1. בפניי תביעת התובע למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע להיכנס לבית הכנסת "עלי עשור ועלי נבל" וחציריו ולהתרחק ממנו במרחק של 50 מ', וכן לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪.

טענות הצדדים וגדר המחלוקת:

1. התובעת הינה עמותה רשומה אשר הוקמה ביום 19.07.1988 (להלן: "העמותה"). מטרותיה העיקריות של העמותה הן הקמתו, ניהולו והחזקתו של בית הכנסת הספרדי "עלי עשור ועלי נבל" במעלה אדומים (להלן: "בית הכנסת"). מאז סיום בנייתו, העמותה מפעילה ומנהלת את בית הכנסת לתפילות ולאירועים נוספים.
2. הנתבע הוא תושב העיר מעלה אדומים אשר מתפלל בבית הכנסת משנת 2007.
3. לטענת התובעת, הנתבע מהלך אימים, צועק ומקלל את באי בית הכנסת, המתפללים וחברי העמותה. התובעת טענה כי הנתבע נהג להגיע לבית הכנסת, לשתות אלכוהול עד שוכרה ולהפוך את בית הכנסת למסעדה בשבתות ובחגים. למרות הבקשות הרבות של חברי העמותה, הנתבע לא הפסיק עם מנהגיו.
4. התובעת טענה עוד, כי התנהגותו של הנתבע הובילה לתגרות אלימות בין המתפללים. לפיכך, הוגשה תלונה במשטרת ישראל. לטענת התובעת, הנתבע פגע בתדמית בית הכנסת וברגשות מתפללים רבים, אשר בחרו לעזוב את בית הכנסת ופנו להתפלל בבתי כנסת אחרים בעיר מעלה אדומים. בנוסף, התנהגות הנתבע פגעה בתרומות לבית הכנסת.
5. לטענת הנתבע, מדובר בסכסוך פנימי בתוך העמותה, בשאלה מי הם חברי העמותה ומי הם חברי הוועד של העמותה. מחלוקת זו הינה בסמכות בית המשפט המחוזי בלבד ולכן אין לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה והצמדת התביעה הכספית לתביעה הינה הצמדה מלאכותית בלבד.
6. הנתבע טען עוד כי אין יריבות בין העמותה לבין הנתבע וקבוצת המתפללים שהוא חלק ממנה, וכי המחלוקת היא בין שתי קבוצות של מתפללים. מי שעומד מאחורי התביעה הזו הם קבוצת מתפללים בבית הכנסת, ולא העמותה עצמה. על כן, היה עליהם להגיש את התביעה בעצמם ולא באמצעות העמותה.
7. עוד טען הנתבע כי מדובר במחלוקת ארוכה אשר נמשכת יותר משלוש שנים. המחלוקת הביאה להרמת קולות משני הצדדים ולא רק מצדו של הנתבע.
8. הנתבע טען כי הוא ביקש שקיפות מצד העמותה לגבי מה נעשה עם התרומות. על כן, הנתבע ביקש כי חברי העמותה יציגו בפניו את הדוחות הכספיים. לטענתו, במשך שנים רבות העמותה לא פרסמה את הדוחות אשר אמורים להיות נגישים לציבור התורמים של בית הכנסת. כדי שהעמותה תגלה בפניו את הדוחות, הנתבע הגיש תלונה במשטרה. רק לאחר הגשת התלונה, העמותה פרסמה דוחות מהשנים שעברו (ר' פרו' עמ' 3, ש' 24-25).
9. הנתבע טען כי מאז הגשת התלונה חברי העמותה מתנכלים ומנדים אותו ואת קבוצת המתפללים שלו. חברי העמותה לא מאפשרים לו להיכנס למטבחון, לקיים את מנהג השתייה בזמן המפטיר או לעלות לתורה באזכרות. לטענת הנתבע, בניגוד לשהוצג, נוהג השתיה היה מוכר בבית הכנסת.
10. לטענת הנתבע, הירידות בהכנסות של בית הכנסת היא לא כי הוא מבריח את המתפללים אלא מפני שהתורמים העיקריים שהיו מהקבוצה של הנתבע עזבו (ר' פרו' עמ' 4, ש' 6-7).
11. הנתבע הוסיף וטען כי הוא הציע מספר פעמים לפתור את הסכסוך אצל בורר או רב העיר, אך התובעת לא הסכימה לכך.
12. התובעת העידה את מר אלי גאולה שהינו חבר בוועד של עמותת בית הכנסת, גזבר העמותה וממייסדיה; מר אשר מזרחי שהינו אחד מן המתפללים הוותיקים בבית הכנסת; מר דוד ביטון אשר חבר ועד ההנהלה בעמותה; מר דוד דהן אשר בעבר שימש כיו"ר העמותה, ממקימי בית הכנסת והעמותה; מר ירון מחסומי אשר מתפקד כיו"ר ועדת הנהלת העמותה; מר שלמה עציץ שהינו חזן וגזבר בית הכנסת ומר עוז גאולה אשר חבר העמותה.
13. הנתבע העיד את עו"ד עמירם בוגט, שהיה מתפלל קבוע בבית הכנסת במשך שנים עד לפרוץ הסכסוך.

