בפני שתי תביעות שאוחדו, הנוגעות למקרקעין לא מוסדרים באבו דיס, הרשומים בפנקס השטרות. התביעה בתיק 27506-08-17 היא לפינוי המקרקעין, ובתיק 44905-10-17 לתשלום דמי שימוש.

מבוא

1. בפנקס השטרות של הישוב אבו דיס, ספר 1030 דף 259, נרשמה בעלותו של שמאי ג'אקר על חלקה ששטחה 4,544.87 מ"ר בכתובת "ראס אל עקוב" בירושלים, על פי שטר מכר מיום 31.3.1932. גבולות החלקה תוארו בנסח מתוך פנקס השטרות כדלהלן:

"צפון: מס' 50 אגודת הדיירים חברה בע"מ

דרום: מס' A/5 אגודת הדיירים חברה בע"מ

מזרח: מס' A/5 אגודת הדיירים חברה בע"מ

מערב: אדמות סילוואן"

בנוסף, נרשמה הערת רשם המקרקעין לפיה החלקה מסומנת "מגרש מס' 51", וכן נרשם כי השטר מצוי בתיק 1166/1930 לפי השיטה הישנה, בהתאם לאישור המודד המחוזי הנכס נמצא בתחום שיפוט ירושלים, הוא לא הופקע ולא הוסדר, וביום 18.11.93 נרשם צו ניהול ע"י האפוטרופוס הכללי, הוא התובע בתביעה שבפני (להלן: "צו הניהול"). נסח פנקס השטרות סומן כנספח ד' לתצהיר יואל פאנו מטעם התובע.

1. מכח צו הניהול הוגשו התביעות שבפני לפינוי הנתבע מחלקת האדמה בה הוא מחזיק ולתשלום דמי שימוש. לטענת התובע, שמאי ג'אקר (יקר) הוא הבעלים של החלקה בה מחזיק הנתבע, ועל כן זכאי לתבוע את החזקה בה על פי ס' 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין).
2. התובע טוען שהנתבע פלש לחלקה בשנים 2012-13, כאשר בנה בה מבנה ללא היתר, וכי ביום 17.8.14 הוגש נגדו כתב אישום בגין הבניה הבלתי חוקית, וביום 17.9.15 הוא הורשע וניתן צו להריסתה. חרף האמור, הנתבע לא הרס המבנה ועודו ממשיך להחזיק בו.
3. הנתבע טען בכתב ההגנה לזכויות במקרקעין מכח התיישנות רוכשת, שכן הוא ומשפחתו "זרעו וחרשו והשתמשו בחלקה נשוא התביעה לפחות משנות השישים. כל המחוברים הנמצאים בחלקה נשוא התביעה קיימים ומוחזקים על ידי הנתבע ובני משפחתו לפחות משנות השבעים. לפחות מתחילת שנות התשעים, גידרו הנתבעים רוב החלקה והשתמשו בה באופן ייחודי, לצורך גידול וטיפול בצאן וסוסים שהיו ברשותם לאורך השנים...." (ס' 1-2).
4. בנוסף, נטען בכתב ההגנה ש"אביו וסבו" של הנתבע "רכש" את החלקה ממשפחה מאבו דיס שהחלקה הייתה בבעלותה, מבלי לפרט את זהות המוכרת/המוכרים, ומבלי לצרף מסמך המאשר את הרכישה הנטענת. במסגרת שני קדמי משפט הודיע הנתבע שהוא "חושב שיש לו מסמכי רכישה" (עמ' 3 ש' 2 – 3, ועמ' 5 ש' 3).
5. הנתבע הוסיף וחלק על בעלותו של שמאי ג'אקר במקרקעין ועל צו הניהול.
6. במסגרת ראיותיו הגיש הנתבע תצהיר ובו חזר על טענותיו בכתב ההגנה. הנתבע לא צירף מסמכים או ראיות אחרות התומכות בטענותיו, דוגמת הסכם מכר או ייפוי כח לרכישת החלקה, חשבונות חשמל או קבלות היכולים להעיד על מועד הבניה בחלקה וכיוצ"ב. בהתאם, בסיכומיו טען הנתבע בשפה רפה שזכותו במקרקעין עדיפה על זכותו של התובע, מתוקף "התקשרות בע"פ עם הבעלים המקורי מאבו דיס", אשר "התחזקה וקובעה לאחר שנוצרה זיקה של חזקה ועיבוד בקרקע ברצף" (ס' 44 לסיכומים). אולם עיקר סיכומיו של הנתבע התמקד בטענה לפיה שמאי ג'אקר אינו הבעלים של החלקה בה עסקינן, שכן התצ"ר המצוי בתיק רשם המקרקעין, ובו מסומנת חלקה מס' 51, אינו משקף את המקרקעין שבבעלותו.
7. אשר על כן, עיקר הדיון יסוב סביב שאלת בעלות שמאי ג'אקר במקרקעין בהם מחזיק הנתבע, או ליתר דיוק סביב זיהוי המקרקעין שבבעלותו. רק לבסוף, ולמעלה מהצורך, נייחד כמה מילים לטענות הנתבע האחרות. הכל, כפי שיפורט להלן.

