1. ביום 31/5/13, נפגע המערער בגבו, בתאונה אשר הוכרה על ידי המשיב כתאונת עבודה.

2. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי למערער 0% נכות, החל מיום 31/8/13.

3. המערער הגיש ערר כנגד החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון. ועדה רפואית לעררים, אשר התכנסה ביום 2/2/17 וביום 10/8/17 (להלן: "הוועדה"), החליטה לקבל את הערר, וקבעה כי למערער 5% נכות החל מיום 31/8/13, לפי פריט ליקוי 37(8)(א) לרשימת הליקויים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, וזאת בגין שבר של גוף חוליה שהתרפא, בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה.

כנגד החלטת הוועדה כאמור, הוגש הערעור אשר לפניי.

4. עיקר טענות המערער –

א. טעתה הוועדה עת קבעה למערער 5% בגין שבר בחוליה L2, וזאת על אף קביעתה כי קיימת הנמכה יחסית בחוליה זו, דבר המצדיק קביעת 10% נכות, לפי פריט 37(8)(ב) לרשימת הליקויים.

ב. טעתה הוועדה עת קבעה שלא מצאה הגבלה בתנועות ע"ש, וזאת כשלא בדקה את טווח התנועות ולא בצעה בדיקה נוירולוגית ואף הבדיקה בוצעה על ידי הרופא הנוירולוג ולא על ידי האורטופד אשר ישב בוועדה. בנוסף, הוועדה לא נמקה את קביעתה לפיה לא מצאה הגבלה בתנועות ע"ש המקנה נכות ע"פ התקנות.

ג. הוועדה לא נמקה מדוע היא דוחה את ממצאי חוות דעתו של ד"ר כליף, מטעם המערער, ומדוע אינה מקבלת את מסקנותיו.

ד. לא ברור כיצד הוועדה לא מצאה שבר בחוליה L1, ואילו ד"ר כליף והרופא המטפל תיעדו, לאחר האירוע, שבר בשתי החוליות. הדבר אף עולה ממסמך ד"ר רז נטע מיום 7/11/13 וממצאי בדיקת ה- CT .

5. עיקר טענות המשיב –

א. הוועדה לא מצאה הגבלה בתנועות.

ב. הוועדה התייחסה לחוות דעתו של ד"ר כליף וקבעה כי ממצאיה שונים משלו, די בשוני בממצאים כדי להצדיק סטייה מחוות הדעת. עיון בממצאי הבדיקה הקלינית של ד"ר כליף אל מול בדיקת הוועדה מעלה כי הוועדה בצעה בדיקה רחבה ומפורטת יותר.

ג. ד"ר כליף ציין בחוות דעתו כי ה- CT מראה שבר דחיסה בחוליה L2 בלבד, ועיון בממצאי ה- CT מעלה ממצא זה בלבד. הוועדה בקשה בדיקה עדכנית אשר בוצעה בחודש 3/17 ואשר הראתה סימנים ודחיסה ב- L2 ללא תזוזה – דבר התואם את ממצאי ה- CT .

ד. לוועדה, אשר הרכבה כלל אורטופד, קיימת חזקת התקינות המנהלית, כשסוגיית ביצוע בדיקות השלמה כלשהן הינה שיקול רפואי של הוועדה.

6. החלטת הוועדה –

המערער הופיע בפני הוועדה בישיבתה הראשונה ביום 2/2/17, יחד עם בא כוחו, ומסר על כאבים בגב התחתון. בא כוחו מסר את הדברים הבאים: "הגבלה בתנועות הגב, הועדה הראשונה מצאה הגבלה אבל לא קיבל נכות, מפנה לחוו"ד של דר' כליף".

הוועדה בדקה את המערער ואלה הממצאים אשר נרשמו בפרוטוקול:

"מתנהל בכבדות, טוען לכאבים בכל תנועה בגב וברגליים. לאחר הוסברה לו חשיבות שיתוף הפעולה ע"י עו"ד התכופף קדימה ללא סקוליאוזיס עד כי כפות ידיו הגיעו לאמצע שוקיו. התיישר תוך כדי כאבים אך מבחן שובר היה תקין וכמהו התנועות של הטיה לצדדים, אין יישור של הלורדוזיס המותנית. יושב על ספת הבדיקה כשרגליו פשוטות קדימה וגבו זקוף להן ב 90 מעלות, ממצב זה רכן קדימה עד כי כפות רגליו הגיעו לקרסוליו. טען לכאבים בתנועה. עמד כראוי על אצבעות רגליו ועקביו תוך תלונה על כאבים, החזרים הגידים תקינים ושווים בפיקות ובקרסוליים, מבחן הרמת רגל ישרה עורר כאב מקביל בין 80-90 מעלות דו"צ.".

