מהות העתירה

1. בעתירה שלפניי מבקש העותר ליתן פסק דין הצהרתי שלפיו המשיבה - עיריית חיפה (להלן: "העירייה"), אינה רשאית לגבות מהעותר כספים כלשהם בגין חיובי ארנונה ושירותים עירוניים נוספים שנצברו על נכס ברח' הבנקים 2 - חיפה (נכס מס' 2003223) (להלן: "הנכס").

2. לטענת העותר ביום 28/8/2017 התקבלה במשרדו של העותר - שהינו עו"ד במקצועו בכפר גוש חלב, דרישה לתשלום חוב ארנונה בסך של 11,746 ₪, בגין הנכס לתקופה מיום 1/1/2008 ועד ליום 31/8/2009 (להלן: "תקופת חיוב הארנונה").

3. העותר הודיע לעירייה כי מעולם לא השכיר את הנכס, הוא איננו חייב חוב ארנונה כלשהו, וכי דרישת התשלום התקבלה לראשונה לאחר 9 שנים. לפיכך דרש העותר מהעירייה לנמק את דרישתה ולהימנע מנקיטת הליכים כלשהם כנגדו, אשר עלולים לגרום נזקים לעותר ולהוציא את דיבתו רעה.

4. למרות פנייתו, ביום 19/10/2017 קיבל העותר הודעה מבנק לאומי שבו מתנהל חשבונו, כי הוטל עיקול על חשבונו בגין חוב הארנונה הנטען.

5. בעתירה טוען העותר כי חוב הארנונה התיישן, ולפיכך המשיבה אינה רשאית לנקוט בהליכי גבייה בעניינו.

6. העותר טוען כי מאז תקופת חיוב הארנונה ועד למועד בו קיבל התראה ראשונה על החוב חלפו 9 שנים, ובכל השנים שחלפו העירייה לא נקטה כנגדו הליך גבייה מינהלי כלשהו שיש בו כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.

7. כמו כן טען העותר, כי העירייה נהגה בחוסר תום לב כאשר נקטה בהליכי עיקול כנגדו, בטרם נשלחה לעותר ,כפי שביקש, התראה ובה פירוט התקופות בהן נצבר חוב הארנונה.

8. כמו כן טען העותר, כי לא שכר מעולם את הנכס, וכי מי ששכר את הנכס הוא עו"ד אלברט חריש (להלן: "חריש"), שהחזיק במשרד באותה תקופה, בעוד שהעותר מנהל את משרדו בגוש חלב, והעותר הפנה למכתב ההתראה של העירייה מיום 26/9/2017 שכותרתו "ארנונה כללית ע"ש חריש אלברט" ברח' הבנקים 2 - חיפה" (דגש שלי ש.מ.). לאור כל האמור ביקש העותר צו הצהרתי כאמור לעיל, וחיוב העירייה בהוצאות.

תשובת העירייה לעתירה

9. בתשובת העירייה פורט הרקע העובדתי הרלוונטי לגרסת העירייה, ולטענתה, בניגוד למצג אותו ניסה העותר להציג בעתירה, לפיו מי ששכר את הנכס הוא "למיטב ידיעתו" חריש, הרי שבפועל העותר עצמו החזיק בנכס בתקופה הרלוונטית שלטענת העירייה הינה מיום 1/1/2008 - 15/12/2009, מועד בו ניתנה הודעה על ידי חריש על חדילת החזקה, אם כי בהקשר זה יוקדם ויצוין כי במכתב העירייה שצורף לעתירה צוין מועד תקופת החיוב כמסתיים ביום 31/8/2009.

10. את קביעתה בדבר החזקת העותר בנכס מבססת העירייה על הסכם שכירות מיום 14/1/2008 (להלן: "הסכם השכירות"), שנערך ונחתם לכאורה על ידי העותר ביחד עם חריש מול מועצת הקהילה האורתודוקסית הלאומית בחיפה (להלן: "המשכיר"), ואשר לפיו שכרו העותר וחריש את הנכס לתקופה מיום 1/1/2008 - 31/12/2008, ובנוסף ניתנה בהסכם השכירות אופציה להארכת תקופת השכירות עד ליום 31/12/2009.

11. כמו כן צירפה העירייה לתשובתה צילומים של השלט אשר הוצב בבניין בו מצוי הנכס ובו צוין "משרד עורכי - דין, אלברט חריש, עו"ד - איוון זקנון, עו"ד".

12. לטענת העירייה בגין תקופת חיוב הארנונה נצברו בנכס חובות ארנונה, ולאורך השנים שולמו תשלומים על חשבון החוב שנצבר. בעניין זה צירפה העירייה כתב התחייבות שחתם חריש ביום 11/1/2009 ובו התחייב לשלם לעירייה סך של 24,600 ₪ בתשלומים חודשיים בסך של 2,050 ₪.

13. העירייה מאשרת כי ההתחייבות לא כובדה, אך לטענתה שולמו לאורך השנים תשלומים שונים על חשבון החוב, האחרון בהם ביום 31/8/2016, בו שולם סך של 658 ₪ על חשבון החוב. העירייה צירפה דף חשבון בו ניתן לראות תשלומים שונים ששולמו, ובעניין זה יצוין כי חוב הארנונה עמד נכון ליום 1/1/2011 על סך של 20,113 ₪, ונכון ליום 1/1/2018 על סך 11,999 ₪, ובכך ראיה ברורה לתשלומים ששולמו.

14. כמו כן טענה העירייה כי היא נקטה בהליכי גבייה לאורך השנים, ויוקדם ויודגש כי מכל האסמכתאות שצירפה העירייה (נספחים ח' וח1' לכתב התשובה) עולה כי עד לשנת 2017 נקטה העירייה בפעולות גבייה אך ורק כנגד חריש, ופעולות הגבייה כנגד העותר החלו רק בחודש אוגוסט 2017 או לאחר מכן.

15. להשלמת התשתית העובדתית יצוין כי בדף החשבון שצירפה העירייה מצוין רק חריש כמחזיק הנכס, והעירייה טענה בעניין זה כי "מטעמי זהירות נציין כי שם העותר אינו מצוין בדף החשבון מחמת מגבלות המערכת הממוחשבת" (סעיף 3 לתצהיר התמיכה בכתב התשובה).

16. לאור התשתית העובדתית המפורטת לעיל טענה העירייה כי יש לדחות את העתירה על הסף ולחילופין לגופו של ענין, ממספר טעמים.

17. ראשית, לטענת העירייה העותר אינו מצביע על החלטה מינהלית שאותה הוא מבקש לתקוף, ובהתאם דין העתירה להידחות על הסף.

שנית, לטענת העירייה העתירה הוגשה בשיהוי מאחר ועל פי גרסת העותר עצמו נודע לו כבר בחודש אוגוסט 2017 על קיומו של חוב הארנונה ובכל זאת הוגשה העתירה על ידו רק ביום 31/10/2017.

שלישית, לטענת העירייה נהג העותר בחוס תום לב עת העלים מבית המשפט את הקשר בינו ובין חריש, ובין היתר הסתיר מבית המשפט את עובדת חתימתו על הסכם שכירות ביחד עם חריש ביחס לנכס, וכן את עובדת קיומו של משרד משותף לו ולחריש כפי שעולה מהשלט המשותף שנתלה בפתח הנכס.

18. בנוסף, ולגופו של עניין, הפנתה העירייה לסעיף 316 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), העוסק בעניין בעלים משותפים, אך לטענת העירייה חל על פי הפסיקה גם על מחזיקים משותפים, ולפיו רשאית העירייה לגבות את החוב "מאחד או מאחדים" מתוך המחזיקים המשותפים, ובהתאם העותר וחריש חייבים ביחד ולחוד את חוב הארנונה בגין הנכס, וזאת לאחר שהוכח כי העותר החזיק בנכס ביחד עם חריש. לפיכך, לטענת העירייה היא רשאית לתבוע מהעותר את מלוא תשלום החוב, והעירייה הבהירה לעותר את חבותו ביחד עם חריש במכתב התשובה שנשלח על ידה במענה לפניות העותר ביום 29/9/2017 (נספח ג' לכתב התשובה).

19. באשר לטענת ההתיישנות, טוענת העירייה כי תשלום חלקי מהווה הודאה בחוב הגורמת לאתחול מרוץ ההתיישנות, וכעולה מתדפיסי העירייה המהווים "ראיה לכאורה על קביעת הארנונה", שולמו תשלומים על חשבון החוב ולפיכך נעצר מרוץ ההתיישנות.

