ההליך שבפניי שנפתח כהמרצת פתיחה, במסגרתו עתרו המבקשים לסעדים הבאים: מתן צו אכיפה שיורה למשיבה לקיים את ההסכם שנחתם בין הצדדים וקביעת סנקציות לעתיד למקרה שבו המשיבה לא תעמוד בלוח הזמנים הקבוע בהסכם לביצוע פעולות נדרשות לתיקון ליקויים ומתן פיצוי כספי.

1. רקע כללי ותמצית טענות הצדדים בכתבי טענותיהם:
2. במסגרת הרקע העובדתי-דיוני הצריך לפסק דין זה, אציין כי המבקשים, בני זוג, רכשו מאת המשיבה, חברה יזמית העוסקת בתחום הנדל"ן למגורים, דירת מגורים בפרויקט ביבנה.
3. על רקע מחלוקות שונות שנתגלעו בין הצדדים נחתם ביניהם "הסדר פשרה";

תחת הכותרת "ליקויי בניה" (סעיפים 1-22 להסדר), הוסכם בין היתר, כי ימונה מטעם לשכת המהנדסים והאדריכלים בישראל מומחה ניטרלי ומוסכם לבדיקת הדירה לצורך עריכת חוות דעת לבחינת הליקויים ו/או ירידת הערך ו/או אי ההתאמות בדירה. כן, הוסכם כי הצדדים יישאו בשכר טרחתו של המומחה שווה בשווה.

תחת הכותרת "זיכויים ואיחור במסירת הדירה" (סעיפים 23-31 להסדר), הוסכם בין היתר, כי במקביל למינוי המומחה יפנו הצדדים ללשכת עורכי הדין לצורך מינוי "מגשר הבקיא בתביעות ליקויי בנייה ו/או בעל רקע הנדסי". כן, הוסכם כי לאחר שהצדדים יעבירו לידי אותו מגשר את החומר הרלוונטי בנוגע לזיכויים ולאיחור במסירת הדירה, יקבע המגשר את החלטתו שתי סוגיות אלה.

1. בהמשך להסכמות האמורות מונה בתחום ליקויי הבניה המהנדס יוסף גולדקלנג וכמגשר, עו"ד רמי חפץ.
2. לטענת המבקשים, בסמוך לאחר החתימה על ההסכם ועם המינויים האמורים של המומחה והמגשר עליהם הוסכם, המשיבה נהגה בחוסר הגינות ובחוסר תום לב בקיום התחייבויותיה על פי ההסכם ועל כן מנעה וממשיכה למנוע, הלכה למעשה, את המשך קיומו ומפרה אותו. התנהלות זו באה לידי ביטוי בגרירת רגליים ומשיכת זמן, כאשר על אף שבסופו של יום, חוות הדעת של המומחה הייתה מוכנה בחודש 6/2017 ועל אף שהמבקשים שילמו את חלקם בשכר טרחתו, המשיבה מנגד המשיכה בהתנהלותה ולא פעלה לתשלום חלקה בחוות הדעת חרף פניות המבקשים והמגשר (אשר הוסכם כי חוות הדעת של המומחה תועבר לעיונו על מנת שיוכל ליתן החלטתו בעניין הפיצוי הכולל לו זכאים המבקשים). כן, ציינו המבקשים כי בחודש 9/2017 החלה המשיבה לתרץ את הפרת ההסדר ואי תשלום חלקה בשכר הטרחה של המומחה, על רקע תגובה שערך המבקש בפייסבוק בסמוך למועד זה, כשתגובה זו לא הייתה לרוחה של המשיבה. בנסיבות אלה, עתרו המבקשים למתן צו אכיפה המורה למשיבה לקיים את ההסכם ובתוך כך לקבוע סנקציות עתידיות מפני הישנות התנהלותה עד כה.
3. המשיבה טענה מנגד כי יש לדחות את ההליך על הסף בהעדר כל בסיס משפטי שכן המבקשים מנסים לכפות על המשיבה להמשיך ולנהל הליך גישור וולנטרי אותה בחרה האחרונה להפסיק בשל התנהלותם חסרת תום הלב. כך, נטען בין היתר, כי לאחר מינוי המומחה והמגשר ובעיצומן של הבדיקות אותו ערכו שני הגורמים שמונו על מנת לסייע לצדדים להגיע לפתרון מוסכם, התברר למשיבה כי בזמן ניהול הליך הגישור שתכליתו הייתה ליישב את המחלוקות בדרכי נועם והוא התבסס על מידה לא מבוטלת של אמון הדדי ורצון טוב, פועלים המבקשים להכפיש את שמה של המשיבה ברבים, ובין היתר, באמצעות פרסום פוסטים ותגובות פוגעניות בפייסבוק.

