לפני

כב' השופט טל גולן

ה ח ל ט ה

1. מבוא, סקירת ההליכים בתיק וטענות התובעים בכתב התביעה – בפנינו בקשה לסילוק על הסף, שהוגשה על ידי הנתבע – המרכז לשלטון מקומי (להלן: "הנתבע"), של התביעה שהוגשה בתיק זה כנגדו, על ידי 37 תובעים (להלן: "התובעים"). התובעים הינם עובדים בשלוש רשויות מקומיות – המועצה המקומית מסעדה, המועצה המקומית מג'דל שמס והמועצה המקומית עין קנייא. התובעים החלו ללמוד בשנת 2014 במכללת "אינמיינד" (INMIND) הנמצאת בסכנין (להלן: "המכללה"), את הקורס "מינהל שלטון מקומי" (להלן: "הקורס"). לטענתם של התובעים, באמצעות השלמת הקורס הם ביקשו לקבל לשכרם את תוספת השכר "גמול מיוחד ב' " (להלן: "תוספת הגמול").

2. התובעים טוענים עוד, כי הם החלו ללמוד בקורס לאחר שהם עיינו באתר הנתבע, ממנו עולה לטענתם כי סיום הקורס יקנה להם בסופו של דבר את תוספת הגמול (סעיף 2 לכתב התביעה). עם זאת, לאחר שהם שילמו עבור הקורס, השקיעו שעות לימוד רבות ואף הכינו את המטלות בקורס, הם הופתעו לגלות כי המכללה נמצאת בקשיים כלכליים, ואינה יכולה לשלם למוריה, ובשל כך הם לא יוכלו להשלים את מכסת שעות הלימוד הנדרשת לשם קבלת תוספת הגמול. לאור האמור לעיל, התובעים פנו לנתבע כדי שזה יסייע בידם, וינחה אותם כיצד לנהוג לשם השלמת הנדרש לשם קבלת תוספת הגמול. לתדהמתם, הם גילו כי הנתבע מתנער מהחלטתו להכיר בלימודים ובתוקפו של הקורס, ככזה שהינו מזכה בתוספת הגמול (סעיף 5 לכתב התביעה).

3. לפיכך, התובעים הגישו את תביעתם שבנדון, ובה הם טוענים כי על הנתבע להכיר בשעות הלימוד שנלמדו על ידם, כלימודים המזכים בתוספת הגמול; בנוסף, על הנתבע לפצות כל אחד מהתובעים בסך של 6,232 ₪, שהינו התשלום החודשי של תוספת הגמול, החל מהמועד הנטען של סיום הקורס (3/2016) ועד למועד הגשת התביעה. לחילופין, במידה ובית הדין לא ייעתר לבקשה להכיר בשעות הלימוד, ככאלה המזכות בתוספת הגמול, על הנתבע להשיב להם את עלות שכר הלימוד; לבסוף, בית הדין התבקש לפצות את התובעים בפיצוי בגין עוגמת נפש. יצוין, כי בתחילה נתבעו נתבעים נוספים בכתב התביעה, שהינם המכללה עצמה, וכן מר מוחמד חג'וג' (להלן: "מר חג'וג' "), שהינו לפי הנטען הבעלים והמנכ"ל של המכללה. בדיון שנערך בפני בית הדין ביום 6.2.2018, הם נמחקו מכתב התביעה.

4. טענות הצדדים בבקשה – לאחר הגשת כתב התביעה, הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה של היעדר סמכות עניינית. בין היתר, הנתבע טען כי סמכותו העניינית של בית הדין הינה מוגבלת, והפסיקה אף קובעת כי יש לפרשהּ בצמצום ובאופן דווקני. עוד טען הנתבע, כי התביעה אינה מקיימת אף אחד מהמבחנים הנהוגים בחוק ובפסיקה ביחס לסמכותו של בית הדין – זהות הצדדים, עילת התביעה ומהות משפט העבודה. עוד נטען, כי חרף מדיניותו הקפוצה של בית הדין ביחס לדחייה על הסף, הרי שהמדובר במקרה חד משמעי שבו קיימות נסיבות מיוחדות וחריגות, המצדיקות באופן ברור דחיית התביעה על הסף.