זיהוי המקרקעין

1. טענתו העיקרית של התובע בנוגע לזיהוי המקרקעין נסמכת על אישור המודד הממשלתי מיום 13.8.19 (צורף כנספח ב' לתצהיר מיום 23.9.19) לפיו החלקה הרשומה בספר 1030 דף 259 מאדמות אבו דיס היא "מגרש 51 בתצ"ר 2340/30 מתיק טאבו 1166/30". בנוסף, הגיש התובע חוות דעת של המודד דן שלסינגר, במסגרתה הוכנה תכנית מדידה על סמך התצ"ר הנ"ל, אשר מצביעה על השטח שגידר הנתבע כממוקם (מרביתו) בתוך מגרש 51 הנ"ל. על פי חוות הדעת, מיקומו של המגרש תואם גם תשריט הפקעה מס' 23/1134, שאושר בשנת 2018. על סמך כל אלה טוען התובע שהבית שבנה הנתבע והשטח שגידר ובו הוא מחזיק עד היום ממוקם (מרביתו) בתוך מגרש מס' 51 אשר בניהולו.
2. בסיכומיו, מפרט הנתבע טענותיו בנוגע לזיהוי המקרקעין. הנתבע אינו חולק על כך שבפנקס השטרות נרשמה בעלותו של שמאי יקר במקרקעין בהם הוא מחזיק. אלא שהנתבע חולק על הרישום שבפנקס השטרות. לטענתו, המסמכים שבתיק רשם המקרקעין מעידים ש"מעשי תרמית הם אלה שעמדו בבסיס רישום הזכות". על כן, ועל מנת להבין הטענה, נסקור בקצרה מהם המסמכים המצויים בתיק רשם המקרקעין, אשר הוגש כנספח לתעודת עובד הציבור של הגב' כנרת כהן מיום 5.12.19.
3. תיק רשם המקרקעין כולל דפים רבים, וביניהם שטרות, תכניות לצרכי רישום (תצ"ר) ותכתובות היסטוריות משנות השלושים של המאה הקודמת. מהתיק עולה ש"אגודת הדיירים חברה הדדית בע"מ" (להלן ולשם קיצור: "אגודת הדיירים") רכשה 451 דונם באבו דיס, מחולקים לשש חטיבות קרקע, שסומנו A – F. בעמ' 15 לתיק ישנו תצ"ר של כל 6 חטיבות הקרקע. יודגש, כי אין בתצ"ר או בשטר רישום שם המוואקע של כל חטיבה, אף שיש בתצ"ר את שמות הבעלים הגובלים. כך, בתצ"ר נרשמו בערבית ובאנגלית שמות הבעלים שאינם אגודת הדיירים (למשל מרים בינת חאג' איברהים איאד מצפון), וכן מה שנראה כמו טביעת אצבע ליד כל שם. בנוסף, יש בתיק גם תצ"רים מפורטים לכל אחת מחטיבות הקרקע, כשהן מחולקות למגרשים. גם בהם לא צוינו שמות המוואקעות.
4. המגרש נשוא התיק מצוי בחטיבה E, שגודלה כ- 90 דונמים, ובעמ' 13 לתיק המוצגים ישנו תצ"ר של חטיבה זו, כשהיא מחולקת לכ- 40 מגרשים, שמספריהם 31 ואילך, והמגרש נשוא התיק, מגרש 51, ביניהם (תצ"ר 2340/30). כמו כן בתיק ישנו שטר מכר, על פיו מכרה אגודת הדיירים את מגרש 51 לשמאי יקר. גודלו של מגרש 51 הן על פי התצ"ר והן על פי השטר הוא 4,544.87 מ"ר. הן בתצ"ר והן בשטר ניתן לראות את מספרי המגרשים הגובלים במגרש מס' 51.
5. הנה כי כן, על פי המסמכים שבתיק, מגרש מס' 51, כמו חטיבה E כולה, מצוי באיזור בו מחזיק הנתבע, והמכונה בנסח "ראס אלעקוב".
