רקע

1. בפני התנגדות לביצוע שטר חוב ע"ס 30,000 ₪, ובקשה להארכת מועד להגשתה (אם כי למעשה, מדובר בבקשה לקבוע כי ההתנגדות הוגשה במועד, שכן לפי הנטען בה כלל לא חלף המועד להגשת ההתנגדות, ואין צורך בהארכת מועד). שטר החוב ניתן במסגרת הסכם שכירות, לפיו שכרו ה"ה מישל וקרן אזולאי את דירתם של המשיבים; המבקשים הם אמה ואחיה של הגב' אזולאי, וההתנגדות נתמכה בתצהירים של המבקשים ושל מר אזולאי.

טענות הצדדים

2. על פי ההתנגדות והתצהירים התומכים בה, ה"ה אזולאי עזבו את המושכר במועד שנקבע בפסק-דין שניתן בהסכמה בתביעת פינוי שהגישו נגדם המשיבים (תא"ח 32633-06-17), דהיינו: ביום 1.8.2017. המבקשים נתנו את שטר החוב על מנת להבטיח את דמי השכירות (ורק את דמי השכירות) שהיה על ה"ה אזולאי לשלם, ומר אזולאי שילם למשיבים ביום מסירת החזקה סך של 10,450 ₪ (במזומן) לסילוק החוב עבור דמי שכירות. המבקשים טענו כי לא קראו את הסכם השכירות ולא חתמו עליו, וערבותם היתה מוגבלת כאמור לעיל. בנוסף, אין להם כל מידע ממה מורכב הסכום לו טוענים המשיבים. משכך, אין עליהם חובה לשלם סכום כלשהו למשיבים.

3. לעניין המועד הם טוענים, כי האזהרות הגיעו לידיהם ביום 26.7.2017, לאחר שהודבקו על דלת ביתו של המבקש, וכי על כן (לאור פגרות בית המשפט, בקיץ ובסוכות) המועד להגשת ההתנגדות מסתיים ביום 15.10.2017 (25 ימים בספטמבר, ו-5 הימים שנותרו מסתיימים ביום 13.10.2017 נוכח פגרת סוכות, אלא שבהיות יום זה יום שישי – המועד האחרון הוא יום ראשון, 15.10.2017), וביום זה הגיע בא-כוחם ללשכת ההוצאה לפועל להגשת ההתנגדות, אלא שאז התברר, כי על פי הנתונים בתיק, האזהרה נמסרה כבר ביום 17.7.2017. בדיקה העלתה, כי בתיק מצויים שני אישורי מסירה, שלכאורה נמסרו בפועל במענו של המבקש על ידי הדואר, והם נחזים להיות חתומים, אלא שלטענת המבקשים לא הם חתמו על אישורי המסירה, והאזהרות לא נמסרו להם.

4. המשיבים הגיבו לעניין המועד, וביקשו להסתמך על אישורי המסירה של הדואר, ועל הפועל היוצא מהם – כי המועד להגשת ההתנגדות פקע כבר ביום 2.10.2017 (למעשה, לחשבונו של הח"מ, המועד הוא 1.10.2017). בהעדר טעם להארכת מועד, יש למחוק את ההתנגדויות על הסף.

החקירות

5. בדיון שהתקיים היום, נחקרו המצהירים. המבקשים אישרו, כי ביום 17.7.2017 חתמו על יפוי כוח אצל בא-כוחם, שעליו מופיע (מודפס מראש) מספר תיק ההוצאה לפועל הנוגע לענייננו. הם לא נשאלו במפורש מדוע התייצבו אצל בא-כוחם ביום זה (הוא יום מסירת האזהרות, לכאורה, לפי האישורים של הדואר). המבקשת אישרה, כי לא ביקשה לקרוא את הסכם השכירות קודם לחתימה על שטר החוב (המבקש לא נשאל לעניין זה). מר אזולאי אישר, כי החתימות על שטר החוב היו במעמד חתימת הסכם השכירות. הוא אישר, כי בהסכם השכירות מופיעה הוראה בדבר פיצוי מוסכם בסך 250 ₪ לכל יום איחור, וכי האיחור בפועל בפינוי הדירה היה של חודשיים, אולם טען כי לא ידע עד לאחר מעשה כי הוראת הפיצוי המוסכם מופיעה בהסכם. מר אזולאי לא נשאל דבר באשר לסכום שלטענתו שילם במזומן לסילוק חוב דמי השכירות עצמם.

