לפניי בקשת המשיבה לסילוק העתירה על הסף, בהתאם להוראות תקנה 7 (א')(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א-2000 (להלן: "התקנות").

רקע

1. העותרות הגישו עתירה מנהלית כנגד החלטת וועדת הערר של המשיבה מיום 31.7.17 (בתיק ערר 105/16 ולהלן: "החלטת הוועדה"), במסגרתה נקבע כי יש לחשב את סכום הארנונה בגין השטח מושא המחלוקת, שגודלו 245.657 מ"ר, כמרפסת ולא כגג.
2. העותרות טוענות בעתירתן, בקליפת אגוז, כי החלטת וועדת הערר שגויה ויש לבטלה. הוטעם, בין היתר, כי השטח מושא המחלוקת ממוקם על גג הבניין בקומה האחרונה, כי הוא מוקף מעקה ואיננו מתחת לקירות פנימיים, עמודים, או תקרה וכן כי הוא משמש כגג של הקומות שמתחתיו. העותרות מפנות, בין היתר, להיתר הבנייה של הבניין ומוסיפות כי קיים הבדל בין השטח לבין מרפסות אחרות בבניין, הן במראה והן בשימוש ומכאן שאין לסווגו כמרפסת, אלא כגג.

תמצית טענות הצדדים

1. המשיבה טוענת כי יש להורות על סילוק העתירה על הסף. לשיטתה, הדרך להשיג על החלטת הוועדה נקבעה בהוראת סעיף 6(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") ובהוראת סעיף 5(2) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2,000 (להלן: "חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים") ולפיהן, המעוניין להשיג על החלטת וועדת ערר לענייני ארנונה, רשאי להגיש ערעור מנהלי בלבד לבית המשפט לעניינים מנהליים.

המשיבה הדגישה, כי גם בגוף החלטת וועדת הערר, צוין מפורשות כי ההחלטה נתונה לערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים שבו מצוי מקום מושב העותרות וזאת בתוך 45 ימים ממועד מסירתה. כן הודגש, כי ההבדל בין עתירה מנהלית לערעור מנהלי, איננו עניין טכני גרידא, כי אם עניין מהותי המתבטא בסדרי דין שונים, בכתבי בית הדין ובחובת הפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיבה. עוד נטען, בהקשר זה, כי על פסק דין בעתירה מנהלית קיימת זכות ערעור שבדין, בעוד שערעור על פסק דין בערעור מנהלי כפוף למתן רשות.

1. העותרות, מצדן, טוענות כי יש לדחות את הבקשה. העותרות מדגישות כי נפלה טעות תמת לב בהגדרת ההליך כעתירה מנהלית ולא כערעור מנהלי, אך לגישתן, אין בכך משום הצדק לסילוקה על הסף. העותרות סבורות כי טענת המשיבה איננה עניינית, לנוכח שהמסמכים הרלוונטיים הוגשו כדבעי, ערוכים כערעור מנהלי ותוך שיש בהם את מלוא הנימוקים הנדרשים, האסמכתאות המשפטיות, ההחלטה מושא הערעור והסעד המבוקש. כל זאת, בהתאם להוראת סעיף 24(ב) לתקנות. העותרות סבורות כי בנסיבות אלו, אין לתקן דבר בגוף העתירה, למעט את כותרתה ומכאן שלא יכול להיגרם נזק כלשהו למי מהצדדים.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בעתירה, בבקשה לסילוק על הסף, בתגובה ובתשובה שבמסגרתה – שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל.
2. הצדדים אינם חלוקים על כך שהדרך להשיג על החלטת הוועדה היא באמצעות ערעור מנהלי ולא באמצעות עתירה מנהלית. השאלה שבמחלוקת היא האם אופן הגשת העתירה מצדיק את סילוקה על הסף. סבורני כי בנסיבות המקרה הנדון, יש להשיב לשאלה זו בחיוב ולמחוק את העתירה על הסף.
3. הדרך לתקיפת החלטתה של רשות המקומית בעניין ארנונה תלויה בעילה שבעטיה מבקש החייב להשיג עליה (ר' עע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש (5.9.2005)). כאשר עילת התקיפה מבוססת על אחת הטענות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר, שהן טענות עובדתיות וטכניות במהותן, כמיקום הנכס, סוגו, גדלו, השימוש בו, החזקה בו או השליטה בו – יש לנקוט במסלול הקבוע בחוק הערר. ראשיתו של מסלול זה, בהשגה לפני מנהל הארנונה, המשכו, בערר לפני וועדת הערר, עבור בערעור בזכות על החלטתה באמצעות ערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים, וכלה בערעור ברשות על החלטתו לבית המשפט העליון (ר' סעיפים 3 ו-6 לחוק הערר; סעיפים 5, 12 ו- פרט 7 לתוספת השנייה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים; בר"ם 9817/06 וינברג נ' מנהל הארנונה – עיריית תל אביב (8.1.2007); רע"א 10643/02 חבס ח.צ. פיתוח 1993 בע"מ נ' עיריית הרצליה (14.5.2006); בג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה (6.10.88)).