6. אלא שבתיק רשם המקרקעין מתוייקות גם תרשומות בכתב יד, ובהן ישנה התייחסות למוואקעות, דהיינו לשמות המקומות בהם מצויים המקרקעין. על פי התרשומות בעמ' 27, 40 ועמ' 54 לתיק, חטיבה E (שגודלה כאמור כ- 90 דונם) היא איחוד של אל כארג'ה, שעב אל עינב וח'אלת אשג'אע, ולא ראס אלעקוב, בעוד שחטיבה C היא הקרקע המכונה ראס אלעקוב. על כן, לטענת הנתבע, מיקום חטיבה E על גבי התצ"ר נעשה בטעות (או במרמה), וצריך היה למקם אותה באיזור המכונה אל כארג'ה, שעב אל עינב וח'אלת אשג'אע. בעוד שהאדמה המוחזקת על ידו, שנמצאת בראס אלעקוב, מצויה בחטיבה C, ועל כן לא בבעלות שמאי ג'אקר, אלא בבעלות רוכשים אחרים של אגודת הדיירים.
7. הרישום בפנקס השטרות מהווה ראיה לכאורה לתוכנו (ס' 125(ב) לחוק המקרקעין), ואין מניעה שצד המעוניין בכך יביא ראיות כדי לנסות לסתור את הרישום בפנקס, יחד עם זאת הנטל לסתור את הרישום מוטל על מי שמבקש לטעון כנגד הרישום בפנקס, ואף הנתבע מודה בכך (ר' עמ' 4 ש' 30). בנסיבות אלה, כיוון שכך, על הנתבע הנטל לסתור את הרישום לפיו שמאי ג'אקר הוא הבעלים של מגרש מס' 51 בראס אלעקוב, שעליו בנוי ביתו.
8. אלא שהנתבע לא הביא ראיה ממנה ניתן ללמוד שהתצ"ר שגוי, או שנעשה במרמה. כך, הנתבע לא הציג עדויות בעלים היסטוריים (או יורשיהם), עדויות מוכתארים, מסמכים סותרים או כל ראיה אחרת, ממנה ניתן ללמוד שהתצ"ר אינו משקף את רכישות אגודת הדיירים. היפוכו של דבר, עיון בתכתובת בין רשם המקרקעין לממונה על המרשם מלמד שהמוכתארים עצמם התייצבו במשרדי רשם המקרקעין ואישרו את מסמכי הרכישה שהוצגו לרשם (עמ' 86 – 96 לתיק הרשם). טענתו היחידה של הנתבע מבוססת על אותן תכתובות בכתב יד, מהן עולה שחטיבה E אינה בראס אלעקוב. הנתבע אפילו לא הביא ראיה בשאלה היכן ממוקמת המווקאע "ראס אל עקוב", האם במקום בו עסקינן, דהיינו במקום בו מצויה חטיבה E, ובפרט במקום שזוהה בתצ"ר כחלקה 51, שהוא גם המקום בו בנוי ביתו, או במקום אחר. רשם המקרקעין סבר שאין מקום להסתמך על התרשומות בכתב יד, שאינן חתומות, שלא ברור מי כתב אותן, לצורך מה, ועל סמך מה. במסמך בעמ' 27 ישנו קו אלכסוני המבטא מחיקה, אשר אולי מסמן שלאחר בירור נמצא המסמך שגוי. בהעדר ראיה אחרת, איני סבורה שדי בתכתובות האמורות כדי לעמוד בנטל לקבוע שהתצ"ר שגוי (או שאינו מתאר נכוחה את אדמות אגודת הדיירים) או אפילו שרשם המקרקעין טעה ברישום הכתובת.
9. יתר על כן, אף אם ישנה טעות בכתובת, ומגרש מס' 51 אינו בראס אלעקוב אלא בכתובת אחרת, כיוון שאין חולק שהקואורדינטות שצוינו בתצ"ר 2340/30 מצביעות על המקום בו מצוי ביתו של הנתבע, הרי שהתובע הוכיח שהנתבע מחזיק במקרקעין אשר בבעלות שמאי יקר. כבר נקבע כי קביעות מיקום מקרקעין בלתי מוסדרים על פי "כתובת", כלומר על פי שם המווקע, או על פי תיאור המקרקעין הגובלים, היא שיטה לא מדוייקת. (ר' לעניין זה ע"א 698/80 שכטור נ' חברת הכשרת היישוב לישראל בע"מ, פ"ד לח(2) 589, 600 (1984)).
10. על אף חוסר הדיוק הטמון בתיאור מילולי של מיקומם של מקרקעין, לעיתים אין מנוס מלהסתמך על תיאור מסוג זה, וזאת כאשר אין מפה מדוייקת, ובה קואורדינטות אבסולוטיות:

"כלל נקוט בידי בית משפט זה, הוא: מי שמסתמך על שטר-רישום, שאין גבולותיו מאומתים על ידי מפת מדידה; חייב לשכנע את בית המשפט, שאותו שטר אכן חובק בתוך גבולותיו את הקרקע שבסכסוך (ראו: ע"א 547/85 חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, (26.5.1988); וראו גם: עניין חג'אזי, לעיל, בפסקה י"ב; ע"א 1236/92 לוי נ' ווקף חסן אלחוסיני, פ"ד נא(2) 231, 239 (1997); ע"א 117/87 אל-משני נ' יורשי אברהם בלומנטל, פ"ד מג(3) 764, 769 (1989))." )ע"א 8954/06 ווקף מוחמד ואברהים עבדלרבו מעו נ' האפטרופוס הכללי (26.9.10)‏ ההדגשה שלי – מ.צ'.)

לא כך במקרה שבפני, כאשר הרישום נסמך על מפת מדידה, המתויקת בתיק רשם המקרקעין. אשר על כן, ונוכח הזיהוי בתצ"ר, אני סבורה שזיהוי המקרקעין הוכח כנדרש.

1. הנתבע מוסיף וטוען גם בנוגע לזיהוי של מגרש מס' 51 בתוך תצ"ר 2340/30, בעיקר בשים לב לשינויים בתיאור גבולות המגרש. כך בטבלה המצויה בעמ' 57 לתיק רשם המקרקעין מתוארים גבולות מגרש 51 כך שמצפון ומערב מצוי מגרש 50, ממזרח מצוי מגרש A51 ומדרום אדמות הכפר סילוואן. ברישום הידני מתוך פנקס השטרות (עמ' 21 לתיק), נרשם שאדמות הכפר סילוואן נמצאות ממערב (ולא מדרום), כאשר מגרש מס' A51 נמצא מדרום וממזרח. בפנקס הממוחשב, לעומת זאת, נכתב שמדרום ומזרח למגרש מצוי מגרש מס' A5. בשטר עצמו מצויין שמצפון למגרש מצויה דרך, מדרום אדמת הכפר סילוואן, ממזרח מגרש A51 וממערב מגרש 50.
2. המודד שלסינגר נשאל על הבדלים אלו בחקירה הנגדית, והשיב שבקביעת הגבולות יש להסתמך רק על התצ"ר, ולא על תיאור מילולי של הגבולות בטבלאות או בשטר (עמ' 25 ש' 1-5), כאשר הגבולות בנסח הטאבו נרשמו על פי מה שיש בתצ"ר (ש' 9). אני מקבלת את עדות המודד בעניין זה. עיון בתצ"ר מלמד שמגרש 51, כמו גם יתר המגרשים, לא תוכנן על פי רוחות השמיים, אלא על פי צרכי תכנון שונים, ועל כן קשה לתאר את גבולותיו על פי החלוקה הסכמתית של רוחות השמים. עיון בתוכנית מלמד שהמגרש גובל במגרשים 50 ו- A51, וכן בדרך מצד אחד ואדמות סילוואן מצד שני. מגרש 50 נמצא מצפון-מערב לו, ומגרש A51 מדרום מזרח. חשוב מכך, כאמור לעיל, בתצ"ר ישנן קואורדינטות מדוייקות, ובנסיבות אלה, אין משמעות לתיאורים המילוליים השונים.
