1. התובעת הינה הבעלים של רכב שלטענתה ניזוק (להלן: רכב 1) במהלך תאונת דרכים שאירעה עם רכב אחר שבו נהגה הנתבעת 1 ואשר היה מבוטח בעת קרות התאונה על ידי הנתבעת 2 (להלן: רכב 2).

2. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי אופן קרות התאונה. נהג רכב 1 והנתבעת 1, שניהם העידו כי במהלך נסיעה בפקק תנועה, רכב 2 נסע אחרי רכב 1 ופגע בו קלות מאחור. לפיכך, הנני קובע כי האחריות לגרם התאונה רובצת באופן מלא לפתחה של הנתבעת 1.

3. המחלוקת בין הצדדים נוגעת רק לשאלת הנזק שנגרם לרכב 1 בעקבות התאונה והאם קיים קשר סיבתי בין הנזק שמתואר בחוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה לבין התאונה, או לא (להלן: חוות הדעת או השמאי, לפי העניין).

4. הנתבעים טוענים כי מועד קרות התאונה היה ביום 27.03.17, אך מחוות הדעת עולה כי הרכב נבדק לראשונה רק ביום 15.06.17 ולכן לאור פער הזמנים, קיימת אפשרות סבירה כי נותק הקשר הסיבתי בין הנזק שמתואר בחוות הדעת לבין הנזק מושא התאונה, ככל שאכן היה נזק כלשהו. יתר על כן, הנתבעת 1 גם העידה שלא היה סימן כלשהו בחלק האחורי של רכב 1 מיד לאחר התאונה שהיה יכול להעיד על קיומו של נזק כלשהו ולכן הנתבעת 1 סבורה שהתאונה לא גרמה לנזק כלשהו לרכב 1.

5. דין התביעה להתקבל במלואה. להלן נימוקיי:

א. העובדה שהנתבעת 1 התרשמה ממבט חיצוני בחלק האחורי של רכב 1, מיד לאחר קרות התאונה, כי לא נגרם נזק כלשהו לרכב 1, איננה מעלה ואיננה מורידה.

ב. גם כאשר מתבוננים בתמונה המתעדת את החלק האחורי של רכב 1 כפי שצולם על ידי השמאי במועד הבדיקה, למעשה, לא ניתן להבחין בסימן חיצוני כלשהו שמצביע על פגיעה או נזק.

ג. בסופו של יום, השאלה האם נגרם לרכב 1 נזק כלשהו בעקבות תאונה שארעה, או לא, היא שאלה שבמומחיות. לא ניתן לקבוע אם יש או אין נזק רק מהסתכלות חיצונית על ידי מי שאינו מומחה, קרי אינו שמאי רכב.

ד. הנתבעים לא הגישו הודעה לבית המשפט שברצונם שיוזמן השמאי לבית המשפט על מנת שייחקר בחקירה נגדית לגבי תוכן חוות הדעת שהכין, כפי שנדרש בתקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. הווה אומר, על מנת שהשמאי יסביר הכיצד קבע שנגרם נזק לחלקו האחורי של רכב 1 כאשר אין סימן של נזק נראה לעין בחלק האחורי של רכב 1.

ה. מטעם התובעת העיד הנהג של רכב 1 כדלקמן: הרכב האמור נמצא בחזקתו באופן בלעדי כנהג יחיד ואין אדם אחר שנוהג בו מלבדו; כמו כן, לא אירעה תאונה נוספת לרכב 1 עד למועד בדיקתו על ידי השמאי. די בעדות זו על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות לנתבעים להוכחת הטענה שנותק הקשר הסיבתי בין הנזק שמתואר בחוות הדעת לבין התאונה, וזאת על ידי התרחשותה של תאונה נוספת. הנתבעים לא עמדו בנטל הבאת הראיות האמור על מנת להפריך את עדותו של נהג רכב 1 שלא היה תאונה נוספת בין מועד קרות התאונה לבין מועד הבדיקה של רכב 1 על ידי השמאי.

6. לפיכך, הנתבעים 1 ו-2, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

א. 3,410 ₪ בגין הנזק שמתואר בחוות הדעת.

ב. 517 ₪ בגין דמי השמאות.

ג. אגרת בית משפט כפי ששולמה בפועל.

ד. 1,800 ₪ בגין שכר טרחת עורך דין.

ה. 500 ₪ בגין שכר העד מטעם התובעת.

7. כל הסכומים שצוינו לעיל ישולמו תוך 30 ימים מהיום ולאחר מכן יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

8. בפסקה 9.3 לכתב התביעה ישנה התייחסות לרכיב נזק נוסף שעניינו שני ימי השבתה לרכב 1 בסך של 300 ₪ לכל יום לצורך תיקון רכב 1. לא הובאה כל ראיה להוכחת ימי התיקון ועלות יום השבתה לרכב הספציפי מושא התביעה. לפיכך, רכיב הנזק שמפורט בפסקה 9.3 לכתב התביעה דינו להידחות, וכך אני מורה.

זכות ערעור תוך 45 ימים.

המזכירות תשגר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט תשרי תשע"ט, 08 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.