דיון:

1. בית הכנסת ממלא תפקידים רבים בחיי הקהילה היהודית. זהו מרכז קהילתי, מרכז לימודי, מרכז שמציינים בו שמחות ויגון ומקום התפילה הקהילתי. בית הכנסת בחיי רבים, הינו מרכז החיים הבסיסי שלתוכו מושקעים משאבים רבים, בין אם כספיים ובין אם רגשיים. בתי הכנסת משמשים כמקום המאחד את הציבור תחת קורת גג אחת, כעם אחד.
2. בית הכנסת היה מרכז חייו של הנתבע, כמו של חברי הועד וחברי העמותה של בית הכנסת. מן העדויות עולה כי הנתבע שימש כגבאי בית הכנסת במשך 7 שנים (ר' עדותו של מר עציץ, פרו' עמ' 47, ש' 6-7), החזיק מפתחות לבית הכנסת ולמטבחון, דאג למלא אוכל ושתייה חמה לתפילות, היה דמות פעילה באירועים שהתקיימו במקום ותרם כספים רבים לעמותה על מנת לתחזק את בית הכנסת וניהולו השוטף.
3. טענותיהם ההדדיות של הצדדים הנוגעות לניהול העמותה אינן עניין לתובענה שבכותרת, ובית המשפט אף לא מוסמך לדון בה.
4. בניגוד לתמונה שאותה ניסתה לצייר התובעת כאילו מקורן של התגרות שהתפתחו בבית הכנסת הינו בנתבע, עולה מהעדויות כי מדובר בסכסוך בין שתי קבוצות של מתפללים בבית הכנסת, בין היתר, לאור בקשת מספר מתפללים מנושאי תפקידים בעמותה דין וחשבון. לעניין זה אפנה גם להחלטת בית המשפט מיום 22.10.17 בבקשה לסעד זמני שהוגשה על-ידי התובעת ולקביעה בדבר חוסר ניקיון כפיים, שעה שהתובעת לא הציגה בבקשה את העובדה כי מדובר בסכסוך עם קבוצת מתפללים ולא עם הנתבע בלבד.
5. שותפה אני גם להערת בית המשפט באותה החלטה באשר למלאכותיות של הוספת הסעד הכספי. באותה החלטה ציין בית המשפט כי נראה הסעד הוסף כדי למנוע טענה לזהות סעדים בבקשה לסעד זמני שהוגשה. יש מקום גם לסברה כי הסעד הכספי הוסף כדי לפזר ערפל על העובדה כי מדובר הלכה למעשה במחלוקת בין שתי קבוצות מתפללים ביחס לניהול בית הכנסת. ייאמר כבר כאן, כי לא הובאה כל ראיה לתמיכה במרכיב הכספי שבתביעה.
6. בענין זה העיד שלמה עציץ:

"ש. ... זה נכון שהויכוח ביני לבין דודו דהן התחיל בגלל המניין של חול המועד?
ת. כן" (פרו' עמ' 56 ש' 23-24).