3. אשר על כן, אני סבורה שהתובע הוכיח בעלותו של שמאי ג'אקר במקרקעין נשוא התביעה על פי הרישום בפנקס השטרות, ועל פי התצ"ר בתיק רשם המקרקעין, והנתבע לא עמד בנטל לסתור ראיות אלו.

זכויות התובע על פי צו ההקנייה

1. לטענת התובע, המגרש בו עסקינן, יחד עם כל יתר אדמות היהודים באבו דיס הועברה לממונה הירדני על נכסי האויב עם כיבוש האיזור על ידי השלטון הירדני, וכי הוא מנהל נכסים אלו מכח ס' 5 לחוק הסדרי משפט ומינהל (נוסח משולב), התש"ל-1970. הנתבע טוען שאין תוקף לצו ההקנייה הכללי לממונה הירדני, בו אין פירוט שמות היהודים שנכסיהם הוקנו לממונה, ובפרט בשל העובדה ששמאי ג'אקר אינו מוזכר בו.
2. אלא שכבר נקבע בפסיקה שלאפוטרופוס הכללי עומדת חזקת התקינות המינהלית, ועל כן על הטוען כנגד תוקפה של הערת ההקנייה מוטל הנטל לסתור החזקה (בג"ץ 7446/17 מאהר סרחאן ו- 103 אח' נ' האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי (21.11.18)‏). בדומה, נקבע, כי יש להחיל את חזקת התקינות המנהלית, לפיה רישום הממונה נובע מהליך תקין בנוגע למקרקעין שנוהלו על ידו והנטל לסתירת החזקה מוטל על הטוען כנגדה (רע"א 6684/13 הרן נ' מדינת ישראל (6.7.14); בג"ץ 3103/06 ולירו נ' מדינת ישראל (6.2.11); ע"א 459/79 הועד הכללי לכנסת ישראל נ' אל איובי פ"ד לד(4) 122).
3. הנתבע לא הצביע על טעם מדוע המגרש שבבעלות שמאי יקר לא הועבר לממונה הירדני על נכסי האויב, כמו יתר אדמות היהודים שהועברו לממונה בשטח שהיה בשליטה ירדנית, ולא עמד בנטל לסתור את חזקת התקינות של הערת ההקנייה.
4. מעבר לאמור, לא ברור מכח מה נדרשת הקנייה ספציפית לפי שם, ואין די בהקניית כל אדמות היהודים באבו דיס לניהול האפוטרופוס הכללי. לפיכך, אני דוחה גם טענה זו.