5. בתגובת התובעים נטען כי יש לדחות את הבקשה. בין היתר נטען, כי בית הדין לעבודה הוא הערכאה שראוי כי תדון בתובענה, היות שעניינה של התביעה הינו בזכאותם הנטענת של עובדים, שלמדו לתוספת גמול השתלמות במשכורתם, כאשר המדובר בשכר עבודה לכל דבר ועניין. עוד נטען, כי הנתבע הינו עמותה רשומה, שבו מאוגדות הרשויות המקומיות בישראל, ומשמש בין היתר כארגון מעסיקים של חברותיו (פרט לשלוש העיריות הגדולות), וכי החברות בנתבע אף מחייבת את כלל הרשויות המקומיות. כמו כן, נטען כי מנהל ההדרכה בנתבע הוא הגוף האמון על המוסדות והקורסים השונים, שבהם לומדים עובדים ברשויות מקומיות, ואשר בגינם מזוכים העובדים בגמול השתלמות. כמו כן, גם במקרה הספציפי, הנתבע הוא זה שאישר את הקורס שאותו למדו התובעים, וכעת הוא מתנער מאחריותו.

6. התשתית הנורמטיבית ביחס לסילוק תביעה על הסף – לפי תקנה 44 ו-45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, רשאי בית הדין בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לסלק על הסף כתב טענות. הפסיקה אף קובעת בהקשר זה, כי ככלל, הסעד של סילוק על הסף יינתן במקרים חריגים בלבד, וכי "סעד זה של מחיקה על הסף מופעל על ידי בתי המשפט ביד קמוצה ובמשורה, ובבתי הדין לעבודה קצרה המשורה עוד יותר" (דב"ע (ארצי) מז/15-3 אפנר – מפעלי הדסה לנוער, לא פורסם). עוד נקבע, כי גם אם קיימת אפשרות ולוּ קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים בפניו את שערי בית הדין. עוד נקבע, כי ככלל הסעד של סילוק על הסף יינתן במקרים חריגים, וראו בהקשר זה ע"ע (ארצי) 408/07 מדינת ישראל – כהן, ניתן ביום 13.2.2008, וכן ע"ע (ארצי) 7192-02-13 די.אס. פי גרופ בע"מ – אסולין, ניתן ביום 16.9.2013.

7. על סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה – סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה נקבעה בסעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, הקובע, בין היתר, כי "לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון – (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". בעבר אף נקבע, כי את גדר סמכותם של בתי הדין לעבודה יש לפרש באופן דווקני. עוד נקבע, כי ריכוז הסמכויות הנוגעות ליחסי העבודה האינדיבידואליים והקיבוציים וכן נושאי הביטחון הסוציאלי, באופן ייחודי, בידי טריבונל מומחה בתחום – בית הדין לעבודה, פירושו הפקעת סמכויות אלה ממערכת בתי המשפט האזרחיים. האמור לעיל נקבע בשים לב לכך, שקו הפרשנות של בית הדין לעבודה אכן היה כי יש לפרש את מסגרת הסמכות שלו באופן דווקני. לעניין זה ראו: דברי ההסבר לחוק בית הדין לעבודה, הצעות חוק 748, תשכ"ח-1967, 15; דב"ע (ארצי) ל/3-8 ליבוביץ – עזבון יוהנה פולק, פד"ע א 119; דב"ע (ארצי) נה/283-3 מרגלית – פז, פד"ע כט 264.