1. התובעת הלינה על הרגלי השתייה של הנתבע בבית הכנסת וטענה כי זהו הגורם לאי הנעימויות ששוררות בין הניצים. יחד עם זאת, מעדויות העדים עלה כי מנהג השתייה בבית הכנסת היה מנהג נפוץ שקבוצה גדולה מן המתפללים לקחה בו חלק, כאשר השתיה היתה לאחר התפילה של יום שבת, ולא במהלכה. בענין זה העיד דוד דהן:

"ת. בזמן שהוא היה מגיע, הוא היה נכנס גם.. הם היו יוצאים אחרי מה שנקרא התפילה ולא בזמן התפילה, אחרי התפילה של קריאת התורה וכל מה שקשור בכך, היו נכנסים למטבחון, שותים שמה שניים וחצי אנשים, מה ששותים..." (פרו' עמ' 30 ש' 33-36).

1. עוד עלה כי לאחר התפילה של יום שבת כעשרים מהמתפללים היו מתקצבים בלובי של בית הכנסת ועורכים קידוש עם שתיה חריפה (ר' עדותו של מר אשר מזרחי בפרו' עמ' 64, ש' 20-27).
2. אם כן, התלהטות הרוחות לה טענה התובעת, אין מקורה בנתבע ולא בבעיית שתיה נטענת, אלא מדובר במחלוקת בין שתי קבוצות מתפללים, כאשר העובדה שמתפללים היו שותים היתה נוהג שלא קשור לנתבע אישית (ר' עדותו של מר אשר מזרחי, פרו' עמ' 65, ש' 33-36). בנוסף, בענין זה העיד גם מר ירון מחסומי:

"ת. זה לא בגלל האלכוהול, שאנחנו אומרים לא אל תכנס לבית הכנסת.." (פרו' עמ' 129 ש' 19).

1. ניתן היה לסיים את הדיון בכך, שעה, שלא הובא כל טעם מדוע נתבקש הצו כנגד הנתבע דווקא מבין קבוצת המתפללים הנגדית. מנגד, כאמור, טען הנתבע כי הגשת התובענה נגדו הינה אך בשל הגשת התלונה כנגד העמותה על אי הגשת דוחות.
2. יחד עם זאת, מצאתי להוסיף את הדברים הבאים.
3. מלכתחילה קיימת בעייתיות בתביעה בעילה של מתן צו מניעה קבוע האוסר על מתפלל להיכנס לבית כנסת. ספק אם מדובר בתובענה לשימוש במקרקעין לפי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), שכן, מדובר בבקשה לפגוע בחופש הדת והפולחן של הנתבע בבית הכנסת (ר' לעניין זה פסק דינו של כב' השופט מינץ בתא (י-ם) 7101/02 ביתי יבנה, עמותה רשומה נ' משיח כרמלה, (2.9.04) (להלן: "ביתי יבנה"), פיסקה 44). כאמור, המרכיב הכספי בכתב התביעה לא פורט, מעבר לטענה כללית שלפיה התנהגות הנתבע פגעה בתרומות לבית הכנסת, ולא הובאה לכך כל ראיה ואף לא ראשית ראיה.
4. כבר נפסק כי גם תובענה לצו מניעה קבוע נתונה לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט לשיקול דעת בית המשפט. בעניין זה נקבע בפרשת ביתי יבנה, פיסקה 41, כי:

"סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, מעניק סמכות לכל בית משפט הדן בעניין אזרחי, לתת צו עשה או צו לא תעשה, "ככל שיראה לנכון בנסיבות העניין", ובית המשפט אמר בהקשר זה (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840, 854):

"סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. צו מניעה, לשעה או לתמיד, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. זכות הנפגע לסעד זה אינה מוחלטת, אלא, כאמור, נתונה לשיקול דעת שיפוטי. שיקול דעת זה אינו שרירותי. הוא מופעל על פי המסגרות הנורמטיביות שהדין קובע. בהפעלת שיקול דעתו על בית המשפט להתחשב בשני פרמטרים עיקריים: האחד, האינטרסים והערכים הבאים לידי התנגשות. הפרמטר השני הוא השלב בהליך השיפוטי, בו מתעוררת השאלה. בענין זה יש להבחין בין השלב שבו אחריות הנתבע טרם נקבעה ובית המשפט צריך לעשות שימוש בשיקול דעתו לענין צו מניעה לשעה, לבין השלב שבו אחריות כבר נקבעה ובית המשפט צריך לעשות שימוש בשיקול דעתו למתן צו מניעה לתמיד".