הוועדה קבעה כי לצורך השלמת דיוניה, היא מבקשת לקבל צילומי רנטגן עדכניים של ע"ש מותני מכוונות לחוליות 1-2 L, כשלאחר קבלת הצילומים היא תסכם את הדיון ותתייחס לחוות הדעת הקיימת בתיק.

7. הוועדה שבה והתכנסה ביום 10/8/17, כשבפניה הונחו צילומי רנטגן מיום 5/3/17 וחוות דעתו של ד"ר כליף מיום 20/4/16 .

בהתייחסותה לממצאי צילומי הרנטגן, הוועדה קבעה כדלקמן:

"צילום 5.3.17 – צילום לטראלי מעמד תקין של החוליות, לורדוזיס מותנית שמורה, יש שינויים אוסטיופיטריים בעיקר קדמיים, יש סימני דחיסה בחוליה L2 ללא תזוזה.

בצילום AP - אין סקוליוזיס, ואין סימנים לשינויים פתולוגיים.".

הוועדה סכמה את מסקנותיה כדלקמן:

"הועדה עיינה בחוו"ד מיום 20.4.16, הועדה אינה מסכימה עם כותב חוו"ד, שכן לא מצאה הגבלה בתנועות ע"ש המקנה נכות ע"פ קובץ התקנות.

עיון בצילום הרנטגן מצביע על הנמכה יחסית בחוליה L2, היכולה להיות ביטוי לשבר בגוף החוליה. הועדה לא מצאה עדות לשבר בגוף חוליה L1.

אשר על כן הועדה דוחה את מסקנותיו, עם זאת, מקבלת את הערר וקובעת נכות צמיתה בשיעור 5% לפי ס' 37 (8) א', כאמור אין מקום לקביעת נכות בשל חסר נוירולוגי או הגבלת תנועות.".

8. דיון והכרעה –

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וכל החומר אשר בתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להידחות, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

9. בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו בין היתר עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213, 1999).

10. עוד נפסק כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הינן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכויות הבלעדי של הוועדה, וכי בית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 22.6.2006).

יחד עם זאת, אחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהינה גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

11. יש לדחות את טענות המערער בכל הנוגע לאופי הבדיקה הקלינית אשר בצעה הוועדה, הואיל ומדובר בטענות שברפואה. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי בניגוד לטענות המערער, הוועדה ערכה בדיקה אורטופדית יסודית ומקיפה, אשר כללה, בין היתר, תנועות כיפוף ויישור ע"ש מותני, תנועות תוך כדי ישיבה על ספת הבדיקה, עמידה על אצבעות רגליים ועקבים וכו'.

הרכב הוועדה כלל אורטופד, כשלטענת המערער הבדיקה לא בוצעה על ידו. מדובר בטענה עובדתית אשר לא גובתה בתצהיר מטעם המערער עצמו. לא זו אף זו, גם אם הבדיקה הקלינית לא בוצעה פיזית על ידי המומחה האורטופד אשר ישב בוועדה, אין בכך כדי להוות פגם משפטי בהחלטתה. הרכב הוועדה מתפקד כגוף מעין שיפוטי אחד וחזקה היא שהבדיקה וממצאיה נערכו תחת עיניהם הבוחנות של כלל חברי הוועדה והיו מקובלות עליהם.

12. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי ממצאי בדיקתה הקלינית היו תקינים הואיל ולא נמצאה הגבלה בתנועות ע"ש מותני. מעיון בחוות דעתו של ד"ר כליף עולה כי בבדיקתו נמצא כי למערער מוגבלות בתנועות ע"ש מותני המלוות בכאב, בגינה מצא לנכון לקבוע למערער 20% נכות.