20. כמו כן נטען כי אין בסיס לטענת ההתיישנות מאחר והופקדו תשלומים עד שנת 2016 אשר נזקפו על חשבון מועדי החיוב הראשונים, כך שלמעשה החוב שנותר הינו רק בגין מועדי חיוב הארנונה המאוחרים שטרם התיישנו.

21. בנוסף טענה העירייה כי מרוץ ההתיישנות נעצר גם בשל הליכי גבייה המינהליים שננקטו, ואשר חזקה על העותר כי ידע עליהם מתוקף היותו שותפו של חריש, ובעניין זה לאור היות העותר חייב ביחד ולחוד עם חריש, אין כל משמעות לשאלה האם העותר הוא ששילם תשלומים או חריש.

טיעונים נוספים שהועלו על ידי הצדדים

22. ביום 13/2/2018 התקיים דיון ראשון בתיק, ובו טען ב"כ העירייה כי מספר התווים שניתן לרשום בשם הנישום במערכת האוטומציה מוגבל, ולכן העותר לא נרשם כמחזיק בספרי העירייה, אך ב"כ העירייה לא ידע לאמר מהו מספר התווים המקסימלי הניתנים לרישום בשם המחזיק , ורק נתן את הערכתו בנושא.

כן אישר ב"כ העירייה , כי העירייה נקטה בפעולה הראשונה כנגד העותר בחודש אוגוסט 2017, אך לטענתו אין לכך חשיבות לאור היות העותר וחריש שותפים החייבים בחובות הארנונה ביחד ולחוד, ודי היה בכך שהעירייה עמדה בקשר עם חריש. בנוסף נטען לחוסר תום ליבו של העותר אשר הסתיר את הקשר בינו ובין חריש.

23. כנגד טענות העירייה טען העותר כי בפועל לא שכר את המשרד. כן טען כי "לא השתמשתי במשרד הזה אפילו דקה אחת", וכי לא ידע על קיומו של החוב ולא קיבל על כך הודעה כלשהי.

24. העותר אישר כי חריש עבד במשרדו ברח' המגינים 9, ובחר ככל הנראה עקב קשיים כלכליים לפתוח משרד משלו. לטענת העותר ככל הנראה בנסיבות אלו שרבב חריש את שמו, וספק בעיניו אם החתימות על הסכם השכירות הן שלו.

25. כמו כן טען העותר כי אילו היה יודע על החוב היה דואג לביטולו, וכי העירייה פנתה בחוסר תום לב אליו לאחר 9 שנים,וכשהעלה בפניה את טענותיו , במקום לבחון אותן לעומק, בחרה העירייה לנקוט בהליכים מינהליים כנגדו.

26. כמו כן טען העותר כי מעולם לא ראה את השלט, וכי אין שום חשבון ששולם על ידו ביחס לנכס.

צירוף חריש והשלמת טיעון מטעם הצדדים

27. לאחר הדיון הוריתי על פי בקשת העירייה על צירוף חריש כמשיב נוסף לעתירה, ובכתב התשובה שהוגש על ידי חריש נטען כי בכל תקופת החיוב בארנונה הוא עבד לבדו במשרד שהתנהל בנכס.

28. בנוסף טען חריש כי הוא סיכם עם העותר לפתוח משרד משותף בנכס, וזאת לאחר שעבד יחד עם העותר בין השנים 2004-2008, ובנסיבות אלו הוצב על ידו השלט בנכס.

29. אלא שלטענתו כשבוע לפני המעבר לנכס הודיע העותר כי הוא עובר לגוש חלב ואין בכוונתו לעבוד יותר בחיפה. בנסיבות אלו טוען חריש כי נתן הודעה לעירייה ובהתאם נרשם כמחזיק יחיד בנכס, ומאחר והיה מחזיק יחידי מעולם לא ביקש מהעותר להשתתף בתשלומי הארנונה.

השלמת טיעון מטעם העירייה

30. בהשלמת הטיעון שהוגשה מטעם העירייה נטען כי לאור הוראות סעיף 316 לפקודת העיריות, ותוך החלת הוראות סעיפים 54 ו-55 לחוק החוזים (חלק כללי), התש"ל - 1970 (להלן: "חוק החוזים"), יש לראות בעותר וחריש כחייבים יחד ולחוד בחוב הארנונה, וכל אחד חב במלוא החוב.

בנוסף טען ב"כ העירייה כי בהיקש מהוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים, לפיה באם הופטר אחד מהחייבים ביחד ולחוד, יחול ההפטר באותה מידה גם על חברו, יש לראות כל תשלום ששילם אחד מהחייבים במשותף,כתשלום גם של החייב האחר, וכך התשלומים ששולמו על ידי חריש יחשבו גם כתשלומיו של העותר, לכל דבר וענין לרבות לעניין טענת ההתיישנות.

31. בנוסף נטען פעם נוספת ביחס לחוסר תום ליבו של העותר אשר הסתיר את קשריו עם חריש ואת עבודתם המשותפת,וכן נטען כי די באי צירוף חריש כצד לעתירה בכדי להביא לדחייתה.

32. כמו כן פירט ב"כ העירייה את ראיות העירייה להחזקת העותר בנכס ובכלל זה הסכם השכירות והכחשתו ע"י העותר ב"שפה רפה" בדיון שהתקיים,וכן העלאת טענת זיוף ללא הגשת תלונה למשטרה, ובנוסף התמונות המצביעות על השלט המשותף, וכן הכחשתו האבסורדית של העותר לקשר בינו לבין הנכס שהופרכה.

33. ביחס לטענת השיהוי שהעלה העותר, נטען כי על פי הנחיות היועץ המשפטי יש להחיל על פי הוראות המעבר על עילת השיהוי את אותן עילות השעיה כמו על התיישנות, ובמקרה שלפנינו פעולות האכיפה המינהליות שננקטו והתשלומים ששולמו, ואין זה משנה מי מהשותפים שילם וכלפי מי מהשותפים ננקטו ההליכים, "איפסו" את מרוץ ההתיישנות.

34. כמו כן הפנתה העירייה לפסיקה בה נקבע כי לא חלה על העירייה חובה אקטיבית לברר מיהו המחזיק בפועל בנכס.

השלמת טיעוני העותר

35. בהשלמת טיעונים שהגיש העותר הוא חזר על טענת ההתיישנות. לטענתו גם ההליכים שנקטה העירייה כנגד חריש ננקטו בשיהוי רב ורק בשנת 2017, ובנוסף נטען כי "הפלט" שצירפה העירייה אינו ממלא אחר דרישות סעיף 36 לפקודת הראיות, התשל"א - 1971.

36. כמו כן נטען כי אין בסיס לטענת השיהוי של העירייה, מאחר והעירייה לא הראתה במה הורע מצבה עקב המועד בו הוגשה העתירה על ידי העותר.

37. עוד טען העותר כאמור כנגד רישומו כמחזיק בספרי העירייה, וחזר על טענתו לפיה מעולם לא החזיק בנכס.

חקירת העותר וחריש

38. על פי בקשת ב"כ העירייה, ולאחר שלא עלה בידי להביא לפשרה בתיק, התרתי את חקירת העותר וחריש.ובראשית הדיון הודיע חריש כי קיבל הפטר בתיק פשיטת הרגל שנוהל כנגדו ולפיכך הוא אינו יכול לשלם דבר לעירייה על מנת להביא לסילוק החוב.

39. בישיבה נחקר העותר אשר הכחיש כי חריש היה אי פעם שותפו, אך אישר כי נענה לבקשתו להשתתף עמו במשרד בנכס, אך לאחר 10 ימים הודיע לו כי הוא רוצה ללכת לבד, ואז נפרדו דרכיהם.

40. בנוסף טען העותר כי לא חתם על הסכם השכירות, וכך נשמעו חילופי הדברים:

"ש. האם אתה טוען שהחתימה שלך מזויפת?

ת. אני טוען שלא אני חתמתי שם. אם אני לא חתמתי שם – מישהו חתם במקומי.

ש. אז היא מזויפת?

ת. כן". (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 5-8).

41. עם זאת, העותר לא טען במפורש כי חריש חתם במקומו, וכן טען כי גם אם עוה"ד חריש זייף את חתימתו, אין הוא מעוניין להגיש תלונה במשטרה, והוא מבקש להשאיר את הדיון במישור האזרחי. עם זאת, טען העותר כי חריש חתם בשמו במספר מקרים, אם כי יתכן שבהרשאתו.