8. את סיכום ההלכה לפיה יפרש בית הדין מסגרת סמכותו באופן דווקני ניתן למצוא בפרשת ליבוביץ, דלעיל: "בתי הדין לעבודה, סמכותם מוגדרת ועל כן גם מוגבלת. מאחר וסמכותו של בית הדין לעבודה סייגים לה ובתחום המסויג סמכותו ייחודית, יש לפרש את סעיפי החוק הקובעים את סמכותו העניינית פירוש דווקני כי על ידי הענקת סמכות לבית הדין לעבודה מוצא הרי מסמכות בתי המשפט האחרים. בית דין זה ינהג, אפוא, מידה מיוחדת של "ריסון עצמי" בבואו לפרש את סמכותו העניינית, וישאיר למחוקק את מלאכת קביעת הסמכות, כשלשון החוק ברורה, אף שאינה מתיישבת עם הרצוי עניינית".

9. יחד עם האמור לעיל, במהלך השנים ניתנו פסיקות שונות, אשר הרחיבו במידת-מה את סמכותו העניינית של בית הדין. כך למשל, בית הדין הוסמך לדון בתוקפה של פעולה שלטונית, שנעשית על ידי רשות שלטונית, ואשר עילתה ביחסי עובד-מעסיק (ע"ע (ארצי) 23/03 משרד הפנים – הו יונג זן); בנוסף, בית הדין דן בעתירה שביקשה להורות להתאחדות התעשיינים להימנע מפגיעה בתנאי הפנסיה של עובדים, אשר נקבעו בהסכמים קיבוציים, כאשר הפגיעה התחייבה כתוצאה מהוראות חוק שנתקבל בכנסת (ס"ק (ארצי) 5/03 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – התאחדות התעשיינים בישראל. עתירה לבג"ץ נדחתה ברוב דעות – בג"צ 6871/03 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נח (2) 943); כמו כן, בית הדין הוסמך לדון בתביעת נזיקין של עובד נגד מעבידו, כאשר לפי הטענה הנזק נגרם כתוצאה מהפרת חובה ביחסי עבודה (ע"ע (ארצי) 687/05 גור – מכתשים-מפעלים כימיים בע"מ, ניתן ביום 15.11.2006).

10. אולם, גם לאחר קביעות אלה, הסמכות העניינית של בית הדין לא הוגדרה בצורה מרחיבה דווקא, כי אם כל מקרה נבדק לגופו. דומה כי את הקו הפסיקתי העדכני ניתן למצוא בקביעה ולפיה את סמכות בית הדין יש לפרש לא בצורה מרחיבה ולא בצורה מצמצמת, אלא בצורה עניינית, התואמת את תכליתו של החוק המסמיך (עב"ל (ארצי) 214/96 פשס – המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם). מכל מקום, מהאמור לעיל עולה בבירור, כי טענת הנתבע שגורס כי יש לפרש את גדר סמכותו העניינית של בית הדין, באופן מצומצם ודווקני, הינה טענה שאינה מדויקת והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה העכשווית.

11. מכל מקום, ההלכה העדכנית מבהירה לגבי הכלל המנחה ובאשר לסמכותו של בית הדין, כי מחד, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה (רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, ניתן ביום 14.10.2015). בנוסף נפסק על ידי בית המשפט העליון בפרשת רוחם, כי על מנת לברר האם סמכות הדיון מסורה לבית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, או שמא דווקא לבית המשפט האזרחי, צריכים להתקיים שלושה תנאים: זהות הצדדים (עובד ומעסיק); עילתו של הסכסוך ביחסי עבודה; וכן מבחן זיהויה של העילה. אפנה גם לקביעתה של כב' הנשיאה נאור, ולפיה "סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה אינה נקנית על פי הסעד, אלא, בחלק מהעניינים, על פי עילת התביעה, ובחלק מהעניינים, על פי עילת התביעה וזהות הצדדים כאחת" (ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, ניתן ביום 29.11.2004).