התייחסות קצרה ליתר הטענות

1. אמנם, הלכה היא שהנתבע זנח כל טענה שלא נטענה בסיכומים (ע"א 447/92 הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, מט(2) 102 (1995)‏), רק למען הסר ספק אתייחס בקצרה ליתר הטענות.
2. על פי שטר המכר המתויק בתיק רשם המקרקעין, שמאי ג'אקר רכב את מגרש מס' 51 מאגודת הדיירים. לטענת הנתבע, לא הוכחו זכויות אגודת הדיירים במקרקעין, ועל כן לא הוכחה זכותו של ג'אקר. בכך נתפס הנתבע לכלל טעות. אין להטיל על תובע, אשר זכותו רשומה בפנקס השטרות, את הנטל להוכיח את השתלשלות הבעלות במקרקעין מבריאת העולם ועד המועד בו נרשמה זכותו. חזקה על רשם המקרקעין שלא רשם עסקה, אלא אם הוכח לו שהמוכר באותה עסקה הוא בעל זכות טובה ורשאי למכור. מכל מקום, כאמור לעיל, מהמסמכים המצויים בתיק רשם המקרקעין עולה שמוכתארי אבו דיס התייצבו בפני רשם המקרקעין ואישרו את המכר לאגודת הדיירים. ייתכן שהשטרות לפיהם אגודת הדיירים רכשה את המקרקעין מתויקים בתיק אחר, כיוון שמדובר בעסקה אחרת.
3. אף שהנתבע טען שאביו ו/או סבו רכשו את המקרקעין ממשפחה עלומה מאבו דיס, הנתבע לא הביא אף ראיה, ואף לא פירט את שם המשפחה המוכרת, ולא די בטענה סתמית זו בתצהיר כדי לעמוד בנטל להוכיחה ולסתור את הרישום בפנקס השטרות. יצויין כי בסיכומיו טען הנתבע שההתקשרות הייתה בעל פה (ס' 44), וזאת אף שעסקה במקרקעין טעונה במסמך בכתב.
4. הנתבע הוסיף וטען באופן סתמי, שהשקעותיו בקרקע עולות על שווי הקרקע, וזאת מבלי להביא לכך ולו ראיה אחת. בנסיבות אלה, דין הטענה להידחות.
5. דינה של טענת ההתיישנות הרוכשת להידחות גם כן. ראשית, הטענה נסתרת בתצלומי האוויר שהציג התובע, מהם ניתן לראות שבשנים 2007 ו- 2008 היה המקום ריק ממבנים ולא מעובד. בשנת 2010 נראה שהוצב במקום מבנה קטן, או אולי משאית חנתה במקום, ובשנת 2012 השטח גודר והחלה בו בניה. הנה כי כן, לא חלפו 15 השנים הנדרשות להתיישנות רוכשת. שנית, התיישנות רוכשת באדמות מירי נעשית באמצעות עיבוד חקלאי (ר' ע"א 8117/14 עבדאלוילי תופיק חוסין נ' מינהל מקרקעי ישראל (16.6.16)‏‏). מתצלומי האוויר ניתן לראות שאין ולא היה במקום עיבוד חקלאי מעולם, והשימוש הנעשה בקרקע מאז שנת 2012 הוא למגורים. בנסיבות אלה אילו היה הנתבע עומד על טענתו להתיישנות רוכשת, הרי שזו הייתה נדחית לגופה.
6. לסיכום, הוכח בפני שהקרקע נשוא התביעה היא בבעלות שמאי יקר, ובניהול התובע, וכי לנתבע אין זכויות בה, ועל כן אני מורה על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין.