42. בנוסף נשאל העותר על ידי ב"כ העירייה על שותפות של העותר וחריש בתיק שטופל על ידם במשותף, אך העותר הכחיש כל שותפות נטענת.

43. בנוסף טען העותר כי היה בנתק מחריש במשך שנים, וכי יחסיהם העסקיים הסתיימו בסכסוך ובתקופה שבה הוא שכר את המשרד לא היה ביניהם כל קשר. העותר חזר וטען כי ראה את השלט לראשונה כשהוצג על ידי ב"כ העירייה, וכן הכחיש העותר כל קשר עם נציגי המשכיר, אך אישר כי נפגש עם עוה"ד של המשכיר כדי לדון בהשכרת הנכס.

44. בחקירתו של חריש הוא טען כי חתם לבדו על הסכם השכירות אצל ב"כ המשכיר עו"ד האני ח'ורי, וטען שלא חתם בשם העותר,והוא אינו יודע אם העותר חתם על ההסכם.

45. חריש אישר את גרסת העותר כי חתם בשמו על מסמכים, אך טען כי זה קרה "לא מתי שאני רוצה, כשהוא היה מבקש ממני" (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 25), אך חריש הכחיש כי כך קרה גם בהסכם השכירות.

46. חריש טען כי כשקיבל את רישיון עוה"ד הוא עבד עם העותר כשותף, אך אישר כי נוצר נתק ביניהם עקב דברים שהוא ביקש להימנע מלפרטם, וכשנחקר על ידי העותר הוא אישר כי הוא עבד עם העותר במשותף אך לא כשותף.

47. חריש אישר כי המחלוקות החלו לאחר שהסכם השכירות נחתם על ידו,אך בטרם עבר לנכס , וכי הוא עבד לבד בנכס, ובמועד סיום השיפוץ בנכס הוא כבר היה בנתק מהעותר.

48. כמו כן טען חריש כי לפני פרוץ הסכסוך עם העותר הוא הזמין את השלט המשותף שהיה מזכוכית עם חריטה של שמו ושל העותר וכי "לא יכולתי לחזור ולעשות חריטה חדשה, כי זה היה עולה לי הרבה כסף. לכן, השארתי את זה עם שמו, זה לא הפריע לי" (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 23-24).

49. בנוסף טען חריש כי הודיע לעירייה לאדם בשם אמיל שחבה כי העותר אינו מחזיק בנכס, ובכל מקרה הוא אישר כי העותר מעולם לא היה בנכס, לא השתתף בהוצאותיו וכל הזמנת השלט נעשתה ללא ידיעתו וללא מעורבותו.

צירוף ראיה נוספת

50. לאחר גמר שמיעת הראיות היתרתי לעירייה לצרף ראיה נוספת שהינה מכתב של המשכיר, אשר לווה בתצהיר של רועי גנון, המאשר את האמור במכתב שבו נטען כי העותר וחריש חתמו על הסכם השכירות, כי ההסכם נמסר לעירייה בסמוך לאחר חתימתו, וכי "לאורך תקופת השכירות לא היה שינוי בשם השוכרים ושני השוכרים הנ"ל המשיכו לשכור את הנכס מהמועצה עד לחודש אוקטובר 2009".

51. עם זאת הדגשתי בהחלטתי כי הגשת המסמך הינה בכפוף להבהרה לפיה "העותר יחשב כמכחיש את קבילותו, תוכנו ותוקפו של המסמך, וכי לא אייחס משקל כל-שהוא להיעדר חקירה של החתום על המסמך" (סעיף 16 להחלטה מיום 19/12/2018).

סיכומי העותר

52. בסיכומיו טען העותר כי אין ממש בטענת השיהוי מאחר ועתירתו הוגשה 10 ימים בלבד לאחר שהוטל על ידי העירייה עיקול על חשבונו.

53. באשר לטענת חוסר תום הלב, העותר לא נתן טעם בסיכומיו מדוע לא ציין בעתירתו את הקשר הקודם שהיה לו עם חריש, לרבות כוונתם המשותפת לשכור את הנכס, כוונה שאותה זנח העותר בתוך זמן קצר.

54. מאידך, הפנה העותר לחקירה הנגדית שלו ושל חריש ממנה עולה כי קיימת הסכמה מלאה ביניהם, הסכמה שאינה נסתרת בראיה כלשהי, שלפיה לא הייתה לו כל מעורבות בפועל או קשר לנכס, הוא מעולם לא ביקר בנכס, לא שילם תשלום כלשהו עבור הנכס, וכמובן שלא החזיק בנכס, ואפילו השלט המשותף שעליו מנסה העירייה לבסס את החזקתו בנכס, הוזמן על ידי חריש לבדו ללא כל מעורבות של העותר.

55. כמו כן הצביע העותר על התשובות הזהות שניתנו על ידו ועל ידי חריש (אשר לא נכח באולם בית המשפט בזמן חקירת העותר) בשאלת מועד פרוץ הסכסוך ביניהם שהיה זמן קצר לפני המעבר לנכס, ובטרם החל השיפוץ שערך חריש בנכס, סכסוך אשר הוביל לכך שחריש לבדו שכר את הנכס.

56. בנוסף הצביע העותר על זכותו להעלות טענת "איני מחזיק" במסגרת דיון בעתירה מינהלית.

57. בעניין זה טען העותר כי מעולם לא ניתנה לעירייה הודעה על החזקתו בנכס, וכי העירייה לא נתנה הסבר כלשהו מדוע לא פנתה אל העותר במסך 9 שנים ממועד היווצרות החוב, וכי העירייה פנתה אליו רק על סמך הסכם השכירות.

58. בנוסף טען העותר כי הטענה לפיה לא החזיק מעולם בנכס הועלתה על ידו בפני העירייה, אך זו בחרה להתעלם מכך ולפעול נגדו בהליכים מינהליים.

59. בנוסף נטען כי העירייה אינה רשאית לשבת בחיבוק ידיים ולא לפנות אפילו פעם אחת לעותר במשך 9 שנים ולאחר מכן לנקוט בהליכים נגדו. בעניין זה הפנה העותר לכך שגם בספרי העירייה הוא אינו רשום כמחזיק, וכנגד הסברי העירייה לכשל טכני שבגללו העותר אינו רשום כמחזיק, עומדת עדותו של חריש אשר טען כי הודיע לעירייה כי הוא המחזיק הבלעדי של הנכס, ועדותו של חריש מסתברת יותר מגירסת העירייה.

60. בנוסף טען העותר כנגד מכתב המשכיר כי לא ניתן ללמוד ממנו דבר, בין היתר מאחר ולא ברור מיהו החתום על המכתב ומיהו החתום על תצהיר התמיכה במכתב ומהו תפקידם אצל המשכיר, ואין במכתב כל ראיה כנגד טענתו של העותר לפיה לא חתם כלל על הסכם השכירות, ואף חריש העיד כי לא חתם עם העותר על ההסכם אלא חתם עליו לבדו. בעניין זה ביקש העותר לייחס משקל לכך שהעירייה נמנעה מלהביא לעדות את עורך הסכם השכירות ואת האדם שחתם מטעם המשכיר על הסכם השכירות.

61. באשר לטענת ההתיישנות, בנוסף לחזרתו על טענותיו הקודמות, הוסיף העותר וטען כי גם אם חריש ידע על הליכי הגבייה, אין בכך כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, וזאת מאחר ובכל מקרה לא ננקט על ידי העירייה הליך ממשי, רציף וסביר לגביית החוב. לאור כל הנימוקים ביקש העותר לקבל את העתירה.

סיכומי העירייה

62. בסיכומיו הצביע ב"כ העירייה על מכלול הראיות הקיימות בתיק ובכלל זה הסכם השכירות, השלט, ומכתב המשכיר המצביעים כולם על החזקה משותפת של העותר וחריש בנכס,לכל הפחות בתחילת תקופת החיוב בארנונה. בנוסף הצביע ב"כ העירייה על הגרסאות הסותרות שמסר העותר אשר בתחילה הכחיש כל קשר לנכס, ובסיכומו של דבר אישר כי התכוון לשכור את הנכס ביחד עם חריש אלא שחזר בו מכוונתו.

63. כמו כן הפנה ב"כ העירייה לעדותו של חריש אשר אישר כי לאחר שמסר את הסכם השכירות לעירייה, לא נתן לה הודעה על כך שהעותר אינו חלק מההסכם (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 5-7).