12. עוד נקבע בהקשר זה, כי סמכותו של בית הדין לעבודה נקבעת הן לפי מבחן זהות הצדדים והן לפי מבחן העילה, במובנו הרחב, ולא לפי מבחן הסעד, כך שהבחינה צריכה להיעשות לאור תכלית חוק בית הדין לעבודה ולשאלה האם ראוי שבית הדין לעבודה ידון באותו עניין (ע"ע (ארצי) 625/10 אשבל – הראל חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 17.9.2009; ע"ע (ארצי) 738/06 זר – פרסקי, ניתן ביום 29.4.2007; דב"ע (ארצי) נז/4-16 מרכז השלטון המקומי – ההסתדרות הכללית, פד"ע לב 1; ע"ע (ארצי) 610/07 ליטבק – מדינת ישראל, ניתן ביום 23.10.2008). בהתאם, עוד נפסק, כי: "בהתקיים עילת תביעה בעלת זיקה למשפט העבודה והביטחון הסוציאלי, די בה כדי שתבוא בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. בכך הוחלה סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה גם 'על יחסים שאינם קשורים ביחסי עובד-מעביד אולם קשורים ליחסים אלה רעיונית" (ראו פרשת אשבל, וכן דב"ע (ארצי) מח/6-6 ברוכים – קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע כ 307).

13. מן הכלל אל הפרט – הכרעת בית הדין בבקשה – במקרה שבנדון, אקדים אחרית לראשית ואציין, כי דין הבקשה להידחות. ראשית, נדון בטענת הנתבע, שציין כי חלק ממבחני הסמכות לכאורה אינם מתקיימים, שכן באשר למבחן "זהות הצדדים", הרי שאין המדובר בצדדים שהיו ביניהם יחסי עובד-מעסיק, ומשעה שהתובעים מעולם לא היו עובדיו של הנתבע. עם זאת, בסוגיה זו אין כל ממש, שהרי במקרים רבים שבהם נתבע גוף רגולטורי, כגון המדינה אשר נתבעת מעת לעת על ידי עובדי רשויות מקומיות, וכאשר התביעות מתבררות ומתנהלות בבית הדין לעבודה.

14. ראו למשל מקרה, שבו המדינה מאשרת או פוסלת תנאי שכר, וכאשר מוגשת תביעה כנגד הממונה על השכר במשרד האוצר, ו/או כנגד הממונה על הרשויות המקומיות במשרד הפנים. במקרה שכזה, ברי כי המדינה איננה המעסיק של עובד הרשות המקומית, שהגיש את התביעה כנגדה, וכי התובע מחד והמדינה מנגד, אינם מקיימים ביניהם יחסי עובד-מעסיק. חרף האמור לעיל, תביעות כגון דא מוגשות, נידונות ומתבררות בשגרה, אך ורק בבית הדין לעבודה. במקרה שכזה, המדובר ב" יחסים שאינם קשורים ביחסי עובד-מעביד אולם קשורים ליחסים אלה רעיונית", כדברי בית הדין הארצי לעבודה שצוטטו דלעיל.

15. המסקנה שבנדון הינה טובה ונכונה גם לגבי מבחן ה"עילה", וכפי שיפורט להלן. באשר להגדרת השאלה מהו סכסוך שעילתו ביחסי עבודה, נפסק כי התשובה על כך היא פשוטה: המדובר בסכסוך שבו המחלוקת בין הצדדים נסבה על זכויות וחובות הנובעות מן היחסים החוזיים שבין עובד למעסיק, או מן החקיקה בתחום העבודה. בקשר לכך אף נפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי "לבית הדין לעבודה הסמכות 'לדון בתוקפה של פעולה שלטונית שעושה רשות שלטונית ושעילתה יחסי עובד מעביד' בשירות הציבורי ובסקטור הפרטי כאחד. בה במידה, נתונה לעותר כנגד פעולות של הרשות השלטונית, כאמור... זכות העמידה בבית הדין לעבודה, בערעורו כנגד תוקפה של פעולת הרשות השלטונית, שעילתה ביחסי עובד – מעביד" (ע"ע (ארצי) 1212/01 קבלאן – המועצה המקומית בית ג'אן, ניתן ביום 8.2.2004). כן ראו סק"כ (ארצי) 51/09 'סאוט אל עאמל' – להגנת זכויות העובדים והמובטלים – שר התעשיה המסחר והתעסוקה, ניתן ביום 3.1.2012, שבו נדחתה טענה בדבר העדר סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעה שתקפה בטענות חוקתיות את הוראותיו של צו הרחבה שנחתם על ידי שר התמ"ת.