בתגובה להתנהלות זו, הודיעה המשיבה למבקשים כי אין בכוונתה להמשיך בהליך הגישור וזאת עד להסרת הפרסומים הפוגעים. בנסיבות אלה, נטען כי לא נפל כל פגם בהתנהלותה של המשיבה שכן הליך הגישור הינו כאמור הליך אותו רשאית היא להפסיק בכל עת, בעוד שהתנהלותם הפוגענית של המבקשים עולה כדי חוסר תום לב ומנוגדת לציפייה הלגיטימית של המשיבה עת התקשרה בהסדר וממילא מאיינת לחלוטין את מטרתו האמיתית. כן, נטען כי בהמשך, הודיעה המשיבה למבקשים כי על אף התנהלותם הפסולה היא נכונה לחזור להליך מהנקודה בו הופסק, וזאת הובהר אף לאחר נקיטת ההליך דנן, אלא שבתגובה לאמור, הבהירו המבקשים שאין בכוונתם לחזור להליך הגישור אגב מחיקת ההליך אלא בכפוף לתשלום סך של 10,000 ₪ - דרישה שלשיטת המשיבה יש לראותה בנסיבות, כדרישה סחטנית ועזת מצח.

1. כן, אזכיר במסגרת הרקע הצריך כי בד בבד עם הגשת כתב התביעה, עתרו המבקשים לצו עשה אשר יורה למשיבה לשלם באופן מיידי וללא דיחוי את חלקה (סך של 5,265 ₪) בשכר הטרחה של המומחה שמונה בהתאם להסכם הפשרה, כאשר בהחלטתי מיום 8/11/17, מצאתי להורות על דחייתה (אף ללא צורך בתגובת המשיבה לה). בהחלטתי האמורה, הבהרתי כי לא זו בלבד שקיימת חפיפה בין צו עשה המבוקש לבין הסעד אשר התבקש בהמרצת הפתיחה, אלא שהמבוקש בו הינו בגדר חיוב הצד שכנגד, בתשלום כספי המיועד לגורם שלא מונה על ידי בית המשפט, ולבטח בשלב מוקדם של ההליך.
2. דיון והכרעה:

1. לאחר שעיינתי ובחנתי את מכלול טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על דחיית התביעה.
2. במסגרת הדיון שהתקיים בפניי ביום 20/2/18 שבו וחזרו הצדדים על טענותיהם, ובתוך כך ביקש ב"כ המבקשים לחדד כי למעשה אין לראות את ההסדר בין הצדדים כהסדר גישור, שכן בסעיף 28 להסכם נקבע כי לגורם שימונה יש סמכות הכרעה במחלוקות (כפי שיש לבורר) ועל כן אין לראות בו כמגשר במובן הקלאסי. באשר לבחירת ההגדרה של הגורם שמונה כ-"מגשר", ביקש ב"כ המבקשים להבהיר כי הכתרתו ככזה הייתה "כדי להקנות לצדדים נופך של הרגשה שהם הולכים לצורך פישור, לצורך קירוב לבבות" ולצורך פתרון מהיר ויעיל של המחלוקות ומבלי להיזקק לפנייה לערכאות (ר' ע' 1 שו' 17-26 לפרו').