64. לאור כל האמור טוען ב"כ העירייה כי הוכחה חתימת העותר על הסכם השכירות שהועלמה מבית המשפט, וכי הוכח שהן העותר והן חריש לא נתנו הודעה לעירייה או למשכיר על יציאתו של העותר מהסכם השכירות, ומכאן שהעותר וחריש הינם בגדר מחזיקים במשותף בנכס.

65. באשר לאי רישומו של העותר כמחזיק בספרי העירייה, חזר ב"כ העירייה והפנה להסבר שניתן על ידו בדבר מגבלות מערכת המחשב, וביקש להזכיר כי העותר ויתר על חקירת עדי המשיבה.

66. לאור היות העותר וחריש מחזיקים במשותף, חזר ב"כ העירייה והפנה להוראות סעיף 316 לפקודת העיריות, ולפסיקה בה נקבע כי הסעיף חל גם על מחזיקים במשותף, ולטענת ב"כ העירייה מאחר והעותר וחריש חייבים ביחד ולחוד במלוא חוב הארנונה "המשמעות של חיוב ביחד ולחוד היא שרואים שניים כאילו הם אחד" (סעיף 15(ב) לסיכומי העירייה), וזאת בין היתר לאור הוראות סעיף 54 לחוק החוזים החלות גם על חוב הארנונה מכוח הוראות סעיף 61(ב) לחוק החוזים.

67. בנוסף לטענות קודמות שהעלה ב"כ העירייה באשר למעמדם המשפטי של חייבים ביחד ולחוד, נטען על ידו באופן ספציפי ביחס לשאלת ההתיישנות, כי לאור התשלומים ששולמו קיימת הודאה בחוב העוצרת את מרוץ ההתיישנות. כן חזר על הטענה לפיה התשלומים נזקפו על חשבון החוב הקודם בזמן, ולא חלה התיישנות לפיכך על החוב המאוחר שנותר.

68. כמו כן נטען "ככל שטענת המשיבה מתקבלת בכך שבעת קיומם של מחזיקים במשותף פעולה שנעשית כנגד אחד המחזיקים משולה לפעולה שנעשתה נגד יתר המחזיקים (השותפים) ולהיפך" (סעיף 18 לסיכומים).

69. בנוסף חזר ב"כ העירייה על טיעוני הסף וביקש לדחות את העתירה, ולאור מכלול הנימוקים לעיל עלי ליתן הכרעתי.

דיון והכרעה

70. לאחר שעיינתי בכל טיעוני הצדדים, אני סבור כי דין העתירה להתקבל, וזאת מהטעם שגם אם נקבל את כל טענות העירייה בדבר היות העותר מחזיק במשותף בנכס עם חריש, בתקופת חיוב הארנונה, חוב הארנונה ביחס לעותר התיישן, ובהתאם העירייה אינה רשאית לנקוט כנגדו בהליכי גבייה מינהליים או בהליכי תביעה אזרחית לצורך גבייתו.

71. אפתח תחילה בדיון בטיעוני הסף של העירייה, ולאחר מכן אדון בגוף טענות העותר והכל כפי שיפורט להלן.

טענת סף-העדר החלטה של הרשות שבגינה הוגשה העתירה

72. העירייה טענה כאמור כי העתירה אינה מצביעה על החלטה מינהלית שאותה מבקש העותר לתקוף , ומטעם זה דין העתירה להידחות על הסף , אך לעמדתי, אין ממש בטענה זו של העירייה.

אמנם נכון הוא כי העותר הגדיר את הסעד המבוקש על ידו כפסק דין הצהרתי, אלא שעיון בגוף העתירה מעלה כי טענות העותר מופנות כלפי הליכי גבייה מינהליים אותם נקטה העירייה כנגדו בגין חוב הארנונה נשוא העתירה, וכפי שנקבע בסעיף 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000, "החלטה של רשות" שבגינה ניתן להגיש עתירה מינהלית הינה - "החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה, וכן מעשה או מחדל "(דגש שלי ש.מ.), ומכאן שעל פי לשונו הברורה של החוק העותר רשאי להגיש עתירה כנגד הליכי הגבייה שננקטו כנגדו, ושהינם בגדר "מעשה" של העירייה,וככל שיתקבל הסעד ההצהרתי המבוקש על ידו ויקבע כי העירייה אינה רשאית לגבות ממנו חיובי ארנונה בגין הנכס, ממילא לא תוכל העירייה גם לנקוט כנגדו בהליכי גבייה מינהליים.

73. זאת ועוד, כבר נפסק לא אחת כי "כאשר עסקינן בגבייה "אקטיבית", כלומר כאשר מנהלת הרשות הליכי גבייה מינהליים לפי פקודת המיסים (גביה), רשאי החייב - מי שנגדו מתנהלים הליכי הגבייה המינהליים - להגיש עתירה מינהלית נגד הרשות הנושה ולטעון במסגרתה כי החוב כלפיה התיישן. זו תמציתה של ההלכה שנפסקה בעניין נסייר (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עלית (20/6/2010) (להלן: "עניין נסייר")".

עע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ' נילי קורן (31/5/2016), פסקה 12) (להלן: "עניין קורן")).

74. טענת סף-שיהוי- גם טענת סף זו מוטב שלא הייתה מועלית על ידי העירייה, אשר כפי שיפורט להלן, אין חולק על כך שהחלה בהליכי גבייה כנגד העותר רק קרוב ל-9 שנים לאחר מועד תחילת היווצרותו של חוב הארנונה נשוא העתירה, ובנסיבות אלו קיים טעם גדול לפגם בעצם העלאת טענת שיהוי על ידי העירייה.

בכל מקרה,לא מתקיימים במקרה שלפנינו יסודות השיהוי המינהלי וכפי שנקבע לא אחת: "שלושת ההיבטים המנחים את בית המשפט בבואו לבחון חריגה מסד הזמנים הקבוע בתקנה 3 הינם ה"השיהוי הסובייקטיבי" (המתמקד בדופי שנפל בהתנהלותו של העותר המגיש עתירה בשיהוי אף שכל העובדות הנוגעות לה היו בידיעתו לפני כן), "השיהוי האובייקטיבי" (המתמקד בנזק שנגרם לרשות או לצדדים נוספים כתוצאה מהשיהוי), ומידת הפגיעה בשלטון החוק ..." (עע"מ 8968/14 יצחק שטרית נ' עיריית טבריה (31/8/2017) , פסקה 21.(להלן: "עניין שטרית")).

75. במקרה שלפנינו עתירת העותר הוגשה כאמור כנגד הליכי גבייה מינהליים שננקטו כנגדו, והיא הוגשה 10 ימים בלבד לאחר מועד נקיטת ההליכים בנסיבות שבהן בוודאי לא ניתן להצביע על שיהוי כלשהו בהגשת העתירה.

76. גם אם הייתי מקבל את טענת העירייה לפיה, "מירוץ המועדים" להגשת העתירה החל כבר בחודש אוגוסט 2017, מועד בו קיבל העותר לראשונה מכתב התראה מהמשיבה, עדיין לא התקיים יסוד "השיהוי האובייקטיבי" והעירייה לא טענה, ולא כל שכן שלא הוכיחה, כי נגרם לה נזק או פגיעה באינטרס כלשהו כתוצאה מהשיהוי הנטען. לפיכך גם מטעם זה דין טענת השיהוי להידחות.

77. חוסר תום לב- בנושא זה טענת העירייה היא טענה הראויה להישמע, ולא מצאתי בטיעוני העותר לרבות בסיכומיו, הסבר ראוי מדוע הסתפק בעתירתו בציון העובדה ש"לידיעתו" המחזיק בנכס בתקופה הרלוונטית היה חריש, ובחר להעלים בכתב העתירה את עובדת עבודתם המשותפת של העותר וחריש, כוונתם לשכור במשותף את הנכס, והסכסוף שפרץ ביניהם ושבעטיו, כך לטענת העותר, הוא הפסיק את העבודה המשותפת עם חריש ולא המשיך בטיפול בשכירת הנכס.

78. כפי שנפסק לא אחת, על עותר חלה החובה להציג תשתית עובדתית מלאה עם הגשת העתירה ("עניין שטרית" פסקה 16), ועותר שאינו מציג את מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית פועל בחוסר ניקיון כפיים אשר עשוי להביא לדחיית עתירה, גם אם לעותר טענות טובות לגופו של עניין (בג"צ 3483/05 די.בי.אס שירותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת (9/9/2007), פסקה 26).

