29 מרץ 2018

1. זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 27.04.17 ("הוועדה לעררים"), אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% לפחות מכושרו להשתכר החל מתאריך 01.05.15 ("ההחלטה").

רקע

1. המערער יליד 1990.
2. ועדה רפואית לעררים קבעה ביום 07.12.16 למערער נכות רפואית משוקללת יציבה בשיעור 50% וזאת בגין הליקויים המפורטים להלן:
3. 20% בגין צלקות מכוערות לפי סעיף 75(1)(ב).
4. 30% בגין מ.א. חבלה קשה בשוק שמאל כולל שריר לפי סעיף 35(1)(ד).
5. 10% בגין הגבלה בירך ימין לפי סעיף 35(1)(ב).
6. ביום 05.01.17 קבע רופא מוסמך לעניין כושר השתכרות כי המערער לא איבד כושר השתכרות בכדי 50% לפחות וכי המערער מסוגל לעבודה מלאה בישיבה.
7. דו"ח פקידת השיקום מיום 301.01.17 קבע כי לאור ההגבלות מהן סובל המערער הוא לא יכול לחזור לעבודותיו הקודמות שכן הן דורשות מאמץ פיזי ועמידה מרובה. עוד צוין כי המערער ללא השכלה פורמלית מלאה וכי הגבלת הישיבה מצמצת את טווח אפשרויות התעסוקה של המערער. עם זאת, יוכל המערער להשתלב במגוון עבודות חרושתיות הנעשות בישיבה או מכירה קלה או עבודות משרדיות קלות כגון מענה טלפוני, לפיכך, הומלץ להכיר במערער כמי שאיבד כושרו להשתכר באופן חלקי בשיעור 65% לצמיתות.
8. ביום 27.04.17 התכנסה ועדה רפואית לעררים לעניין אי כושר על מנת לדון בעניינו של המערער. בפני הוועדה ציין המערער את הדברים הבאים:

"לא יכול לעבודה. עדיין יש לי פצעים מדממים עם תחבושות.

כל הזמן צריך להרים את הרגל שלי, היה קרישים ניסיתי לחזור לעבוד במוסך ולא הצלחתי.

אני נוהג לא נסיעות ארוכות אני נוסע תמיד עם מלווה כשאני מתעייף"

1. בפרק "דיוני הוועדה ונימוקים לקביעה" ציינה הוועדה כדלקמן:

"הוועדה עיינה במסמכים שבתיק וראיינה את התובע שהגיע בלווית עו"ד.

מדובר בתובע ילד 1990 אשר צוין כסובל ממצב אחר חבלה קשה

בשוק -30%, מ.א. שבר ירך ימין 10%, צלקות מכערות- 20%.

מדובר במערער שעבר פגיעה קשה ברגלו השמאלית משנת 2013 ומאז מתהלך

בצליעה כשהוא נעזר בקב קנדי מחמת דלדול שרירים צלקות מרובות ברגלו

השמאלית.

לדבריו יש עדיין פצעים המצריכים חבישה וטיפול.

הועדה התרשמה מחולה שלכאורה פנה פורמלית למח' שיקום באזור מגוריו

אך לא השקיע מאמצים בהשתלבות של בין במסגרות שיקומיות ובין במסגרות

תעסוקתיות.

החולה שהוא נוהג ונמצא גם כבעל יכולת ביטוי טובה בעברית מסוגל לדעת

הוועדה לעבוד בישיבה עבודות מפעליות כגון- מיון, הרכבה, חיווט ובקרת טיב

בסיסית ועל כן רואה אותו הועדה כמי שלא איבד כדי 50% להשתכר ___ מכלול

מחלותיו.

הועדה אף היתה מודעת ליכולותיו לפי הילכת מוהרה קרי עבודתו כמכונאי

רכב, השכלה היא 11 שנות לימוד במגמה מכאנית וכן גילו וסברה כי העבודות

כפי שהציעה לעיל תואמות את מכלול נתוניו הרפואיים והאישיים.