ב"כ המשיבה טענה מנגד כי יש לראות את ההסכם בין הצדדים כמקשה אחת ועל כן המדובר בהסכם גישור לכל דבר ועניין, ושבה וחזרה על חוסר תום הלב של המבקשים הן במהלך יישום ההסדר עת פעלו תוך כדי להכפיש את המשיבה, והן חוסר תום הלב בסירובם לחזור להליך לאחר נקיטת ההליך דנן, עת התנו את הדבר בתשלום ההוצאות.

1. גם אם לא ניתן להתעלם מהדיסוננס שקיים בהסדר בין הגדרת הגורם עליו הוסכם כי ימונה מטעם לשכת עורכי הדין לבין הסמכות אשר הוקנתה לו בפועל במסגרת סעיף 28 להסדר, אין לי צורך בקביעת מסמרות בעניין זה, וזאת על רקע ההתפתחות אשר חלה בעמדת המבקשים במהלך הדיון שהתקיים בפניי. כך, במסגרת הדיון האמור, הבהיר ב"כ המבקשים כי למעשה המבקשים אינם מסכימים לחזור להליך הגישור וכי למעשה עתירתו היחידה נותרה בעניין חיוב המשיבה בתשלום חלקה בשכר הטרחה, וזאת על מנת שחוות הדעת (שתשוחרר על ידי המומחה לאחר התשלום), תשמש את המבקשים בתביעה עתידית שהם עשויים להגיש כנגד המשיבה בגין ליקויי בנייה וטענות נוספות.
2. גם אם אכן צודק ב"כ המבקשים כי בית המשפט אינו כבול בהחלטות ביניים שניתנו בשלבים מוקדמים של ההליך, איני מוצאת לשנות מהחלטתי בדבר דחיית הבקשה לחייב את המשיבה בתשלום חלקה בשכר טרחתו של המומחה שמונה בהתאם להסדר הפשרה.
3. לבית המשפט קנויה סמכות טבועה למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט (ר' ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ [פורסם במאגרים] (12/4/15)). באשר לשאלה מהו שימוש לרעה בהליכי בית משפט, הבהירה הפסיקה כי אין לכך תשובה אחידה וממצה וכי בדומה לעיקרון תום הלב, גם האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת מידה אובייקטיבית אשר נבחנת בהתאם לנסיבות של כל מקרה לגופו. כן, צוין כי עיקרו של המבחן הינו סבירות והגינות קרי, כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות העניין (ר' בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' משה שנפ [פורסם במאגרים] (15/1/07)).
4. הנני סבורה כי מקום בו תכלית נקיטת ההליך דנן הייתה לצורך השבת המשיבה למנגנון יישוב המחלוקות באמצעות הסדר הפשרה כאשר בהמשך כאמור הוברר כי המבקשים זנחו תכלית זו וכל שהם עותרים עתה הינו רק להותרת הסעד של חיוב המשיבה בתשלום חלקה בשכר טרחת המומחה על מנת שחוות הדעת תשמש בהליך עתידי שיינקט על ידי המבקשים – יש לראות התנהלות זו כחסרת תום לב העולה לכדי ניצול לרעה של ההליך ו/או של זכות הגישה לערכאות. הסעד העדכני המבוקש בנסיבות בעניין אינו אלא ניסיון להשגת יתרון דיוני-כלכלי פסול בעבור המבקשים. בנסיבות אלה, אין מנוס מלהורות על דחיית התביעה.
5. יובהר כי אין באמור כדי להוות קביעת מסמרות בסיכויו של הליך עתידי שהוצהר כאמור עשוי להינקט.
6. סוף-דבר:
7. לאור כל האמור, דין התביעה להידחות.
8. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

ניתן היום, כ"ו אדר תשע"ח, 13 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.