79. אלא שבצד ההלכה לעיל, נקבע גם כי "עם זאת, קיימות נסיבות בהן על-אף אי ניקיון כפיו של העותר תישמע עתירתו לגופה. כך למשל מקום בו התנהגותה של הרשות הייתה נגועה אף היא בפגם כגון סחבת או חוסר הגינות...." (שם).

80. בעניין זה אפנה גם לבג"צ 10/80 יצחק זילכה נ' ראש עיריית חולון, פ"ד לד(4), 651, שם נקבע (פסקה 2):

"אי ניקיון כפיה של הרשות שימש גם במקרים אחרים עילה לבית משפט זה לדון בגופה של עתירה כאשר גם העותר עשה דין לעצמו והכתים ידיו הוא. העולה מן האמור הוא שמקפידים אנו על ניקיון כפיו של עותר, אולם גם הרשות חייבת לנהוג עם האזרח בהגינות ובתום לב..."

(וראה גם עע"מ 7245/11 ג'בארין נ' יושב ראש הוועדה המחוזית חיפה (30/12/12), פסקה 24).

81. יישום האמור לעיל על ענייננו, מוביל לעמדתי למסקנה לפיה על אף הפגם שנפל בהתנהלותו של העותר, אשר היה מחויב לפרט בעתירתו את הקשר בינו ובין חריש ואת זיקתו לנכס, אשר אף לגרסתו הייתה לו כוונה ראשונית לשכור אותו, אין מקום לדחיית עתירתו על הסף, וזאת נוכח התנהלות העירייה, אשר אין חולק על כך שפנתה לראשונה לעותר רק בחודש אוגוסט 2017, וזאת כאשר תקופת צבירת חוב הארנונה הסתיימה אף לגרסת העירייה והמשכיר לא יאוחר מחודש אוקטובר 2009, דהיינו רק לאחר 8 שנים.

יותר מכך לאחר שהעותר העלה את טענותיו בפני העירייה, שלחה העירייה לעותר רק ביום 26/9/2017 מכתב, אליו צירפה את הסכם השכירות בידה, ושבו לא ציינה העייריה מפורשות מועד אחרון שעד אליו נדרש העותר להסדיר את החוב, וכבר ביום 17/10/17 נקטה העירייה בהליכי גבייה מינהליים כנגד העותר.

82. לעמדתי, ומבלי להכריע דבר בשלב זה בשאלת עצם זכאותה של העירייה לנקוט בהליכי גבייה כנגד העותר בנסיבות האמורות, די בהתנהלותה של העירייה אשר הזדרזה לנקוט בהליכי גבייה כנגד העותר , לאחר 8 שנים שבהן נמנעה מלעשות כן , בכדי להוות משקל נגד לטענת הסף בדבר חוסר ניקיון כפיו של העותר, ובהתאם לפסיקה, במקרה כזה ישמעו טענות העותר לגופן על אף הפגם שנפל בהתנהלותו.

דיון לגופו של עניין - טענת ההתיישנות

83. כפי שפורט לעיל, קיימות בין הצדדים מחלוקות עובדתיות הן בשאלה האם העותר נרשם כלל כמחזיק בספרי העירייה, והאם העותר ראוי בנסיבות אלו להיחשב כמחזיק של הנכס, ולשאלות אלו אתייחס בהמשך.

לצורך הדיון בשלב זה אניח לטובת העירייה כי היא צודקת בכל טענותיה, והעותר נרשם כמחזיק בספרי העירייה ורק בשל מגבלות מערכת המחשב הוא אינו מופיע בדרישות התשלום ובדף החשבון של העירייה כמחזיק, וכי הוא החזיק בפועל בנכס לכל הפחות בתחילת תקופת השכירות , ולא ניתנה לעירייה הודעה על כך שהעותר פרש מהסכם השכירות , אך גם לאור הנחות מיטיבות אלו עם העירייה עדיין אין מנוס מהמסקנה לפיה חוב הארנונה שנצבר בגין הנכס התיישן כלפי העותר.

84. בעניין זה, וכפי שצוין כבר מספר פעמים, אין בין הצדדים מחלוקת של ממש באשר לתשתית העובדתית הרלוונטית.

84.1 חוב הארנונה נשוא העתירה נצבר בתקופה מיום 1/1/2008-31/10/2009 לכל המאוחר, וזאת על פי מכתב המשכיר שצורף כראיה נוספת.

84.2 הפניה הראשונה של העירייה לעותר הייתה בחודש אוגוסט 2017, דהיינו קרוב ל-8 שנים לאחר המועד האחרון שבו נצבר חוב ארנונה על הנכס.

בענין זה חשוב להדגיש כי לא ניתן הסבר של ממש על ידי העירייה , מדוע לא שלחה דרישות תשלום ומדוע לא נקטה בהליך כלשהו כנגד העותר במשך כל השנים, ונסיון העירייה לטעון כאילו ערכה הסדר עם חריש , אינו יכול לעמוד כאשר מדף החשבון ומהראיות הנוספות שצירפה העירייה והמעידות על פעולות הגבייה שננקטו כלפי חריש, עולה כי חריש לא עמד בהתחייבויותיו כלפי העירייה וכי החל משנת 2011 נדרשה העירייה לנקוט בהליכי גבייה כנגד חריש, ולא ניתן הסבר כלשהו מדוע לאורך כל השנים שבהם העירייה פועלת כנגד חריש, העירייה לא ערכה פנייה כלשהי את העותר.

85. בהקשר זה יודגש גם כי לאור האמור, יש לדחות את כל טענות העירייה, לפיהן תשלומים ששולמו במשך השנים על חשבון החוב נזקפו על חשבון תאריכי החיוב המוקדמים יותר, ובהתאם נותר רק חוב מאוחר שטרם התיישן, וזאת הן מאחר והעירייה לא הציגה תחשיב מפורט כלשהו אשר יצביע על גרסתה בשאלה איזה חוב נותר לתשלום,ומתי נצבר חוב זה,ויותר מכך גם אם נניח כי כל החוב שנותר לתשלום הינו חוב מחודש אוקטובר 2009 (הנחה שאינה יכולה לעמוד עובדתית), עדיין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות ביחס לחוב זה הינו לכל המאוחר כ-30 יום לאחר מועד החיוב, דהיינו לכל המאוחר בסוף חודש נובמבר 2009, "נולדה" עילת התובענה על פיה הייתה העירייה רשאית לפעול לגביית החוב כנגד העותר, ובהתאם חוב הארנונה שנצבר בגין תקופה זו התיישן בחלוף 7 שנים, דהיינו לכל המאוחר ביום 1/12/2016, התיישן חוב הארנונה נשוא העתירה (וראה בעניין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות דברים שכתבתי בעת"מ (חי') 63691-09-16 עבדאללה אבו נמר נ' עיריית טמרה מחלקת ארנונה וגבייה (27/11/2017), פסקה 50).

86. אלא שלטענת העירייה במקרה שלפנינו "אופסה" ולחילופין הוארכה תקופת ההתיישנות וזאת הן מחמת "הודאה בקיום זכות" בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות התשי"ח- 1958 (להלן-"חוק ההתיישנות"), והן בשל הליכי גבייה מינהליים שננקטו לגביית החוב לאורך השנים, וכפי שפורט לעיל לעמדת העירייה בהיות העותר וחריש חייבים ביחד ולחוד את חוב הארנונה בהתאם לסעיף 316 לפקודת העיריות, יש לראות בהודאה של חריש בחוב, כפי שבאה לידי ביטוי בתשלומים ששולמו על ידו על חשבון החוב, כהודאה של העותר בחוב, ויש לראות בהליכי הגבייה המינהליים שננקטו על ידי העירייה כנגד חריש כהליכים אשר "איפסו" את מרוץ ההתיישנות גם כלפי העותר.

87. בהקשר זה יוקדם ויודגש, כי לא הובאה בפניי ראיה כלשהי, לפיה העותר ידע על קיומו של חוב ארנונה כלשהו לעירייה, או כי הובאו לידיעתו הליכי הגבייה המינהליים שננקטו על ידי העירייה כנגד חריש, והן העותר והן חריש הכחישו כל ידיעה של העותר ביחס לקיומם של חובות ארנונה ובהתאם יש לראות בעותר כמי שידע לראשונה על קיומו של החוב בחודש אוגוסט 2017. השאלה הנשאלת היא כאמור האם ניתן לייחס את פעולות חריש או ידיעתו בעניין חוב הארנונה והליכי הגבייה הננקטים, כהודאה או כידיעה של העותר, שיש בהם כדי לעצור או "לאפס" את מירוץ ההתיישנות גם בעניינו של העותר.