דיון והכרעה

6. דין ההתנגדות להידחות; למעשה, דינה להימחק על הסף מחמת האיחור בהגשתה, אולם אפילו היתה מוגשת במועד, אין היא מאפשרת להיעתר לה, ואם היה מקום לעשות חסד עם המבקשים, היה אולי מקום להיעתר לה בכפוף להפקדת מלוא סכום החוב בקופת בית המשפט.

7. נפתח בשאלת המועד: ההתנגדות עצמה הוגשה ביום 16.10.2017, כעולה מחותמות "נתקבל" שהוטבעו על ידי לשכת ההוצאה לפועל, וכן מתאריך הבקשה המופיע ע"ג החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל בדבר העברת ההתנגדות לבית המשפט. גם לשיטת המבקשים, המועד האחרון להגשת ההתנגדות היה ביום 15.10.2017. עפ"י האמור בבקשה להארכת המועד, ב"כ המבקשים התייצב בלשכת ההוצאה לפועל ביום זה; אלא, שלא הוסבר בהתנגדות מדוע לא הוגשה ההתנגדות באותו יום. ככל שהחסם לכך היה המידע שהתגלה אז, כי בתיק נקלט מועד מוקדם יותר לאישורי המסירה, הרי שהיה צורך לפרט זאת בבקשה להארכת מועד, ולבקש להאריך את המועד ביום אחד (ככל שלא ניתן היה לערוך בקשה לעניין המועד בו ביום). מדובר, אפוא, באיחור בן יום אחד, לגביו לא הוגשה בקשה להארכת מועד. די באיחור כזה כדי להוביל למחיקת ההתנגדות על הסף.

8. בנוסף – לא ניתן גם לקבל את גרסת המבקשים באשר ליום בו הגיעו לידיהם האזהרות. אמנם, אלה הודבקו ביום 26.10.2017, ועל כך אין חולק, אולם עותק נוסף שלהם נשלח באמצעות הדואר. המבקשים מכחישים קבלת עותק זה, הגם שהכחשה זו מרמזת כי דוור אובייקטיבי, שאינו עובד בשירות המשיבים, זייף חתימות על אישורי המסירה (ואיני מבקש לרמוז, כי לא יתכן תסריט שכזה), אולם הכחשתם אינה מהימנה. המבקשים חתמו על יפויי כוח לבא-כוחם לטפל בעבורם בתיק ההוצאה לפועל המסוים כבר ביום 17.7.2017, הוא היום שלפי דואר ישראל קיבלו בו את האזהרות. המבקשים לא הציעו כל הסבר לכך (למעט הסבר לא משכנע, ולא לפרוטוקול, של בא-כוחם, בפתח הדיון).

9. התאמת תאריך החתימה על יפוי הכוח ותאריך המסירה-לכאורה של האזהרות באמצעות הדואר מעורר קושי רב לקבל את גרסת המבקשים כפשוטה. הוסף לכך את העובדה שממילא יפוי הכוח מעיד על ידיעה קונקרטית בדבר פתיחת התיק, לרבות מספרו, ועל כך שמאותו רגע הם מיוצגים, ונמצאת במקום בו לא ניתן להיאחז בעיקרון, המעדיף המצאה כדין על פני ידיעה בפועל בעניין אזהרה בהוצאה לפועל. הישענות על כלל זה, מצד המבקשים, עולה לטעמי כדי חוסר תום לב דיוני.

10. במאמר מוסגר אציין, כי ממילא תמוה מאד מדוע בחרו המבקשים להמתין עד ליום האחרון האפשרי, גם לשיטתם, להגשת ההתנגדות, מקום בו בפועל ידעו על אודות התיק – והיו ברשותם האזהרות, גם לשיטתם – כבר 3 חודשים תמימים (ואין זה מעלה או מוריד, לעניין התמיהה, כי חלק ניכר מחודשים אלה היה בפגרת בתי המשפט). בנקל יכלו המבקשים להגיש התנגדות באוגוסט או בספטמבר, בלי להיכנס לספקות ולקשיים, אולם הם לא עשו כן (ולמעשה, רק ההמתנה עד היום האחרון ממש גרמה לכך שבפועל, כאמור לעיל, הוגשה ההתנגדות באיחור של יום גם לשיטתם).