16. במקרה שלפנינו, לא נסתרה טענת התובעים, שציינו כי הנתבע הינו עמותה המאגדת בתוכה את הרשויות המקומיות בישראל, ומשמש בין היתר כארגון מעסיקים של חברותיו, וכי החברות בנתבע אף מחייבת את כלל הרשויות המקומיות. עוד נטען על ידי התובעים, וגם טענה זו לא נסתרה ואף עולה מהנספחים שצורפו לכתב התביעה, כי מנהל ההדרכה בנתבע הוא הגוף האמון על המוסדות והקורסים השונים, שבמסגרתם לומדים העובדים, ואשר בגינם מוכרים עובדי רשויות מקומיות כמי שזכאים לגמולי השתלמות (ראו בע"ע (ארצי) 53297-05-14 המרכז לשלטון מקומי בישראל (ע"ר) – נוף, ניתן ביום 5.10.2014).

17. עולה איפוא כי על פני הדברים, הנתבע הינו פעיל, בין היתר, באסדרה (רגולציה) של השכלת עובדי הרשויות המקומיות בארץ, ואשר הינו גוף מנחה, מייעץ ומאשר, ואף מהווה צד להסכמים קיבוציים שנחתמים בתחום זה (ראו והשוו דב"ע (ארצי) נא/4-34 ההסתדרות הכללית – מרכז השלטון המקומי, פד"ע כג 304; ס"ק (ארצי) 12/07 הסתדרות העובדים הכללית החדשה-הסתדרות האקדמאים במדעי החברה והרוח – מרכז השלטון המקומי, ניתן ביום 10.8.2009).

18. ביחס לכך, אף לא נסתרה הטענה הנוספת המונחת בבסיס בכתב התביעה, וכמו גם בתגובת התובעים לבקשה לסילוק על הסף, כי הנתבע הינו בעל תפקיד ומעמד בקורס שאותו למדו התובעים. כלומר, במידה והנתבע – בין אם בעצמו ובין אם כחבר, ביחד עם נציג ארגון העובדים, בוועדת גמול פריטטית (ראו פרוטוקול הדיון ביום 6.2.2018, עמ' 4, שורה 22, וכן סעיף 6 לתגובת הנתבע מיום 28.2.2018), היה מאשר את הקורס, או יאשר אותו בעתיד, הרי שיהיה על הרשויות המקומיות שמעסיקות את התובעים, לשלם להם את תוספת הגמול בשכרם.

19. ודוק – למעשה, בא-כוח הנתבע ציין זאת בעצמו, בטיעונו בפני בית הדין, בדיון שנערך ביום 6.2.2018: "... אני שומע את הערת בית הדין ולפיה הגב' האחראית בנתבעת 1 הייתה יכולה לאשר או לשלול את הקורס שבנדון שלמדו התובעים לפי טענתם ובכך יש ראיה לכאורה כי הסמכות האישור או השלילה של הקורס נמצאים בידי הנתבעת 1, ואין ספק בדברי כב' בית הדין" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 11-8). הנה כי כן, הנתבע מייצג את הרשויות המקומיות כמי שיש לו לכאורה סמכות לאישור מעמדו של הקורס שבנדון, וניתן לראותו בהקשר זה כמי שהינו "חליפו" של המעסיק, ובכל הקשור להוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.