88. לעמדתי, התשובה לכך היא שלילית, ואין בעובדה שהעותר וחריש חייבים ביחד ולחוד בחוב הארנונה, כדי לשנות מסקנה משפטית זו.

89. את עמדתי אני מבסס בראש ובראשונה על הרציונל אשר נקבע ב"עניין נסייר" להחלת דיני ההתיישנות על הליכי גבייה מינהליים, ובעניין זה אפנה לדברי כב' השופט פרוקצ'יה בעניין נסייר (פסקה 25 לפסק דינה):

"ככלל, בתביעות בענייני ארנונה מתקיימים הרציונלים העיקריים שביסוד ההתיישנות האזרחית בתביעות בעלות אופי כספי. לרשות ניתן פרק זמן של שבע שנים לממש תביעתה; הנישום רשאי לצפות כי בחלוף התקופה לא ייחשף עוד לתביעה לתשלום הכסף; אשר לאינטרס הציבור - אמנם, חסימתה של תביעת הרשות בטענת התיישנות פוגעת באינטרס הציבורי לממש את גביית המס במלואה, עם זאת, עוצמת הפגיעה אינה עומדת כנגד שיקולי היציבות והוודאות המושגים בהחלתה של תקופת ההתיישנות האזרחית על תביעות של הרשות למימוש הגבייה".

90. לאור הרציונל האמור, כל נישום של עירייה, רשאי לצפות כי הוא עצמו לא ייחשף לתביעה לתשלום ארנונה, בחלוף 7 שנים, והעובדה שבמקרה שבפנינו העירייה נקטה בהליכי גבייה כנגד נישום אחר, אינה פוגמת בזכותו לציפייה זו, ואין בעובדה שהנישום הנוסף חייב עמו את החוב ביחד כדי לשנות מסקנה זו, במיוחד כאשר כאמור לעיל, אין למעשה מחלוקת על כך שהעותר לא ידע כלל על הליכי הגבייה הננקטים כנגד שותפו לחוב.

91. יותר מכך, ב"כ העירייה מבקש להחיל על הוראות סעיף 316 לפקודת העיריות את הוראות סעיפים 54-55 לחוק החוזים העוסקים במצבים של ריבוי חייבים, אלא שהחלת הוראות אלו אינה מובילה למסקנה לה טוען ב"כ העירייה.

92. אקדים ואדגיש כי סעיף 316 לפקודת העיריות קובע כאמור כי: "מקום שהוטלה ארנונה לפי הוראות הפקודה על בעל של בנין או קרקע שהם בבעלות משותפת, מותר לגבותה מאחד או מאחדים מתוך הבעלים המשותפים...".

93. שאלת החלתן של הוראות הסעיף הדן בבעלים משותפים על מחזיקים במשותף, טרם הוכרעה באופן ברור בבית המשפט העליון, והושארה בצריך עיון ברע"א 9813/03 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון (4/2/2007), פסקה 12, אך בית המשפט שם הפנה לפסיקת בית המשפט המחוזי, שם הובעה הדעה שניתן להחילו גם על מחזיקים במשותף (ראו עמ"נ (חי') 242/05 הילה כהן נ. עיריית חיפה מנהלת הארנונה (22/9/2005), פסקה 8, וכן ראו עמ"נ (ת"א) 239/07 ונדום אופנה בע"מ נ' מנהל הארנונה עיריית תל אביב-יפו (3/9/2009), פסקה 12).

94. בין אם אצרף דעתי לפסקי הדין האמורים, ובין אם אחיל על הסיטואציה של מחזיקים במשותף את הוראות חוק החוזים, בכל מקרה התוצאה המשפטית, המוסכמת גם עליי, הינה כי על פי הדין ניתנו לעירייה מספר אפשרויות כיצד לפעול כנגד מחזיקים במשותף בנכס.

האחת,לראות בהם חייבים ביחד ולנקוט כנגדם במשותף בהליכי גבייה אזרחיים או מינהליים. השנייה ,לראות בהם חייבים לחוד באופן המאפשר לעירייה לנהל כנגד כל אחד מהמחזיקים במשותף הליכי גבייה נפרדים,, השלישית,שהינה אפשרות מיוחדת הקבועה בהוראות סעיף 316 לפקודת העיריות ולפיה העירייה רשאית לבחור אחד מהמחזיקים במשותף ולתבוע רק אותו על מלוא החיוב בארנונה, ולאחר מכן אותו נישום ששילם את מלוא החוב רשאי להיפרע מיתר המחזיקים במשותף את החלק העודף ששולם על ידו.

95. במקרה שלפנינו מבקש כאמור ב"כ העירייה לראות בעותר ובחריש חייבים ביחד, וכדברי ב"כ העירייה "רואים שניים כאילו הם אחד", אלא שלעמדתי טענתה זו של העירייה מנוגדת לחלוטין לדרך שבה פעלה העיריה בפועל.

96. כאמור לעיל, במשך 8 שנים פנתה העירייה בדרישות תשלום וניהלה הליכי גבייה אך ורק כנגד אחד המחזיקים (חריש), ונמנעה לחלוטין מעריכת פנייה כלשהי לחייב המשותף (העותר),והתנהלות זו מלמדת כי העירייה בחרה לפעול בהתאם לחלופה המוקנית לה בסעיף 316 לפקודת העיריות,אך ורק כנגד אחד החייבים במשותף.

בדרך פעולתה של העירייה ניתן לראות כ"הודאה" בכך שרק חריש הינו בעל הזיקה הקרובה לנכס , אך גם אם אין הדבר כך , בכל מקרה דרך פעולתה של העירייה משמיטה את הבסיס מטענתה המשפטית לפיה יש לראות בחריש ובעותר כשני חייבים שהינם אחד ,שפעולה כנגד האחד תחשב כפעולה כנגד החייב הנוסף.

97. יותר מכך , באם מבקשת העירייה לראות בחריש ובעותר "שני חייבים ביחד שהינם כחייב אחד" היה עליה החובה לפעול במקביל כנגד שני החייבים במשותף, ומשלא עשתה כן היא מנועה כיום מלפעול כנגד העותר,ובעניין זה אפנה לדברי המלומדים ד. פרידמן ונ. כהן ב"דיני חיובים - חלק כללי" (בעריכת ד. פרידמן - 1994) (להלן-"פרידמן -כהן")בפרק הדן בריבוי חייבים, עמ' 165 לפיהם: "בחיוב "יחד" אחראים החייבים "כאילו היו אדם אחד". לנושה יש עילת תביעה אחת בלבד, ועליו לתבוע את כל החייבים יחד. במקרה שהדבר לא נעשה, בשל כך שהחייב שנתבע לבדו לא דרש את צירופם של החייבים האחרים ובין מסיבה אחרת, ישלול פסק הדין מהנושה את האפשרות לתבוע את החייבים האחרים. דין זה חל אף אם הנושה זכה בתביעתו, אך פסק הדין לא שולם. הטעם לכך הוא שפסק הדין מיצה את עילת התביעה שיש לנושה בגין החוב".

98. אילו הייתה העירייה מגישה תביעה אזרחית אך ורק כנגד חריש, ניתן היה ליישם באופן מלא את האמור לעיל, ולעמדתי האמור נכון ויפה גם למקרה שבפנינו שבו ננקטו על ידי העירייה הליכי גבייה מינהליים אך ורק כנגד חריש.

99. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה , חוב מס הנגבה על ידי רשות , הינו בגדר "חוב פסוק וסופי" זאת"כאשר הנישום לא הגיש הליך משפטי המופנה כנגד שומת הארנונה שהוצאה לו, בין אם בדרך של השגה לוועדת ערר....ובין אם בדרך של עתירה מינהלית...."(עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ. יצחק סלומון בע"מ (15/4/2015),פסקה 17(להלן-"ענין סלומון"), וכן נקבע שם כי:"משהפך החוב לפסוק , בשל כך שלא הוגשה עליו השגה או עתירה על פי התנאים שנקבעו בחוק, ניתן לגבותו בדרך של הגשת תביעה אזרחית, או באמצעות הגבייה המינהלית...."

