1. בקשה לדחיית התביעה שכנגד ולחיוב המשיבה - התובעתשכנגד בהוצאות.

2. עסקינן בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי המשיבה, לאחר שהמבקשת הגישה נגדה תביעה לפיצוי בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן- "חוק איסור לשון הרע").

בד בבד עם כתב הגנתה, הגישה המשיבה תביעה שכנגד, שעניינה דברים שנכתבו במסגרת כתב התביעה, העולים לטענתה כדי לשון הרע.

בעקבות הגשת התביעה שכנגד, עותרת המבקשת לדחיית התביעה שכנגד ולחיוב המשיבה בהוצאות.

4. לאחר שעיינתי בכל אשר הוגש, אני מוצאת כי יש לקבל הבקשה ודינה של התביעה שכנגד, להידחות.

5. סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע קובע:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי

....

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

לשון החוק מנחה, בדיקת תחולתן של ההגנות המנויות בסעיף 13 עוד בתחילת המשפט.

6. המחלוקת בפסיקה בעניין היקפה של החסינות המוענקת לפרסומי לשון הרע במהלך הליך שיפוטי, בהתאם להוראות סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, הוכרעה במסגרת רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (פורסם במאגרים משפטיים), שם נקבע ברוב דעות כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך דיון שיפוטי, הינו חיסיון מוחלט ואין לקרוא לסעיף זה סייג הנוגע לתוכן הפרסום ולבחון השאלה האם ההתבטאות קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון.

נקבע, כי התקיימות ההגנות הקבועות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע אינן מותנות בדרישה של אמיתות הפרסום או של תום-לב, כך שאף פרסום כוזב שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון) לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי –

" התפיסה שהביעו כמה משופטי בית המשפט המחוזי היא שיש לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום. סייג זה מתמקד בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. יובהר מיד כי דרישה שלפיה הפרסום ייעשה "לצורך הדיון ובקשר איתו" נכללה במקור בחוק, אך נשמטה ממנו על-פי הוראת סעיף 7 לחוק לשון הרע (תיקון), התשכ"ז-1967. מכאן ניתן לכאורה ללמוד שהמחוקק במפורש ביקש למנוע בירור תוכני באשר לקשר שבין התבטאות שנאמרה תוך כדי דיון משפטי לבין נושא הדיון...

הטיעונים העקרוניים בדבר הצורך בהצבת סייג תוכני מסוים – גם אם מצומצם ביותר – לחסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, הם טיעונים במישור של דין רצוי...

מכל מקום, הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות.

משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13 (5) – הגנה שאינה שוללת, כאמור, קיומו של הליך מתאים אחר...".

עוד נקבע כי החסינות המוענקת לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע היא חסינות מוחלטת וכל עוד המחוקק לא בחר לסייג חסינות זו, אין להתעלם מכוונתו הברורה והמפורשת -

"לשון החוק ברורה וחד משמעית והיא מציבה תנאי אחד ויחיד לקיומה של החסינות הנ"ל – אמירת הדברים "תוך כדי דיון...

כחברי, המשנה לנשיאה, אף אני סבור כי החסינות המוענקת לגורמים הנזכרים בסעיף 13 (5) לחוק – עליהם נמנים באי כוח הצדדים להליך השיפוטי – היא חסינות מוחלטת ומטרתה למנוע מצב שבו אותם גורמים יחששו להתבטא באופן חופשי וירסנו את עצמם יתר על המידה בשל איום של תביעת לשון הרע.

סיוגה של החסינות דנן על ידי הוספת תנאים ודרישות שונים (לרבות: אמיתות הפרסום, העדר זדון ורלבנטיות) יכול שיעשה בדרך של תיקון החוק על ידי המחוקק. ואולם, כל עוד לא בחר המחוקק לפעול בדרך זו ואף מצא לנכון להשמיט בשנת 1967 מלשון הסעיף את תנאי הרלבנטיות ("לצורך הדיון ובקשר אתו"), אל לנו להתעלם מכוונתו הברורה והמפורשת של המחוקק, ולקבוע סייגים או חריגים כלשהם להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5) לחוק".

יצוין כי עתירה לקיום דיון נוסף בהלכת חיר נדחתה (דנ"א 7025/09 גיל נ' חיר, פורסם במאגרים משפטיים).

7. בענייננו, אין מחלוקת כי פרסום לשון הרע המיוחס למבקשת, נעשה "תוך כדי דיון" שעה שהדברים נכתבו בכתב התביעה.

הפרשנות המרחיבה בפסיקה למונח "תוך כדי דיון", מכלילה כל ההליכים הקשורים לדיון שבמחלוקת בין הצדדים, לרבות כתבי בית דין, התכתבויות וניהול מו"מ הקשורים למחלוקת נשוא הדיון.

" לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624; עניין אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 93-88)."

(ר' רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל וכן רע"א 43/11 עו"ד רועי הרם נ' זקס, פורסם במאגרים משפטיים).

8. מהדברים האמורים עולה כי בהתאם לדין המצוי, קיימת הגנה מוחלטת על אמירות שנאמרו במסגרת הליך משפטי ואיני סבורה שיש בפסיקה מבתי המשפט השלום והמחוזיים אליה הפנתה המשיבה, כדי לקעקע את הלכת חיר, כטענתה.

עיון בפסיקה שהובאה על ידי המשיבה מלמד כי זו עניינה בנסיבות קיצון של השתלחויות חסרות רסן שאין הנייר יכול לשאת אותן, החורגות באופן קיצוני מגדר המקרה שלפנינו.

כמו כן, מרבית הפסיקה אליו הפנתה המשיבה, הינה מן השנים המוקדמות להלכת חיר. מכל מקום, ברי כי מדובר בפסיקותיהן של ערכאות השלום והמחוזי ולפיכך אין בהן כדי לשנות מהלכת חיר האמורה.

9. משהתביעה שכנגד מושתת כל כולה על אמירות המופיעות במסגרת כתב התביעה העיקרי (המהווה לב ליבו של ההליך שלפניי) ומשנקבע כי כלל הדברים האמורים חוסים תחת ההגנה הקיימת בחוק לשון הרע ואינם מהווים משום פרסומים אסורים, ברי כי התביעה שכנגד נעדרת עילה ולפיכך יש לדחותה על הסף.

10. לאור האמור, אני מורה על דחיית התביעה.

המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בסך של 2,500 ₪, אותם תשלם תוך 30 יום מהמועד בו תקבל החלטה זו שאם לא כן יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית

ניתנה היום, י"א שבט תשע"ח, 27 ינואר 2018 (מוצ"ש), בהעדר הצדדים.