20. לאור האמור לעיל, אני סביר כי טענת התובעים ולפיה הנתבע הוא זה שאישר בתחילה את הקורס שאותו הם למדו – המוכחשת כאמור לעיל על ידי הנתבע, צריכה להתברר כדבעי במסגרת פרשת הראיות בהליך, וכך גם לגבי טענת התובעים ולפיה הנתבע מתנער כעת מאחריותו. המדובר בטענות עובדתיות שיש ללבן אותן, ובית הדין לעבודה הוא האכסניה המתאימה לכך, בהינתן כך שהמוקד של הסכסוך בין התובעים לבין הנתבע הינו במסגרת המובהקת של יחסי עבודה, ובכך שהתביעה שלפנינו הינה "בעלת זיקה למשפט העבודה", ויש אף לומר – בעלת זיקה מובהקת.

21. באשר לטענת הנתבע, כי פסק הדין בע"ע (ארצי) 1081/00 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – לוי, ניתן ביום 19.6.2000, יכול להוות גם הוא בגדר אסמכתא התומכת בטיעוניו, הרי שבאותו מקרה, בית הדין הארצי לעבודה ציין, כי "עיון בכתב-התביעה המתוקן שהוגש לבית-הדין האזורי ובסעדים הנתבעים בו... מעלה כי הסעד המרכזי הנתבע הוא סעד כספי מאת המעבידה של המשיבים... "תקיפת" תוקפה של החלטת "ועדת החריגים", על-פי הפרטים שפורטו בכתב-התביעה המתוקן, היא חלופית ומשנית לסעד המרכזי הנתבע ממעבידתם של המשיבים, באשר תוצאותיה מיועדות למעשה להעביר את המשיבים מ"מסלול פיצויי פיטורים" אל "מסלול הפרישה לפנסיה", שהוא הסעד המרכזי שאותו הם תובעים".

22. עוד צוין, כי "ברור תוקפה של החלטת "ועדת החריגים" יכול להיעשות גם מבלי שההסתדרות תהיה "נתבעת" בהליך, ככל שהיא אינה חפצה בכך. ככלל, השיתוף של נציג ארגון העובדים בגוף הפועל על-פי הוראת הסכם קיבוצי אינו, כשלעצמו, יוצר עילות תביעה כנגד ארגון העובדים, ואינו הופך את ארגון העובדים לנתבע בהליך לגבי תוקפה או יישומה של אותה הוראה בהסכם הקיבוצי. הדבר אינו רצוי, אך הוא תלוי גם במבנה ובפרטים של אותה הוראה".

23. האמור דלעיל ממחיש כי פסק הדין שבנדון איננו רלוונטי לענייננו, שכן העובדות שם היו שונות בתכלית. באותו מקרה, המעסיק הוא זה שעמד בחזית אל מול תביעת העובד, כאשר ההסתדרות הכללית נתבעה שם כנתבע "משני". האמור לעיל היווה על כן את הבסיס לקביעת בית הדין הארצי לעבודה, כי אין מקום לכך שההסתדרות תהווה צד להליך. ראוי גם לציין, כי הן התובעים והן הנתבע לא העלו במקרה שלפנינו כל טענה, ולפיה המעסיקים של התובעים (המועצות המקומיות שבהם הם עובדים), הינם בעלי מעמד כזה או אחר ביחס לקורס.

24. זאת ועוד, נפנה גם לדברי בית המשפט העליון, כאשר דחה עתירה שהוגשה על פסק הדין הנ"ל, ופסק כי "למעשה, בית הדין אינו דן בחובת הייצוג לגופה, אלא, כל שקובע הוא, שאין בעצם ההשתתפות של הארגון בגוף הפועל על פי הוראת הסכם קיבוצי, כשלעצמו, כדי ליצור נגדו עילת תביעה ולפיכך יש לבחון האם התביעה עצמה מגלה עילה כלפי הארגון" (בג"ץ 5976/00 סעד נ' שמן תעשיות בע"מ, ניתן ביום 5.9.2000. דגשים בציטוט הינם במקור). בענייננו, שונים הם פני הדברים – עילת התביעה כנגד הנתבע, איננה עצם השתתפותו בהסכם הקיבוצי, כזה או אחר. אלא, שהנתבע הוא גוף שלשיטת התובעים, הטעה והבטיח הבטחות באשר לקורס הספציפי. על כן, במובן זה התביעה אכן "מגלה עילה כלפי הארגון", כלשונו של בית המשפט העליון.