100. במקרה שלפנינו , העירייה כאמור הודתה בכך שפנתה לראשונה אל העותר בדרישה כלשהי רק בשנת 2017 , כך שלאורך כל השנים , נקטה בהליכים המובילים להפיכתו של חוב הארנונה ל"חוב פסוק" ולאחר מכן לגבייתו רק כנגד חריש , ולעמדתי יש להחיל את האמור לעיל ביחס להליכים אזרחיים גם כנגד הליכים מינהליים , ובהתאם יש לראות בבחירתה של העירייה לפעול כנגד חריש בלבד כמצוי זכותה לראות בעותר ובחריש כחייבים ביחד.

101. הדרך היחידה, בה ניתן היה להצדיק נקיטת הליכים כנגד העותר לאחר שנים כה רבות שבהן ננקטו הליכים רק כנגד חריש, היא אך ורק לאור היותם של חריש והעותר חייבים גם לחוד בחוב הארנונה, דהיינו כל אחד מהם חייב בנפרד את מלוא חוב הארנונה כלפי העירייה ובהתאם לדרך זו רשאית העירייה לכאורה לנקוט בנפרד ובמועדים הנראים לה בהליכים אזרחיים או בהליכי גבייה מינהליים כלפי כל אחד מהחייבים בנפרד בכפוף כמובן לכך שלא תגבה יותר ממלוא החוב.

102. אלא "ששטר ושוברו בצדו", באם מבקשת העירייה להתבסס על החיוב הנפרד הקיים לכל אחד מהחייבים, אין היא רשאית "באותה נשימה" לטעון כי העותר וחריש הינם למעשה אותו חייב, והודאות ותשלומים של חריש, יש בהם כדי לחייב גם את החייב.

103. קביעה כזו איננה יכולה לעמוד ממספר טעמים. ראשית, משנוקטת העירייה בהליכים נפרדים לחלוטין כלפי חריש והעותר, אין מקום לזיקה בין שני ההליכים, וגם בעניין זה אני סבור כי יש ליישם בשינויים המחויבים את ההוראות החלות לעניין ריבוי חייבים על פי חוק החוזים וגם בעניין זה אפנה לפרידמן-כהן (שם עמ' 299), שם בהתייחסם לפסק דין שניתן לטובת הנושה כנגד אחד החייבים במשותף צוין כי:

"יחסי נושה - חייבים - במקרה הרגיל העובדה, כשלעצמה, שהנושה זכה בפסק דין נגד אחד החייבים איננה שוללת ממנו את האפשרות לתבוע את החייבים האחרים. דין זה חל, כמובן, כאשר החיובים נפרדים, שאז יש לנושה עילה נפרדת נגד כל אחד מהם. דין דומה חל גם בצורת החיוב המשותף, הנפוצה אצלנו, היינו כאשר החיובים הם "יחד ולחוד". במקרה כזה יש לנושה, בצד עילת החיוב "יחד", שהיא עילה אחת כנגד כל החייבים, גם עילה נפרדת נגד כל חייב וחייב. פסק דין נגד חייב אחד "מבליע" את העילה נגדו וכן את העילה "יחד", שהיא העילה המשותפת נגד כל החייבים. אולם העילה הנפרדת ("לחוד") נגד החייבים האחרים, החייבים עימו "יחד ולחוד", עומדת בעינה. עילה זו מאפשרת לנושה שזכה בפסק הדין נגד חייב אחד לתבוע לאחר מכן את יתר החייבים "יחד ולחוד". אולם מובן מאליו שמימצאי פסק הדין בתביעה הראשונה לא יוכלו לסייע לנושה בתביעתו נגד החייבים האחרים, שלא נטלו חלק בתביעה הראשונה, ויהא על הנושה להוכיח מחדש את תביעתו". (דגש שלי ש.מ).

104. את האמור יש ליישם במקרה שלפנינו, ולפיכך רשאית אמנם העירייה לראות בכל אחד מהמחזיקים במשותף כבעל חיוב עצמאי, ובהתאם לנקוט כלפי כל אחד מהם בהליכי גבייה במועד שבו תבחר, ואולם בפועל יוצא מכך שכל אחד מהמחזיקים במשותף עומד באופן עצמאי אל מול העירייה, ולא ניתן להסתמך על מצגים או תשלומים שנתקבלו בהליך אחד כראיה כלשהי ביחס לחייב האחר כשם שממצאי פסק דין שהיה מתקבל, לו הייתה מוגשת תביעה כספית, לא יכלו לחייב חייב אחר.

105. האמור מקבל משנה תוקף ביחס לטענת התיישנות, שכפי שציינתי לעיל, הרציונל העומד בבסיסה הינו עקרון הסתמכות אישית של כל חייב בנפרד על המצג שיוצרת כלפיו העירייה, ועל זכותו האישית שלא להיות נתבע בגין חוב ארנונה לאחר 7 שנים (וראו גם פרידמן-כהן עמ' 320: "הכלל הבסיסי הנוהג בדין האנגלי הוא שהתיישנות מהווה הגנה אישית-דיונית. כלל זה אומץ בשיטתנו בהקשר לתביעות השתתפות בנזיקין", ואציין כי אינני רואה מניעה מהותית מדוע לא יוחל עקרון זה גם ביחס לחייבים במשותף בחוב ארנונה).

106. עמדה זו מקבלת לעמדתי חיזוק נוסף גם לאור הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות שעליו מבקשת העירייה להסתמך והקובע כי: "הודעה הנתבע, בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו בהודאה לעניין סעיף זה" (דגש שלי ש.מ.).

107. כפי שנקבע בפסיקה, על מנת שתתקבל טענת הודאה, "המאפסת" את תקופת ההתיישנות, נדרש כי ההודאה תהיה של הנתבע עצמו (ראו ע"א 1017/91 פסח משה ואח' נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול, (1/4/1996), פסקה 7).

108. זאת ועוד, ככל שמבקשת העירייה לראות בהודאת חריש בחוב בין מכוח כתב ההתחייבות שניתן על ידו בשנת 2009, ובין מכוח התשלומים ששולמו על ידו, כמחייבים גם את העותר היה על העירייה להצביע על מקור משפטי המבסס את טענתה לפיה הודאה של חריש מחייבת גם את העותר, או כי חריש היה מוסמך להודות בחוב גם בשם העותר, ולא הונח בסיס כלשהו לטענה זו (ראו בעניין הצורך בכך שנותן ההודאה יהיה מוסמך לחייב את הנתבע רע"א 8542/06 עזבון המנוח יוסף שלומיאן ז"ל ואח' נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור (24/3/2010), פסקאות 26-30 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ. נאור).

109. הדברים נכונים גם ביחס לטענת העירייה לפיה מירוץ ההתיישנות במקרה זו "אופס" בשל הליכי הגבייה המינהליים שננקטו על ידי העירייה כנגד חריש, אלא שבעניין זה כבר נקבע כי "לדעתי, יש לאמץ כלל הקובע שפעולות גבייה מינהליות שלא הובאו לידיעת החייב לא יאפסו את תקופת ההתיישנות" (ענין סלומון פסקה 21 לפסק דינו של השופט גרוניס לו הסכימה הנשיאה מ. נאור).

110. במקרה שלפנינו אין מחלוקת כאמור על כך שלא הובאה ראיה כלשהי לידיעת העותר בדבר הליכי הגבייה, ובנסיבות אלו, וגם אם הייתי נכון עקרונית לקבל את טענת העירייה לפיה יש לראות את הליכי הגבייה שננקטו על ידה, כחלים על החוב בכללותו, ובהתאם משפיעים גם על מירוץ ההתיישנות ביחס לעותר, עדיין משלא נסתרה טענת העותר לפיה לא ידע כלל על הליכי הגבייה, ומשלא הונח בסיס משפטי כלשהו לטענה לפיה יש לראות בידיעתו של חריש כידיעתו של העותר, אזי המסקנה המתחייבת במקרה זה היא שמירוץ ההתיישנות לא אופס, ומשחלפו למעלה מ-7 שנים חוב הארנונה התיישן, והעירייה מנועה מלנקוט הליכים לגבותו.

111. לסיום פרק זה, אני סבור כי גם אילו הייתי סבור, וכאמור אינני סבור כך, כי יש לקבל את טענות העירייה השוללות את טענת ההתיישנות, עדיין הייתי סבור כי העירייה מנועה במקרה זה מלפעול לגביית החוב מהעותר וזאת מכוח דיני השיהוי, וחובת ההגינות המינהלית החלה על העירייה.

