה בעייתי, שבו הסיכון רב על הסיכוי, והוא מאיין או מצמצם משמעותית את סיכויי הצלחת הטיפול, על הרופא לחדד זאת בפני המטופל, על מנת לקבל את הסכמתו מדעת לכך, טרם שהוא מתחיל בטיפול.

בהתאם לפסיקה, כאשר לא נמסר למטופל כל המידע הנדרש לפני הטיפול הרפואי, מחדל זה כשלעצמו, יכול לשמש עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם כתוצאה מהטיפול, וללא צורך בהוכחת קשר סיבתי בין העדר הסכמה לטיפול ובין הנזק. משלא יידע הנתבע את התובעת בדבר הסיכונים הצפויים לה בעת הטיפול שביצעה, גם אם קיבל הסכמה מדעת לטיפול, הרי שמדובר בלאו הסכמה, שכן הטיפול שבוצע עולה כדי פגיעה באוטונומיה של התובעת (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים הכרמל, פ"ד נ"ג (4) 526, עמ' 575; ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' ציפורה היבי (2015); ספציפית לתחום רפואת השיניים ת"א 3145-02-11 לודמילה נ' קירה (2015); ת"א (ת"א) 77948/04 אלפסי סוחבולסקי טובה נ' ד"ר מרגלית דוד (2010)).

הנתבע כאמור, מודה בכישלון הטיפול. בפעם הראשונה שהוא התקין את התותבת אצל התובעת, היא נשברה לה בתוך הפה. הוא ניסה שוב להתקין את התותבת, אך גם התותבת השנייה נשברה, והיה צריך לפרק חלקים ממנה תוך שימוש במכשירים שונים בתוך פיה של המטופלת-התובעת.

בנקודה זה אבהיר, כי גרסתה של התובעת, אשר פירטה את התהליך הטיפולי המייגע שעברה, לרבות הניסיונות הכושלים לתקן את התותבת, והדברים שמסרה לתובע ושמעה מפיו, הינה גרסה שאני מאמץ כגרסה אמינה ומהימנה. מנגד, גרסתו של הנתבע, הייתה גרסה מתגוננת, בעייתית, שהתקשיתי לקבלה, מהטעמים שפירטתי לעיל.

מוסיף וטוען הנתבע, כי הוא עשה כל אשר ניתן לעשות, באופן רפואי, מקצועי, קדח שיפועים חדשים לתוך התותבת, לקח הטבעה כפולה לתותבת, על מנת שהתותבת תהיה מדויקת יותר ואז החליטה הנתבעת, שהיא לא רוצה להמשיך בטיפול ועזבה, והוא נותר עם תותבת שלישית, כאשר הוא מוסיף ומציין שהשתיים הראשונות עלו לו כסף רב (עמ' 3 לפרוטוקול).

כאשר התבקש הנתבע להציג ראיות התומכות בגרסתו, הוא טען, כי בשל העובדה שהוא פרש לגמלאות, הוא נפטר מכל תכולת המרפאה, ולכן אין בידו את התותבת האחרונה להוכחה. גם בדיון עלה הנושא הראייתי, והוא טען "קרה לי פנצ'ר, הלך לי מכשיר טלפון, בטלפון היו מצולמים כל השלדים" (עמ' 3 שורה 25 לפרוטוקול). יצוין, כי גם לא הוצגה מטעמו ראיה כלשהי אודות הטיפול והשתלשלותו, לרבות כרטיסיה המשקפת את מועדי הטיפול ומהותם.

עם כל הכבוד להצהרותיו של הרופא, ראוי היה שהוא ישמור את האסמכתאות לטיפולים הרפואיים של מטופליו, ובכלל זה של התובעת, כפי שהוא חייב לעשות על פי דין (סעיף 17 לחוק זכויות החולה התשנ"ו – 1996; ע"א 1/01 מרדכי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד נ"ו (5), 502, 507 (2002)).יצוין, כי ליקוי בשמירת רשומות רפואיות, עשוי להביא להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע, לכתפיו של הרופא, לגבי אותן עובדות שהיה צורך לתעד אותן כנדרש, ובלבד שהן עובדות בלב המחלוקת (ע"א 2809/03 פלוני נ' ההסתדרות מדיצינית הדסה (2005).

בענייננו, בשים לב לכל הנפסק עד כאן, סבורני כי עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע פעל ברשלנות, ואף פגע באוטונומיה שלה בבחירת טיפול רפואי רב סיכון, מבלי להעמיד את התובעת, מראש, על כך. רק לאחר שהטיפול כבר יצא לדרך, ובוצעה עבודה ניכרת, הסתבר לתובעת, בדיעבד, כי הטיפול היה בעל סיכון משמעותי, ולכן לא צלח.

בכל הנוגע לנזק, התובעת מבקשת לחייב את הנתבע בהשבת מלוא התשלום ששילמה לו, בצירוף אובדן שעות עבודה, אובדן שתל ושן, נסיעות, הוצאות משפט ועוגמת נפש.

התובעת לא הניחה בפני בית המשפט חוות דעת מסודרת ובה אומדן בדבר הנזק שנגרם לה. לטענתה, התותבת נשוא התביעה החזיקה 4 שנים, אך היא לא הייתה טובה (עמ' 4 שורות 29-30 לפרוטוקול). היא פנתה לנתבע, על מנת שישיב לה את התשלום ששילמה לו, אך הוא דחה את פנייתה (עמ' 4 שורות 3-8 לפרוטוקול). לדברי התובעת, לאחר שהפסיקה את הטיפול אצל הנתבע, פנתה ועברה ניתוח בבית חולים בנהריה, שם עקרו לה את כל השיניים התחתונות והיא נאלצה למכור את רכושה, על מנת לממן את ניתוח ההשתלה שעלה לה 60,000 ₪. הנתבע לא כפר בסכום ששילמה לו התובעת. הוא טען כי אין מקום להשיב לה את כספה (עמ' 3 שורה 26; עמ' 4 שורה 16 לפרוטוקול).

בנסיבות העובדתיות שהוכחו, בשים לב לאמור לעיל, ובהעדר חוות דעת מומחה, ולאור העובדה שמדובר היה בטיפול מורכב יחסית, של ביצוע שתלים לתותבות, יקבע בית המשפט את הפיצוי על דרך האומדנא, בשים לב להיקף הטיפול ולעלותו.

אני מעמיד את סכום הפיצוי בגין התרשלות ופגיעה באוטונומיה של התובעת, בסכום של 16,000 ₪ (ראה תכנית הטיפול), בצירוף פיצוי בגין עוגמת נפש סבל והוצאות משפט בסך כולל של 2,000 ₪.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 18,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. מאותו מועד, יישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה.

הודעה לצדדים זכותם לפנות בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין לידיהם.

המזכירות תמציא לצדדים העתק פסק הדין בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתן היום, ז' תמוז תשע"ח, 20 יוני 2018, בהעדר הצדדים.