25. לעניין זה, ראו והשוו גם בע"ע (ארצי) 1143/01 וינקלר – הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ניתן ביום 2.2.2003, שם קבעה דעת הרוב בבית הדין הארצי לעבודה, כי הגם שיש למחוק את ההסתדרות הכללית מתביעה כספית שהגיש עובד כנגד המעסיק, בשל פיטוריו, הרי שהמחיקה אינה מונעת הגשת תביעה נפרדת כנגדה, בהינתן קיומה של עילת תביעה.

26. באשר לזיהויה של עילת התביעה, הרי שבמקרה שלפנינו, כתב התביעה כולל בעיקרו תיאור עובדתי של השתלשלות העניינים הנטענת, מבלי לשייכה באופן מפורש למסגרת של עילה חוזית, נזיקית או מנהלית, או כל עילה אחרת. עוד יצוין, כי בפתח כתב התביעה מובאת ציטטה ביחס לחזרתה של רשות מינהלית מהבטחה מינהלית. עוד מובא ציטוט ביחס לחובת תום הלב המוטלת על רשות מינהלית.

27. מכל מקום, על פני הדברים, עילות התביעה השונות כנגד הנתבע מבוססות על עילות מינהליות מחד ונזיקיות מנגד. תחילה, נטען כי הנתבע התנער מהבטחותיו כלפי התובעים, עת שהוא פרסם באתר האינטרנט שלו ובמקומות אחרים, כי הקורס שאליו נרשמו התובעים במכללה הינו מוכר לצורך קבלת תוספת הגמול. בעניין זה, ראו: סעיף 7 לכתב התביעה, וכן נספח ב' לכתב התביעה – פרסום של מינהל הדרכה של הנתבע, ביחס "לקורס מינהל השלטון המקומי", כאשר המכללה מצוינת בעמ' 3 לחוזר, כמי שהינה מוסד מאושר על ידי הנתבע ללימוד הקורס.

28. כמו כן, ראו נספח מ' לכתב התביעה – התכתבות בין נציג מטעם התובעים לבין גב' אילנית דהן גרש, מנהלת אגף ההדרכה של הנתבע. עוד נטען על ידי התובעים, כאמור לעיל, כי יש לחייב את הנתבע להכיר בשעות הלימוד שלמדו התובעים במכללה, כלימודים המזכים בגמול מיוחד ב' (סעיף 48.1 לכתב התביעה). עד כאן באשר לעילות המינהליות. ודוק – בכל הקשור למישור המינהלי, הרי שבית הדין רשאי לבחון את תוקפה של החלטה מינהלית, כאמור לעיל, וקביעה זו הינה נכונה גם כאשר המדובר בהחלטה שניתנה על ידי מי שהינו כזכור ארגון מעסיקים.

29. באשר למישור הנזיקי, אפנה לבר"ע (ארצי) 67197-01-17 גיספאן – בסט שרותי קירור בע"מ, ניתן ביום 3.4.2017, שם פסק בית הדין הארצי לעבודה כי עקרונות ההלכה הפסוקה ושיקולי מדיניות משפטית ראויה, מעלים כי על מנת לשלול סמכות בית הדין לעבודה לדון בתובענה המעלות טענות מעין-נזיקיות, נדרש כי העילה הנזיקית בכתב התביעה תהא ברורה. דהיינו, על התובע להסביר במפורש כי עילת תביעתו הינה נזיקית. במקרה שלפנינו, אין חולק כי העילות שבכתב התביעה, לא נוסחו ככאלה שהינן נזיקיות בבירור.