הועדה אף ערה להמלצת פקידת השיקום בסניף לקביעת אבדן כושר השתכרות

חלקית לתקופה נוספת אך בהתחשב במכלול הנתונים שעמדו בפני הועדה

ובהצגת אפשרויות התעסוקתיות כפי שפורטו לעיל חלקה הועדה בקביעתה על

קיום צמצום אפשרויות התעסוקה.

הועדה קובעת לראותו כמי שאיבד מעל 50% מכושרו להשתכר"

(הטעויות במקור א.ק.)

1. על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.

טענות הצדדים

1. לטענת המערער, עם סיום הדיון בפני הוועדה יצא המערער עם הרגשת השפלה מצד הרכב הוועדה. הדיון בפני הוועדה היה מזלזל, אדיש ולא אכפתי, קצר ולא ענייני. לא בוצעה למערער כל בדיקה קלינית והדיון בעניינו לא ארך יותר מ- 5 דקות. לא ברור כיצד קבעה הוועדה בהחלטתה כי המערער לא השקיע מאמצים בהשתלבות של ממש במסגרת תעסוקתית וכיצד הדבר קשור לכושר השתכרותו של המערער. עוד נטען כי הוועדה לא התייחסה להודעת הערר שהוגשה מטעמו לרבות טענת המערער כי על הוועדה לנמק מדוע להעניק לו 65% דרגת אי כושר לאור מגבלותיו. הוועדה קובעת בהחלטתה כי המערער מסוגל לעבודה בעבודות ישיבה בלבד, משמע כי הוועדה מאמצת את חוות דעתה של פקידת השיקום אך קבעה באופן בלתי מנומק כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר. הוועדה לא מסבירה מדוע אינה מאמצת את המלצות פקידת השיקום. הוועדה התעלמה מכך כי המערער עובד כפיים, חסר השכלה וללא מקצוע ולא ברור מתוך החלטתה כיצד לא נפגע טווח אפשרויות התעסוקה שעה שהמערער מסוגל לעבוד בישיבה בלבד.
2. מנגד, טען המשיב כי דין הערעור להידחות. עסקינן בוועדת אי כושר אשר אמורה לבדוק את המערער ואורך הבדיקה אינו עניין בו עוסק בית הדין. הוועדה מציינת כי המערער בעל יכולת ביטוי טובה ולא ציינה כי הוא כותב או קורא עברית. אשר לדו"ח פקידת השיקום נטען, כי הוועדה מציינת מדוע היא אינה מקבלת את עמדת פקידת השיקום. אימוץ חוות דעת פקידת השיקום או דחייתו הוא עדיין במתחום שיקול דעתה המקצועי של הוועדה. הוועדה היתה מודעת להשכלתו של המערער, כ- 11 שנות לימוד והתאימה למערער עבודות פשוטות אשר אינן דורשות כישורים מיוחדים ואף בישיבה על מנת להתחשב בפגיעה ברגל. החלטת הוועה מפורטת ומנומקת ועומדת בהלימה עם הנכות הרפואית שנקבעה למערער.

