1. בפניי בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי מר פטר פיק (להלן: "המבקש") על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בקריות (כב' השופטת סימי פלג קימלוב) מיום 08/10/17 בת"ק 30285-02-17, בו התקבלה תביעת המבקש בגין נזקים שנגרמו לרכבו כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב תוך שנקבע כי למבקש אשם תורם בשיעור של 50%. על קביעה זו של בית משפט קמא מלין המבקש בבקשת רשות הערעור.

2. מעיון בכתב התביעה שהגיש המבקש לבית משפט קמא עולה כי ביום 25/12/16 היה המבקש מעורב בתאונת דרכים בעטיה נגרמו נזקים לרכבו. במסגרת כתב התביעה נטען כי ביום 25/12/16 סמוך לשעה 17:45 ובמזג אוויר גשום וסוער נסע המבקש ברכב סקודה אוקטביה (להלן: "רכב המבקש") מכיוון קריית ים לכיוון כביש חיפה-עכו. המבקש נסע לטענתו בנתיב השמאלי מבין שניים. לטענת המבקש מר ארז נחמיאס (להלן:, "המשיב") שנסע במקביל ונהג ברכב מסוג קיא LX (להלן: "רכב המשיב") נצמד לרכב המבקש, שפשף את צידו הימני ו"שבר" שמאלה לכיוון של כניסה לחניון שהיה בקרבת מקום. בשלב זה הרכבים נעצרו ונשארו מחוברים כך שהחלק הקדמי השמאלי של רכב המשיב פגע בכנף הקדמי הימני ונגע בגלגל הקדמי הימני של רכב המבקש. סכום התביעה הועמד על ידי המבקש על סך של 12,000 ₪ וזה כלל את הנזקים שנגרמו לרכב המבקש, הוצאות המבקש ועוגמת נפש.

3. המשיבים הגישו כתב הגנה מטעמם בו נטען כי המבקש מציג תמונה שקרית לפיה המשיב פגע ברכבו עת "ששבר" שמאלה לנתיבו. המשיב טען כי המבקש נסע בנתיב השמאלי בכיכר המחייב לנסוע ישר ולכן כל טענתו איננה מבוססת. בנוסף נטען, כי המבקש הוא זה שהתנהגותו לא עלתה בקנה אחד עם האמור בתקנה 40א' לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 לפיה לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם הדבר עלול לגרום להפרעה או לסיכון. לפיכך, טען המשיב כי מלוא האחריות לנזק רובצת לפתחו של המבקש אשר נהג בחוסר זהירות וברשלנות רבתי באופן שגרם לקרות הנזקים הנטענים.

4. בית משפט קמא קיים בפניו דיון בתביעת המבקש, במסגרתו חזרו הצדדים על טענותיהם וביום 08/10/17 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא בו נקבע כי התאונה התרחשה בשל אשמת המשיב אך למבקש אשם תורם בשיעור של 50% לקרות התאונה, קרי, כי התאונה התרחשה בשל אשמת שני הנהגים שווה בשווה. בית משפט קמא ציין בפסק דינו כי מעיון בתמונות שהוצגו, עולה כי המבקש נסע בנתיב המיועד לפניה שמאלה בלבד, אך יחד עם זאת גם המשיב נסע בנתיב נסיעה המיועד לנסיעה ישרה לכיוון שד' משה גושן, ורק בסמוך לאי התנועה בכניסה לאזור החניה הפתוחה החל בפניה שמאלה לנתיב המיועד לפניה שמאלה. נקבע כי גם אם המשיב אותת שמאלה הרי שהיה עליו לנקוט באמצעי זהירות בסטייה מנתיב הנסיעה ובכך גרם לתאונה. יחד עם זאת, נקבע כי מהראיות שהוצגו עולה כי המבקש נסע בנתיב תחבורה המיועד לפניה שמאלה לכניסה לחניה הפתוחה ולא לנסיעה ישרה ולכן נקבע כי למבקש אשם תורם של 50% לקרות התאונה. באשר לנזקים שנתבעו נקבע כי המבקש הוכיח תשלום סכום של 980 ₪ בגין שירותי שמאות, סכום הנזק שנגרם לרכבו בסך של 7,036.38 ₪וכן הוצאות אחרות בסך של 600 ₪. כך שהסכום הכולל שהוכח עמד על 8,616.38 ₪. בשים לב לקביעת בית משפט קמא כי למבקש אשם תורם בשיעור של 50%, חויבו המשיבים לשלם למבקש סך של 4,308.19 ₪.