1. בנסיבות המקרה שלפנינו, יש לשקול מחד את הפגיעה בחופש הדת והפולחן של הנתבע ומאידך, את הטענה כי השתתפות הנתבע בתפילות מביאה להתלהטות הרוחות. כפי שצוין לעיל, לא הוכח כי התלהטות הרוחות מקורה בהיבטים אישיים הקשורים לנתבע, אלא בהיות הנתבע חלק מקבוצת מתפללים "נגדית" שדרשו דין וחשבון מהעמותה. בהקשר זה יש לשקול, כאמור, גם את העובדה כי לא נתבקש צו מניעה דומה כנגד מתפללים אחרים, אף שעולה מתצהירי הצדדים כי קיים לכל הפחות אחד כזה (ר' למשל תצהיר אשר מזרחי, פיסקה 5).
2. ראשיתה של ההכרה בחופש הדת וחופש הפולחן כערך יסוד במדינת ישראל הינה במגילת העצמאות בה נקבע כי "מדינת ישראל... תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות...". עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חופש הדת וחופש הפולחן הפכו לזכויות יסוד, הנגזרות מכבוד האדם (ברק "פרשנות חוקתית" (1994), עמ' 225). כל אדם במדינת ישראל נהנה מחופש האמונה, חופש הדת וחופש הפולחן.
3. היקפו של חופש הדת והפולחן הינו היקף רחב, משום שזכויות אלה נקשרות אל האישיות של הפרט. חופש הדת מאפשר לפרט לבטא את אמונתו הדתית, להתאים את לבושו לפי הציווי הדתי המתאים, לבטא את אמונתו באמצעות פולחן במקום שיחפוץ בו. על כן, ניתן להבין כי הבחירה להתפלל בבית הכנסת המתאים לאדם, לפי אופי נוסחי התפילה והמניין, הינו הדרך שבה הפרט מבטא את חופש הדת שלו. לעניין זה נקבע כי:

"חופש הדת הינו בגדר זכות יסוד חוקתית של הפרט, שהיא בעלת מעמד בכורה גם ביחס לזכויות אדם חוקתיות אחרות. חופש הפולחן הינו ביטוי לחופש דת, והוא ענף של חופש הביטוי... ההגנה החוקתית הניתנת לחופש הפולחן דומה אפוא ביסודה להגנה הניתנת לחופש הביטוי..." (בג"ץ 10356/02‏ הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, (4.3.04), פסקה 19 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה).

1. עוד נקבע בבגץ 7311/02 האגודה לסיוע ולהגנה על זכויות הבדואים בישראל נ' עיריית באר-שבע, (22.6.11) (להלן: "עיריית באר שבע"), פיסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה כי:

"מגילת העצמאות של ישראל מורה כי "מדינת ישראל... תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות...". הפסיקה, מראשית ימיה של המדינה, ראתה בחופש הדת והפולחן זכות יסוד מהותית של האדם: "חופש המצפון והפולחן הוא אחת מחירויות הפרט המובטחות לו בכל משטר דמוקרטי נאור" (ע"פ 112/50 יוסיפוף נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ה 481, 486 (1951)). זכות זו הוכרה מקדמת דנא כזכות יסוד של האדם בישראל, וכנדבך מרכזי במערכת ערכי היסוד שעליהם נבנה המשטר במדינה (בג"ץ 650/88 התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(3) 377, 381 (1988); בג"ץ 10907/04 סולודוך נ' מדינת ישראל, פסקאות 71‑72 ([פורסם בנבו], 1.8.10) (להלן: ענין סולודוך))".