30. בכל הקשור לטענה שהועלתה לראשונה בדיון שנערך לפני בית הדין, ולפיה דין התביעה להיות מסולקת על הסף, גם מהטעם של היעדר עילה, הרי שאין כל ממש אף בטיעון זה. כאמור לעיל, בדיון שנערך בפני בית הדין עלה כי הצדדים חלוקים לגבי קיומה של הבטחה נטענת מצד הנתבע, לגבי פתיחת הקורס. ראו ביחס לכך, שוב, בדברי בא-כוח הנתבע: "נאמר שכל מוסד יידרש לאישור פרטני בכל קורס חדש שאותו הוא מעוניין לפתוח... מה שבית הדין רואה שמתוך כתב התביעה עולה שאם הקורס הזה לא אושר באופן פרטני על ידי המרכז לשלטון מקומי, ולכן לא הייתה שום הבטחה, הייתה הבטחה על המוסד אך לא על הקורס... [ש]לא ייפתח קורס ללא אישור בכתב של המרכז השלטון מקומי שהוא עומד בדרישות המפורטות" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 18-1).

31. יש להזכיר, כי כלל נקוט הוא בערכאות השיפוטיות, הוא כי מחיקת תביעה מחמת חוסר עילה תעשה במשנה זהירות, ומקום בו קיימת אפשרות, אפילו קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 140, 383 (מהדורה שביעית 1995)). מדברי בא-כוח הנתבע שצוטטו כעת, עולה כי בין הצדדים נטושה מחלוקת של ממש – הנתבע טוען כי המכללה, כשלעצמה, הינה גוף מאושר על ידו. עם זאת, במקביל הוא טוען שהיה קיים תנאי נוסף, ולפיו גם הקורס הספציפי היה צריך להיות מאושר על ידי הנתבע. התובעים טוענים מנגד, כאמור לעיל, שהיתה הבטחה מפורשת ביחס לקורס.

32. לשיטתי, גם טענות אלה ראויות לליבון עובדתי, ולא ניתן לקבוע בשלב הנוכחי, כי אין בהן כל ממש, כך שהתביעה תסולק על הסף, כבר בשלב הנוכחי. בניגוד גם לטענת הנתבע, אין בכתב התביעה כל טענה, כי הנתבע עצמו הוטעה על ידי המכללה ו/או על ידי מר חג'וג'. ככל שהכוונה הינה לסעיף 2 לכתב התביעה, הרי שקריאה רציפה של הטענות, מובילה למסקנה ברורה כי ישנה שגיאה בסעיף זה, וכאשר מצוין "נתבעים", הכוונה הינה ל"תובעים". בהקשר זה, ראו והשוו בסעיפים 13, 15 ו-16לכתב התביעה, וכן בסעיף 11, שם נטען כי "המכללה עדיין פועלת ובתקופה האמורה הופיעה באתר הנתבעת 1 כמי שקיבלה אישור לפתוח קורס "מנהל שלטון מקומי" המזכה בגמול מיוחד ב' ".

33. מעבר לאמור לעיל ולאור כלל הנסיבות שבנדון, אף לא מצאתי לנכון ליתן לנתבע היתר לתקן את בקשתו, ולהגישה מחדש. לנתבע היתה את ההזדמנות הנאותה והמלאה להעלות את טענותיו, ובכלל זה גם באשר לבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר עילה. טענות אלה אכן הועלו בפירוט רב, אך דינן להידחות, כאמור לעיל.

34. לסיכום – דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף להידחות בכללותה, וכך הנני מורה.

35. הוצאות – הנתבע יישא בהוצאות בא-כוח התובעים בגין הגשת הבקשה, בסך של 3,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מיום מתן ההחלטה, וללא כל קשר לתוצאה הסופית בתיק.

36. הנחיות לגבי המשך ההליך – על הנתבע להגיש כתב הגנה עד ליום 12.4.2018. מזכירות – לעיוני ביום 15.4.2018.

ניתנה היום, כ"ה אדר תשע"ח (12 מרץ 2018), בהיעדר הצדדים ותישלח אליהם.