5. במסגרת בקשת רשות הערעור מלין המבקש כאמור על קביעת בית משפט קמא לפיה הטיל על המבקש רשלנות תורמת לקרות אירוע התאונה בשיעור של 50%. המבקש טען כי קביעה זו של בית משפט קמא מבוססת על קביעה מוטעית לפיה המבקש "נסע בנתיב המיועד לפנייה שמאלה בלבד". נטען כי לאחר בדיקה יסודית של מקום התאונה התברר כי במקום התאונה אין כל סימון על גבי הכביש ואין גם כל תמרור שמאמת את קביעתו של בית משפט קמא בעניין.

6. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור וכן בתיק בית משפט קמא, ובהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני מוצאת, כי דין הבקשה להידחות מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

7. אין צורך להכביר מילים, כי מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים ולמנוע מהפונים את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה במערכת המשפט המקובלת. הרצון לסייע לאזרחים ולצרכנים להביא עניינם בפני ערכאה שיפוטית, הביא גם לפיתוח שיטת דיון יעילה ומהירה, לצמצום הדרישות הפורמאליות ולפישוט ההליכים המקובלים בערכאות השיפוט הרגילות. לפיכך, לא אפשר המחוקק, ככלל, ייצוג בעלי הדין בבית המשפט לתביעות קטנות, כאמור בסעיף 63 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו. כן נקבעה גישה גמישה לראיות ולסדרי דין, כאמור בסעיף 62 לחוק בתי המפשט ובתקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976 (להלן: "תקנות שיפוט בתביעות קטנות"). בנוסף, נקבע כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות תוך 15 ימים ממועד מתן ההחלטה. ראה: סעיף 64 לחוק בתי המשפט וכן תקנה 16(א) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות.

8. גמישות זו שדגל בה המחוקק בכל הנוגע לסדרי הדין הנהוגים בתביעות קטנות משקפת למעשה את המשקל המשמעותי שניתן להכרעת בית המשפט לתביעות קטנות, שבפניו נדון העניין, ואת הצורך במימוש התכלית הייחודית של הליך התביעה הקטנה, המיועד כאמור להיות הליך יעיל ומהיר, שבדרך כלל מתחיל ומסתיים בפרק זמן קצר - בהחלטת הערכאה המבררת. לאור מיוחדות ההליך כמתואר לעיל, נקבע כי בקשת רשות ערעור לא תתקבל כדבר שבשגרה, אלא אך במקרים בהם נפלה טעות בולטת בפסק הדין, מאחר ויהיה בכך להביא להארכת ההתדיינות ולייקור ההליך, ובכך תסוכל מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות. ראה: רת"ק (ב"ש) 14258-11-12 פרויס הסגיל והדי נ' יעקב תקשורת (17/01/13).

9. בענייננו, בית משפט קמא שמע את טענות הצדדים, עיין בחומר שהונח בפניו וקבע כי חלקו של המבקש באירוע התאונה שווה לחלקו של המשיב לקרות האירוע, ולפיכך הטיל על המבקש אשם תורם בשיעור של 50%. בקשת רשות הערעור נסובה רובה ככולה כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ומסקנותיו מן הראיות שהובאו בפניו. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים, לא כל שכן בהליך המתנהל בתביעות קטנות, ובוודאי שהמקרה דנא אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בממצאים שבעובדה ושעה שהייתה בידי בית משפט קמא האפשרות הבלתי אמצעית להתרשם מגרסאות הצדדים שטענו בפניו במישרין וכן מהתמונות שהוצגו. יצוין עוד כי גם לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא שמחייב התערבות. פסק דינו של בית משפט קמא מנומק ומבוסס היטב על חומר הראיות שהוצג בפניו. ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא מעוגנים בראיות שהונחו בפניו ואלה תומכים במסקנה, אליה הגיע בית משפט קמא, ולפיה המבקש אוחז באשם תורם לקרות אירוע התאונה.

10. בסיכומו של דבר, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. לפיכך, הבקשה נדחית.

11. מאחר ולא נתבקשה תשובה, לא ניתן צו להוצאות.

12. המזכירות תחזיר את סכום העירבון שהופקד בקופת בית משפט, ככל שהופקד לידי מפקידו.

13. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט' חשוון תשע"ח, 29 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.