1. כן נקבע שם כי "בגידרה של הזכות לחופש הפולחן מצויה הזכות לשמר ולממש את זכות התפילה במקומות הפולחן הנהוגים בעדה הדתית, כחלק מהזכות לקיים את המנהגים ואת אורחות החיים על פי ציוויי הדת. חירות הפולחן כוללת גם את החירות להגיע למקומות קדושים ולמקומות תפילה...הזכות לממש את המנהג הדתי באתר הפולחן המקודש לעדה נגזרת מזכות היסוד לחופש דת, על מכלול גווניה וביטוייה" (שם, פיסקה 9, לפסק דינו של כב' השופטת פרוקצ'יה).
2. התובעת ביקשה להקיש מחוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק השמירה על המקומות הקדושים") שבו נקבעה סנקציה פלילית מפני חילולם. בתקנות השמירה על מקומות קדושים ליהודים, תשמ"א-1981 (להלן: "תקנות השמירה על המקומות הקדושים") הוגדרו מקומות קדושים כ:

""מקומות קדושים" – הכותל המערבי ורחבתו, לרבות כל מבנה וכל מעבר עילי או תת-קרקעי שהכניסה אליהם היא מתוך הרחבה, והמקומות הקדושים ליהודים לפי הרשימה שבתוספת;"

1. כבר נקבע כי חוק השמירה על המקומות הקדושים אינו כולל הגדרה ממצה ביחס לכלל המקומות הקדושים. בעניין זה נקבע ברעפ 8182/18 אליעזר מושיא נ' מדינת ישראל, (18.2.20), פיסקה 11 לפסק דינה של כב' השופטת ברק – ארז, כי:

"...במרכז ההסדרה הקבועה בתקנות עומדים הכותל המערבי והמקומות הקשורים בו, הגם שהיא אינה מיוחדת רק להם. בהקשר זה יצוין כי חוק השמירה על המקומות הקדושים עצמו אינו כולל כל הגדרה מפורשת למונח "מקומות קדושים", וכך גם חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל שנחקק רק בשנת 1980 וגם בו מופיעה הוראה בדבר שמירה על המקומות הקדושים (בסעיף 3 לו). על כן, תקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים הן דבר החקיקה היחיד שכולל הגדרה כאמור, עובדה שיש לה חשיבות לא מבוטלת בהתחשב בריבוי ההשקפות ביחס לקדושתם של מקומות (להרחבה, ראו: דורון בר לקדש ארץ – המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל (2007) (להלן: בר)). בעבר עמד בית משפט זה על כך שחרף האמור, אין בהגדרה הקבועה בתקנות כדי למצות את היקף התחולה העקרונית של חוק השמירה על המקומות הקדושים, שאינו מתייחס למקומות הקדושים ליהודים בלבד, כי אם לכלל המקומות הקדושים במדינת ישראל (ראו: ע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, 714-713 (2000))".

1. מקום קדוש לחוד ובית כנסת לחוד. מקום קדוש מוגדר ככזה בשל הערך הסנטימנטלי לעם ולדת, שאותו מסמל המקום. לעומת זאת, בית כנסת לא בהכרח יוגדר כמקום קדוש לפי הרציונל העומד ביסוד חוק המקומות הקדושים (ר' למשל התוספת לתקנות המקומות הקדושים המפרט בתי כנסת ספציפיים בלבד). לעומת חוק המקומות הקדושים שהוא בעל היבט כללי, המתייחס לעם, לדת, לבית כנסת גם היבטים פרטיים. בית הכנסת הוא כלי למימוש זכות הפרט לחופש דת.
2. ויוטעם – לחופש הדת פנים נוספות, הוא חלק מחופש המצפון ומן הזכות לתרבות (ר' פרשת עיריית באר שבע, פיסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט פרוקצ'יה). אוסיף ואציין כי הזכות להתפלל, ויותר מכך – הזכות להתפלל במקום שיועד לכך, בבית הכנסת, אינו רק חלק מדת או מתרבות, אלא גם חלק מחופש הביטוי. כך למשל, מתפללים נוטים ליתן חשיבות לנוסח התפילה ולסוגיות נוספות הקשורות להיבטים אישיים של האדם.
3. על הקדושה של בית הכנסת ר' פרשת ביתי יבנה, פיסקה 65, שם צוין כי:

"אין ספק כי לבית כנסת יש קדושה לפי ההלכה היהודית, וכמאמר התלמוד "ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל י"א, 16), אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה כ"ט, ע"א). עם זאת, נחלקו החכמים הראשונים בטיבה של קדושת בית כנסת, וקיימות שלש דעות בדבר. יש הסוברים שהקדושה היא מן התורה, כקדושת בית המקדש, וכשם שאסור ליהנות מן ההֶקדש, כך אסור ליהנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתייחדו לתפילה ולדרשה, שגם הם "הֶקדש". האסמכתה לדעה זו היא במה שאמרה התורה "ומקדשי תיראו", שאף בתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל (ספר יראים לרבנו אליעזר ממיץ, עמוד השלישי, סימן ק"ד). יש שסוברים שקדושתו מדרבנן, לאמור שחכמים הטילו עליו קדושה מדבריהם, כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה (ר"ן, מגילה דף ח' בדפי הרי"ף ד"ה "ומאן שרי"). ויש אומרים שאין קדושת בית הכנסת אלא קדושה של כבוד, ודינו כדין תשמישי מצווה, לאמור כל זמן שמשתמשים בהם למצוותם, כמו סוכה ולולב וכיוצא בהם, שאף על פי שנזרקים לאחר זמן, בזמן מצוותם יש בהם קדושה של כבוד שאסור לבזותם, ולכן כל זמן שבני העיר אינם רוצים עוד בבית הכנסת הרי הוא כשאר תשמישי מצווה שנזרקים אחר תשמישם (הרמב"ן, מובא בר"ן, שם)".

1. בפרשת עיריית באר שבע נקבע על-ידי דעת הרוב כי החלטת עיריית באר שבע להכריז על "המסגד הגדול" בבאר שבע כמוזיאון אינה מעניקה כל משקל, ולמצער אינה מעניקה משקל ראוי, לעובדה שאין מדובר במבנה ככל מבנה אחר, חסר ייחוד ומשמעות, אלא במבנה מסגד בעל ערך היסטורי, תרבותי ודתי. דברים אלה נאמרו לאחר שבמקרה האחרון הועלו על-ידי העירייה גם שיקולים הנוגעים לשלום הציבור, כאשר העירייה טענה כי קיים חשש, שהועלה על ידי גורמי בטחון מוסמכים, כי השימוש במבנה כמקום תפילה לבני העדה המוסלמית טומן בחובו סכנה לשלום הציבור ולביטחונו.
2. בעניין החשש לשלום הציבור נאמר מפי כב' השופט ג'ובראן בפרשת עיריית באר שבע, פיסקה 17, כי:

"בענייננו, אין המשיבים מציגים כל ראיה ממשית המצביעה על סכנה אינהרנטית הטמונה בכך שמבנה המסגד ישמש לפולחן דתי, מעבר להעלאת ספקולציות לגבי האפשרות שמא תנוצל התפילה לשימושים זרים ועוינים. אלא שאין המשיבים מבהירים מדוע דווקא מבנה המסגד או הפולחן הדתי הם אלו שעשויים להביא להתפתחויות המסכנות את שלום הציבור. ודוק, כבכל מקום אחר, בידי רשויות המדינה להפעיל את סמכויותיהן למניעת סכנות הגלומות בהתקהלויות ציבוריות או בהסתה לאלימות או בכל פעילות עוינת אחרת. אולם אין המשיבים מבהירים מדוע דווקא מבנה המסגד מעורר סכנה שאינה מתעוררת בכל פינת רחוב בה עשויים לבקש אנשים להתקהל או לקשור ביניהם קשר לביצוע מעשים אסורים...".

1. דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר במתפלל בודד שלגביו נטענת טענה לחשש להתלהטות הרוחות. על-מנת להרחיק אדם מבית הכנסת, אין די בטענה ערטילאית, אלא יש להוכיח כי לא ניתן להשיג את המבוקש בדרך הפוגעת פחות בזכויות היסוד של הפרט.
2. סופו של יום, באיזון בין מכלול השיקולים – מחד, העובדה שהובררה מראיות שני הצדדים כי התלהטות הרוחות שנטענה אין מקורה במאפיינים אישיים של הנתבע אלא במחלוקת בין שתי קבוצות מתפללים; העובדה שהטענות שהועלו כנגד הנתבע נגעו בעיקר לשתיה שהתבררה כנוהג שהיה מקובל בבית הכנסת; והעובדה כי לא נתבקש צו דומה כנגד מתפללים אחרים שמשתייכים לקבוצה אליה משתייך הנתבע, ומאידך, הפגיעה בחופש הדת והפולחן של הנתבע, לא מצאתי כי קמה עילה למתן הצו.
3. במכלול השיקולים שקלתי גם את העובדה כי ניתן היה להשיג את המבוקש באמצעות כלים משפטיים הפוגעים פחות, כמו למשל, הליכים שבמסגרתם ניתן ליתן צו מדוד לתקופה קצובה. זאת, מבלי שיהיה בכך משום אמירה, ולו משתמעת, כי לו היתה נוקטת התובעת בהליכים כאלה היתה קמה עילה למתן הצו.
4. לנוכח התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לדון בטענות הצדדים ביחס לסרטון שהוגש על-ידי התובעת במהלך דיון ההוכחות, ולטענות הנתבע כי הסרטון לא גולה בשלב מוקדם יותר וכי הסרטון דווקא מוכיח את טענת הנתבע כי האירועים שביסוד התובענה הינם תוצר של התנהגות שני הצדדים.

סיכום:

1. במשך דורי דורות הוגבלו זכויות מתפללים מדתות שונות להתפלל ברשות היחיד וברשות הרבים. כעת, במדינת ישראל, בארץ ישראל, שחרתה על דגלה את חופש הדת, חופש התרבות וחופש הביטוי, המקרים שבהם יגביל בית המשפט זכויות יסוד אלה, יהיו רק למען מטרה שלא ניתן להשיג באמצעים הפוגעים פחות.
2. לא התרשמתי כי הנסיבות שביסוד התובענה הן מסוג אותן נסיבות שיצדיקו מתן צו מניעה קבוע שימנע מן הנתבע מלהיכנס לבית הכנסת.
3. כפי שצוין לעיל, לא נמצאה בראיות התובעת ולו ראשית ראיה שיש בה כדי לתמוך בתביעה לסעד כספי.
4. לקראת סיום מצאתי לצטט מפסק דינה של כב' השופטת קרן מילר בתא (י-ם) 39773-02-17 שלמי חיים נ' אלברט דהן, (17.10.18), פיסקה 60, אשר הפנתה למשנה במסכת דרך ארץ, ט', משנה כד' שם נאמר כי: "...בית שיש בו מחלוקת סופו ליחרב וחכ״א מחלוקת בבית הכנסת סופה להתגזר...". ואוסיף ואפנה למשניות ג'-ד' באותו הפרק שם נאמר: "הוי אוהב את בית הכנסת כדי שתטול שכרך בכל יום. הוי אוהב את בית המדרש כדי שיבואו בניך לת״ת."
5. אין לי אלא להצטרף לדברים שנכתבו שם לפיהם "יש לקוות כי הצדדים ימצאו פתרון שישכין שלום בבית הכנסת לטובת הצדדים ולטובת הקהילה כולה".
6. במכלול האמור, התביעה נדחית.
7. הנתבע יישא בהוצאות העד מטעמו, עו"ד עמירם בוגט, בגין העדתו ביום 20.12.20 בסך של 1,200 ₪.
8. התובעת תשלם לנתבע את הוצאותיו בגין הגשת התובענה בסך של 10,000 ₪.
9. לא מצאתי עילה לעיין מחדש בהחלטה מיום 19.3.20 שבה חויבו התובעת והעד ירון מחסומי, ביחד ולחוד, בהוצאות הנתבע והעד מטעמו עו"ד בוגט בסך 3,000 ₪ בגין אי התייצבות העד לדיון שנקבע ליום 5.3.2020. בהקשר זה יצוין כי בדברי העד מחסומי נמצאה סתירה שעה שטען מחד שלא קיבל זימון לדיון, ומאידך טען כי חודש וחצי לפני הדיון הודיע לדוד ביטון כי לא יוכל להתייצב (ר' עמ' 139 לפרו').
10. בהתאם להחלטה מיום 5.3.2020 התובעת תישא בהוצאות העדים מטעמה.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"א, 11 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.