דמי שימוש

1. התביעה לדמי שימוש מסתמכת על חוות דעתו של השמאי שלמה רובל, לפיה דמי השימוש לשנים 2013 עד 2017 עומדים על 101,400 ₪, בהנחה שהייעוד לקרקע הוא למגורים.
2. טענתו העיקרית של הנתבע היא שהתובע לא הוכיח זכותו. הנתבע אינו טוען טענה חלופית, לפיה גם אם תוכח זכותו של התובע אין לחייבו בתשלום דמי שימוש. כפי שפורט בהרחבה לעיל, התובע הוכיח זכותו במקרקעין בהם מחזיק הנתבע, ועל כן למעשה אין לי אלא לדון בגובה דמי השימוש.
3. מחקירת השמאי רובל עולה שהערכת גובה דמי השימוש נעשתה על פי סיווג הקרקע כקרקע למגורים, על פי השימוש שנעשה בפועל, למרות שייעוד הקרקע על פי התב"ע הוא "נוף פתוח" כאשר מתחתיה אמורה לעבור מנהרה לדרך. אין חולק שדמי השימוש על פי ייעוד של "נוף פתוח" יהיו נמוכים באופן ניכר (עמ' 21 ש' 21-24). אולם, הנתבע לא הגיש חוות דעת מטעמו, ולא הוכח מה גובה דמי השימוש על פי סיווג זה.
4. לטענת הנתבע, את ערכה של הקרקע שמים על פי השימוש המותר בה, ועל כן גובה דמי השימוש נגזר משימוש זה. אולם אין לטענה זו על מה לסמוך. את גובה דמי השימוש יש להעריך לפי השימוש בפועל, לא לפי השימוש המותר על פי התב"ע:

"עלינו להכריע איפוא האם ייפסקו דמי השימוש לפי השימוש החוקי בלבד, או גם לפי השימוש החורג בפועל. במלים אחרות, האם יש לפצות את המערערת בעבור הנזק שנגרם לה כתוצאה מהחזקת המשיבה בקרקע – באופן שמנע ממנה את האפשרות, למשל, להשכיר את הקרקע לאחר – או גם בעבור הרווח שנוצר בפועל למשיבה כתוצאה מן השימוש החורג שעשתה בקרקע. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע, כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה". בנידון דידן, הרויחה המשיבה משימוש שעשתה בקרקע, בניגוד לייעודה התכנוני, בלא תשלום דמי שימוש ותוך פלישה, וראוי כי תשלם על כך לבעלי הקרקע; אף אם איננו יודעים מבחינה תכנונית מה היה בידי המערערת לעשות בקרקע בעת ההיא. (ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (21.7.15)‏‏ פסקה כו)

1. בנסיבות אלה, ובהעדר ראיה לסתור, אני מחייבת את הנתבע בתשלום דמי שימוש בסך 101,371 ₪ (מלוא סכום התביעה), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

לסיכום

1. זכותו של התובע במקרקעין נשוא התביעה רשומה בפנקס השטרות, ומיקומם נקבע על ידי המרכז למיפוי ישראל, על פי תצ"ר מתוך תיק רשם המקרקעין.
2. מאז שנת 2012 או 2013 מחזיק הנתבע במקרקעין, עליהם בנה, ללא היתר, מבנה לגביו הוצא צו הריסה כדין. הנתבע לא עמד בנטל לסתור את זכות התובע הרשומה בפנקס השטרות, או את מיקומם כפי שנקבע על פי התצ"ר בתיק רשם המקרקעין. יתר על כן, הנתבע לא הוכיח זכות כלשהי במקרקעין, לא מכח רכישה ולא מכח עיבוד וחזקה.
3. אשר על כן, אני מורה לנתבע לסלק ידו מהמקרקעין כפי שסומנו בחוות דעת המודד שלסינגר מיום 13.2.2020.
4. בנוסף, אני מחייבת את הנתבע בתשלום דמי שימוש בסך 101,371 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
5. כמו כן יישא הנתבע בהוצאות התובע ובשכ"ט בסך 12,000 ₪.

ניתן היום, י"ד אלול תשפ"א, 22 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.