המסלול השני שבו ניתן לתקוף את החלטות מנהל הארנונה הוא באמצעות עתירה מנהלית והוא נועד לבירורן של טענות שאינן מנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר, כדוגמת חוקיותו של צו הארנונה וטענות המעוררות שאלה משפטית רחבה בעלת משמעות ציבורית (ר' בר"ם 901/14 ויקטור נ' עיריית חיפה (6.7.2014); בר"ם 8943/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב (19.11.2011)).

1. השוני שבין הליך משפטי המתנהל במסגרת עתירה מנהלית לבין הליך המתנהל במסגרת ערעור מנהלי, אינו "עניין טכני" גרידא, כטענת העותרים. מקובלת עליי עמדת המשיבה, לפיה שוני זה מתבטא, בין היתר, באופי ההליך, בסדרי הדין שבו, בערובה שיש להפקיד במסגרתו ואף באמות המידה השיפוטיות שיש להפעיל במסגרתו (ר' עע"מ 1701/02 וועדה מקומית לתכנון ובנייה "שורקות" נ' גרמנוב (4.12.02); בר"ם 3811/14 כלוף נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב (5.3.2015); בר"ם 965/12 ציביאק נ' עיריית תל אביב-יפו (8.5.2013); כן ר' הוראת סעיף 28 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים).

בנוסף, ערעור מנהלי על החלטת וועדת ערר הוא למעשה ערעור שני – לאחר שוועדת הערר, המשמשת כערכאה מעין-שיפוטית, כבר דנה בהשגת העותרים על החלטת מנהל הארנונה (השווה: רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ (12.9.00)). עוד לעניין חשיבותו של המסלול הקבוע בחוק הערר, ר' עע"ם 6993/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ (16.8.2016).

הבדל מהותי נוסף בין שני ההליכים, שיש בכוחו אף להקנות יתרון דיוני משמעותי, נעוץ בכך שעל עתירה מנהלית ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט העליון (ר' סעיף 11 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים), בעוד על ערעור מנהלי לא קיימת זכות ערעור. לשם כך, יש לקבל רשות ערעור מבית המשפט העליון, אשר תינתן, ככלל, רק במקרים המתאימים (ר' סעיף 12 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים; עע"ם 4068/10 עיריית חולון נ' קר פרי בע"מ (20.12.2011); בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה (12.3.2012)). מטעמים אלו, כבר נקבע כי אין לעקוף את הכלל הקבוע בהוראת סעיף 6(ב) לחוק הערר, שלפיו הדרך להשיג על החלטה של וועדת ערר בענייני ארנונה היא באמצעות הגשת ערעור מנהלי (ר' עע"ם 6993/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ (16.8.2016); עע"מ 1701/02 הנ"ל).

1. אינני סבור שיש בנימוקי העותרות משום הצדק להותרת העתירה על כנה, בניגוד להוראת המחוקק הקובעת מסלול מצומצם ומוגדר ביחס לתקיפת החלטות וועדות ערר. לנוכח השוני בין סוגי ההליכים, כהפניית המשיבות, אין בידי לקבל את הטענה שלפיה יש לתקן את כותרת העתירה בלבד. העותרות לא הגישו בקשה לתיקון כתב הטענות מטעמן, או בקשה להתאמת עתירתן לגדרי ההליך הראוי וטענתן מובאת במסגרת תגובה לבקשה לסלק את העתירה על הסף. אין בטענתן מענה הולם לעובדה שההליך האחר שהן מבקשות להביא מלפני בית המשפט, על אופיו המיוחד, טרם נבחן בהיבטים של מועדי הפנייה לבית המשפט, סדרי דין והפקדת עירבון.
2. לאור המקובץ ובהתאם להוראת תקנה 7 (א')(2) לתקנות, שוכנעתי כי כתב העתירה, על פניו, אינו מגלה עילה להתערבות בית המשפט (השווה: עת"מ 40298-07-14 אלמדאלסי נ' עיריית חיפה (2.10.14); עת"מ 56244-01-13 מנהל הארנונה עיריית תל-אביב נ' ברונשטיין (31.12.14); עת"מ (ת"א) 41252-01-17 רפאלי נ' ועדת ערר לענייני ארנונה שליד עיריית תל אביב (22.2.17)).

אין בידי להותיר את ההליך שמלפניי על כנו, שכן בקשה לתיקון כותרת העתירה, המובאת במסגרת תגובה לבקשה אחרת, אינה האכסניה הראויה להסדרת הנדרש לכינון הליך של ערעור מנהלי.

בנסיבות אלו, אני מורה על מחיקת העתירה ועל ביטול הדיון הקבוע.

העותרות תישאנה בהוצאות המשיבה, בסכום כולל של 3,000 ₪. סכום ההוצאות ישולם בתוך 30 ימים וככל שלא ישולם במועד, יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

למעלה מן הצורך, אציין כי אין בהחלטתי זו משום הכרעה בשאלה אם יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור מנהלי מטעם העותרות. הנחתי היא כי שאלה זו תוכל להיבחן על^-ידי המותב הרלוונטי, ככל שתונח מלפניו.

לידיעת הצדדים.

ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ח, 26 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.