דיון והכרעה

1. לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).
2. במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדה מסוג זה, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית. זאת משום שוועדה לעררים, בשונה מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו רפואי טהור. אולם, יש ליתן את הדעת כי התערבות כזו של בית הדין תוגבל למקרים קיצוניים של חוסר סבירות (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).
3. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להתקבל.
4. בחינת החלטת הוועדה בהתאם להלכת מוהרה (עב"ל 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 15/4/2004), שלפיה נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר היא ש"ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד" מלמדת, כי החלטת הוועדה אינה מנומקת ואינה מפורטת, ואסביר.
5. כאמור, הלכת מוהרה קבעה שדרגת הנכות הרפואית היא בגדר נקודת מוצא לדיוניה של הוועדה. כלומר, הוועדה רשאית לקבוע דרגת אי כושר שבינה לבין דרגת הנכות הרפואית יש פער מסוים, אלא שעליה לנמק את קביעתה ו"ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר" (בר"ע 8761-12-14 אחסן – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6/7/2016; בר"ע 39263-03-15 אופנר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6/7/2016). בהלכת מוהרה נקבע עוד, כי בקביעת דרגת אי הכושר של הנכה על הוועדה לשקול, בין היתר, את השפעתם של גילו של הנכה, השכלתו, יכולתו האינטלקטואלית והפיזית הנכה ויכולתו לחזור לעבודה קודמת.
6. אמנם הוועדה במסגרת הפרוטוקול מציינת שהיא "מודעת ליכולותיו לפי הילכת מוהרה", יחד עם זאת, מעיון בפרוטוקול לא ברור כיצד הוועדה, אם בכלל, שקלה את השפעתם המצטברת של הליקויים מהם סובל המערער בעת קביעת דרגת אי הכושר של המערער בשים לב לנתוניו האישיים לרבות גיל, השכלה ועבר תעסוקתי.
7. הוועדה קובעת בהחלטתה, כי המערער עבר פגיעה קשה ברגלו השמאלית ומאז מתהלך בצליעה כשהוא נעזר בקב קנדי מחמת דלדול שרירים. הוועדה קובעה כי המערער מסוגל לעבוד בישיבה, אך אין זה ברור כיצד בהחלטתה של הוועדה לפיה המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר באים לידי ביטוי, בין היתר, הדברים שנרשמו בחוות דעת פקיד השיקום מיום 30.1.17 שם צוין ,כי בשל הפצע התמידי בכף רגלו הוא לא יכול לנעול נעל והוא זקוק למנוחות תכופות. עוד צוין ע"י פקיד השיקום כי המערער סובל מכאבים כל הזמן כאשר אין לו כל הכשרה מקצועית ותמיד עבד בעבודות כפיים. אכן, למערער תעודת מכונאי רכב אך אין לו ניסיון מעשי בתחום.
8. אין להסתפק באמירתה הכללית של הוועדה ,כי היא ערה להמלצת פקידת השיקום אך לא מקבלת אותה בהתחשב במכלול הנתונים שעמדו לפני הוועדה. החלטת הוועדה לדחות מסקנות ועדת השיקום אינה ברורה ואינה מנומקת. שכן אם המערער מסוגל או מוגבל לעבודה בישיבה בלבד, תוך שהוא לא יכול לנעול נעל, סובל רבות מכאבים וזקוק למנוחות תכופות, עולה השאלה אם כך, מדוע לא אימצה הוועדה את דו"ח פקידת השיקום לפיה יש לראות במערער כמי שאיבד כושרו להשתכר באופן חלקי בשיעור 65% לצמיתות.

בין קביעה שתוצאתה, כי המערער מסוגל לעבוד לבין קביעה שהמערער כלל אינו מסוגל לעבוד, ישנו מרחב תמרון בקבלת ההחלטה לגבי אובדן כושר השתכרותו של המערער וניתן בין שני קצוות אלו לקבוע גם אובדן חלקי של כושר השתכרות – כפי שקבעה פקידת השיקום. ככל שוועדת הערר סבורה אחרת מפקידת השיקום, עליה לנמק היטב החלטתה תוך התייחסות פרטנית לנסיבותיו האישיות של המערער.

סוף דבר

1. נוכח כל האמור, הערעור מתקבל כך שעניינו של המערער יוחזר לוועדת העררים לאי כושר, באותו הרכב, על מנת שתדון מחדש בעניינו של המערער תוך התייחסות לליקויו של המערער ומידת השפעתם המצטברת על כושרו לעבוד ולשקול עמדתה בשנית תוך התייחסות לנתוניו האישיים לרבות, השכלתו ועברו התעסוקתי. הוועדה תתייחס באופן מנומק ומפורט לחוות דעת פקידת השיקום מיום 30.01.17 וככל שהוועדה אינה מקבלת את מסקנות דו"ח פקידת השיקום, עליה לנמק את קביעתה.
2. המערער ובאו כוחו יוזמנו להופיע בפני הוועדה ולטעון טענותיהם.
3. המשיב יישא בהוצאות ושכ"ט ב"כ המערער בסך 2,500 ₪, אשר ישולמו לידי המערער בתוך 30 ימים מעת שיומצא למשיב פסק הדין.

לצדדים מוקנית זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק

הדין תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ח, (29 מרץ 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.