הלכה פסוקה היא, כי שעה שהממצאים הרפואיים שמצאה ועדה שונים מאלה ששימשו כתשתית למומחה שהכין חוות דעת, מובן מאליו שאף המסקנות הנובעות מאותם ממצאים יהיו שונות. מכאן כי קביעה בדבר שוני בממצאים דיה כדי לצאת בידי חובת הנמקה עניינית ומנומקת (ברע 43909-03-11 חיים אסולין –המל"ל, מיום 06.11.11 [פורסם בנבו]).

לאור המפורט לעיל, יש לדחות את טענות המערער לפיה הוועדה לא התייחסה לחוות דעתו של ד"ר כליף, וזאת משנמצא בבירור שוני בממצאי הבדיקות הקליניות לעניין ההגבלה בתנועות.

13. בחוות דעתו של ד"ר כליף קביעה חלופית לנכות אשר נקבעה על ידו בגין מוגבלות בתנועות ע"ש מותני, לפיו, לחילופין יש לקבוע למערער 10% נכות בגין שבר בגוף כל אחת מהחוליות 1L ו- L2, וזאת לפי פריט 37(8)(ב) לרשימת הליקויים – בגין שבר בגוף כל אחת מהחוליות הנ"ל, עם תזוזה ניכרת ובלי הגבלה בתנועות בקרב אותן חוליות.

יש לציין כי בקביעתו החלופית הנ"ל של ד"ר כליף יש משום סתירה פנימית הואיל והחלופות אשר הוצגו על ידו לעניין נכותו של המערער סותרות. לפי החלופה הראשונה, למערער הגבלה בתנועה אשר מקנה לו לא פחות מ- 20% נכות, ואילו לפי החלופה השנייה קיימת למערער נכות, אך נכות זו מבוססת, בין היתר, על העדר הגבלה בתנועה של ע"ש בקרב החוליות האמורות (לפי לשון פריט 37(8)(ב) לרשימת הליקויים אליו הוא מפנה בחוות דעתו).

14. באשר לקביעתו החלופית הנ"ל של ד"ר כליף, בנוגע לקיומם של שברים עם תזוזה ניכרת בשתי החוליות L1 ו- L2 – מעיון בחוות דעתו עולה כי הוא מפנה לבדיקת CT בה הודגם דווקא שבר דחוס בגוף החוליה L2 בלבד, לצילום ע"ש מיום 4/11/13 בו נצפו שברי דחיסה בשתי החוליות L1 ו- L2 ולבסוף מתייחס לצילום ע"ש מיום 13/3/16 לפיו עלו ממצאים המתאימים למצב שלאחר שברי דחיסה בשתי החוליות הנ"ל.

15. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי הוועדה לא קבלה את מסקנת ד"ר כליף כי למערער שבר גם בחוליה L1, כשמסקנתה התבססה על תוצאות צילום עדכני מיום 5/3/17, אשר בוצע לבקשתה, ולפיו עלו סימני דחיסה בחוליה L2 בלבד, ללא תזוזה. תוצאות צילום עדכני זה תואמות את תוצאות ה- CT מיום 24/6/13, פחות מחודש לאחר התאונה, ובו עלה ממצא של שבר אך ורק בגוף החוליה L2 (ר' מוצג מ/1). מכאן הוועדה קבעה באופן מפורש כי "לא מצאה עדות לשבר בגוף חוליה L1", ובכך לא נפל פגם משפטי כלשהו בהחלטתה.

16. באשר לשבר בחוליה L2 – בניגוד לקביעת ד"ר כליף לפיו מדובר בשבר עם תזוזה ניכרת, הרי קביעת הוועדה בקשר לשבר בחוליה זו מבוססת גם על תוצאות הצילום העדכני, אשר אליו התייחסה בפירוש, ולפיו מדובר בשבר ללא תזוזה. מכאן, הוועדה קבעה כי למערער 5% נכות בגין שבר בחוליה L2 בלבד, ללא תזוזה ניכרת, לפי פריט 37(8)(א) לרשימת הליקויים, וגם בקביעה זו לא נפל פגם כלשהו בהחלטתה.

17. סיכומו של דבר, לא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה מושא הערעור או במסקנותיה. לפיכך, הערעור נדחה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

18. ככל ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ד שבט תשע"ח, (09 פברואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.