11. אינני מקבל, אפוא, את טענת המבקשים כי קיבלו את האזהרות רק ביום 26.7.2017, וכי על כן לא חלף המועד להגשת ההתנגדות אלא ביום 15.10.2017. המועד חלף, בפועל, ביום 1.10.2017 (או 2.10.2017 לשיטת המשיבים) והאיחור בהגשת ההתנגדות הוא של שבועיים, בלא כל הנמקה או בקשה להארכת המועד הקבוע בחוק (ויוזכר, כי לצורך הארכת המועד נדרשים טעמים מיוחדים).

12. במאמר מוסגר אוסיף עוד, כי כפי שכבר ציינתי, הבקשה עצמה נושאת כותרת של בקשה להארכת מועד, ולפיכך התייחסות דווקנית היתה מובילה להחלת ההלכה הפסוקה, לפי בעל דין המבקש הארכת מועד מודה שחלף המועד (שאחרת לא היה זקוק לארכה), ואינו יכול לטעון שהמועד טרם חלף (שכן מדובר בטענות עובדתיות סותרות). גם בדרך זו – התוצאה זהה.

13. דין ההתנגדות להימחק, אפוא.

14. מעבר לדרוש, אתייחס בקצרה לגוף הטענות, ונראה כי גם אלה אינן יכולות לסייע, אם תיבחנה בדווקנות, בעוד אם תופגן מידה של גמישות, הרי שהתוצאה תהיה שהרשות להתגונן היתה מותנית בהפקדה משמעותית, אולי כדי מלוא סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל.

15. כזכור, המבקשים טוענים כי ערבותם היא רק לשכר הדירה, וזה שולם. אלא, שעל השטר עצמו אין זכר להגבלה כזו, בהסכם השכירות אין זכר להגבלה כזו (הסכם השכירות הוא חלק מנספחי כתב התביעה בתביעת הפינוי, שהוגשה לתיק שבפני כמוצג מש/1 בעת חקירת מר אזולאי), והגבלה שכזו נוגדת את המקובל והנהוג בסוג כזה של עסקאות. לאור כל אלה, יש לבחון את הטענה בזהירות רבה.

16. עיון בתצהיריהם של המבקשים מלמד, כי הם אינם מייחסים למשיבים מצג, כאילו השטר היה רק להבטחת דמי השכירות, ולמעשה אינם טוענים כי מישהו (אפילו ה"ה אזולאי) אמר להם כך, והם אפילו אינם טוענים כי הם עצמם אמרו כך למאן דהוא בעת חתימת השטר (שניהם כותבים: "אדגיש כי לא חתמתי על הסכם השכירות, לא התבקשתי על ידי מאן דהו לחתום על הסכם השכירות ושטר הערבות שחתמתי עליו היה בגין תשלום דמי השכירות של משפחת אזולאי").

17. לאמור: עיון דווקני בגרסתם (שלא הורחבה בחקירה הנגדית) מלמד, כי טענתם לעניין הגבלת תחולת שטר החוב נטענת על דרך הסתם, בלא כל טענת-מסגרת הממקמת אותה בהקשר כלשהו, ובלא כל רמז לכך שסיוג תחולת השטר נעשה על ידי מאן דהוא (הם עצמם או כל אדם אחר) באופן המהווה מצג חיצוני כלשהו.

18. טענה כזו, לטעמי, היא בגדר טענה סתמית, שאינה מקימה יותר מאשר הגנת בדים, ואינה יכולה לעמוד לבדה, ובשים לב להערה אודות היות הטענה דחוקה מלכתחילה, הרי שכמכלול אני סבור שההכרעה בהתנגדות (אם היתה מוגשת במועד) היתה כנראה לשבט, ולא לחסד. לשם הזהירות בלבד אוסיף, כי אילו הייתי סבור שיש לנהוג לפנים משורת הדין במקרה זה, ולפרש את התצהירים בהרחבה, מעבר לאשר נאמר בהם בפועל, הרי שנוכח הנסיבות שתוארו היה כנראה מקום לחייב את המבקשים בהפקדת סכום משמעותי (ומן הסתם מלוא סכום החוב) בקופת בית המשפט.

תוצאה אופרטיבית

19. סיכומו של דבר, שאני דוחה את הבקשה לקבוע כי ההתנגדות הוגשה במועד, ובהתאם, אני מוחק את ההתנגדות עצמה.

20. עיכוב ההליכים עליו הוריתי בהחלטה מיום 23.10.2017 (בקשה מס' 3) – מבוטל.

21. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך של 1,800 ₪, שיצטברו על החוב בתיק ההוצאה לפועל.

ניתנה היום, י"ט אדר תשע"ח, 06 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.