בעניין זה אפנה "לעניין קורן" שם החיל בית המשפט העליון בסיטואציה בה לא חלים דיני ההתיישנות את דיני השיהוי, ובעניין זה קבע בית המשפט כי: "ואולם, דומה שאין חולק על כך שגם בהיעדר תחולה לטענת ההתיישנות, אין הרשות יכולה לגבות כל חוב בכל מועד אף אם לא עשתה פעולות גביה סבירות במהלך השנים. כפי שצוין בפרשה אחרת, "האפשרות שרשות מקומית תנקוט ואל תעשה משך שנים רבות ותתעורר יום אחד כשיעלה חפץ מלפניה לנחות על האזרח במפתיע כרעם ביום בהיר תוך שימוש באמצעי גבייה מינהליים נוקשים, נראית לי בלתי סבירה ונעדרת הגינות..." (פסקה 17).

בהמשך הוסיף בית המשפט וקבע כי:"החשוב לענייננו הוא כי הכל מסכימים כי אף אם הפרט חייב לנהוג בהגינות במערכת היחסים שלו עם הרשות, חובת ההגינות המוטלת עליו היא פחותה בהשוואה לחובה היתרה שמוטלת על הרשות.... לאמור, אין השתיים - חובת ההגינות של הרשות מזה, וחובת ההגינות של הפרט מזה - שקולות זו לזו. ואם חובתה של הרשות גדולה יותר הרי שפועל יוצא של סטנדרט התנהגות המצופה מן הרשות, ... יהיו מקרים שבהם על הרשות "להפנים" טעות שארעה ולא "לגלגל" אותה לכתפי האזרח שלא ידע על אודותיה..." (פסקה 26).

112. כל הדברים לעיל יפים ונכונים למקרה שבפנינו. העירייה כאמור בחרה להתנהל אך ורק מול חריש וזאת במשך 8 שנים ללא כל הסבר של ממש. גם אם אניח לטובתה של העירייה כי רק בשל טעות לא ננקטו על ידה הליכי גבייה במועד מוקדם יותר כנגד העותר, עדיין הייתי סבור כי המקרה שלפנינו הינו אחד המקרים בהם חובת ההגינות המוטלת על העירייה חייבה אותה במקרה זה "להפנים" את הטעות, למצות את הליכי הגבייה כנגד חריש גם במסגרת הליך פשיטת הרגל שהתנהל כנגדו, ולא היה מקום לכך שהעירייה "תנחת" על העותר בפעם הראשונה לאחר 8 שנים ותחל לנקוט נגדו בהליכי גבייה מינהליים.

בהקשר זה של חובת ההגינות יש לציין את העובדה , שחיוב הארנונה אותו נדרש העותר לשלם כולל מטבע הדברים , חיובי ריבית שנצברו במשך 8 שנים , ודומה כי אין צורך להכביר במילים על חוסר ההגינות המינהלית הגלומה בדרישה לתשלום חיובי ריבית בגין שנים כה רבות בהן העירייה עצמה לא פנתה כלל אל העותר.

דיון במחלוקות העובדתיות שבין הצדדים

113. לאור מסקנתי לעיל מתייתר לכאורה הצורך לדון ולהכריע במחלוקות העובדתיות שבין הצדדים, ובכל זאת אני מבקש להתייחס אליהן בתמציתיות מרובה, ואקדים ואדגיש כי מקובלת עלי טענת העירייה שלפיה אם אכן נרשם העותר כמחזיק בספרי העירייה על סמך הודעה שנמסרה לעירייה אליה צורף הסכם השכירות , אין בעובדה שהעותר לא החזיק בפועל בנכס , כדי לשחררו מחיוב הארנונה כל עוד לא ניתנה הודעה לעירייה בדבר חדילת החזקה , וזאת לאור עמדת הפסיקה בה נקבע כי ככלל לא חלה על העירייה החובה לבדוק באופן אקטיבי את זהות המחזיק בפועל בנכס , ועל המחזיק הרשום חלה החובה לעדכן את העירייה בהתאם להוראות סעיפים 325-326 לפקודת העיריות .

לפיכך יש לבחון תחילה האם אכן נרשם העותר כמחזיק בספרי העירייה.

האמנם העותר נרשם כלל כמחזיק בספרי העירייה

114. כאמור לעיל, בפני בית המשפט הוצג דף החשבון של העירייה שבו מצוין אך ורק חריש אלברט כמחזיק בנכס.

115. זאת ועוד, במכתבי העירייה אל העותר צוין בנדון: "ארנונה כללית ע"ש חריש אלברט ברח' הבנקים 2 - חיפה".

116. בנוסף טען כאמור חריש בעדותו כי הודיע לעירייה לאדם בשם אמיל שחבה כי העותר אינו מחזיק בנכס, ועדותו זו לא נסתרה ובהקשר זה יודגש כי העירייה ביקשה כאמור באופן מיוחד לצרף את מכתב המשכיר וזאת בין היתר מהטעם שמדובר ב"עדות הזמה" ובכל זאת לא ביקשה העירייה לנסות ולסתור את טענתו של חריש בדבר ההודעה שנמסרה על ידו, אשר נתמכת לכאורה בספרי העירייה עצמם.

117. על כל האמור יש להוסיף כי העירייה צירפה לכתב התשובה מטעמה את הצהרת חריש בדבר חדילת חזקה בנכס והחזרתו לבעלים שהוגשה ביום 15/12/2009, אך לא צירפה לתשובתה משום מה את ההודעה בדבר שינוי מחזיק שהוגשה ע"י חריש במועד תחילת החזקה. יותר מכך, העירייה לא הציגה למעשה רישום או מסמך פורמאלי כלשהו של העירייה המצביע על כך שהעותר נרשם במועד כלשהו כמחזיק בספרי העירייה.

לעמדתי יש להחיל במקרה זה את קביעת הפסיקה לפיה: "... כלל נקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, כי מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה..." (ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רם נוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ (27/7/2008), פסקה 26)).

118. במקרה שלפנינו הימנעות העירייה מהבאת מסמך, תרשומת, או כל פלט אחר שיעיד על רישומו של העותר כמחזיק, ובמיוחד הימנעותה מהבאת ההודעה שהוגשה לעירייה בדבר שינוי המחזיק בתחילת תקופת השכירות של חריש, וזאת כאשר ראיות אלו מצויות בידה וניתנו להגשה לתיק בית המשפט ללא קושי, מובילות למסקנה לפיה מסמכים אלו אינם תומכים בגרסת העירייה או שאינם קיימים, ובכל מקרה יש בהם לחזק דווקא את טענת העותר לפיה הוא מעולם לא נרשם כלל כמחזיק בספרי העירייה, וכי כל פעולותיה של העירייה כיום, מבוססות על גרסה "שנולדה" רק לאחר שחריש נקלע להליכי פשיטת רגל והעירייה בחנה מחדש את הסכם השכירות "וגילתה" כי גם העותר מופיע כשוכר בהסכם ורק על בסיס נתון זה החלה העירייה לפעול כנגדו.

119. כנגד כל האמור לעיל, עומדת גרסתה של העירייה לפיה בשל מגבלות של מספר התווים הניתנים לרישום בפרטי המחזיק במערכת הממוחשבת לא ניתן היה לרשום גם את העותר כמחזיק . אלא שגירסה זו נטענה באופן סתמי ללא כל ראיה תומכת , ומבלי שהעירייה הביאה בפני בית המשפט את הנתונים הבסיסיים ביותר הנוגעים לסוגיה וכפי שפורט לעיל , ב"כ העירייה אף לא יכל לתת נתון בדוק כלשהו ביחס למספר התווים המקסימלי הניתן לרישום.

120. לאור היות עובדת רישום העותר כמחזיק בספרי העירייה נתון מהותי , ניתן היה לצפות כי העירייה תניח בפני בית המשפט מסד עובדתי מוצק אשר יתמוך בגירסתה ומשלא עשתה כן , אין לי אלא להסתמך על ספרי העירייה עצמם כפי שמשתקפים בדף החשבון ובמכתבי ההתראה ששלחה העירייה שבכולם צויין רק חריש כמחזיק ,ובנוסף על העובדה שהעירייה עצמה לא פעלה במשך 8 שנים כנגד העותר , ובנוסף על עדות חריש , והמסקנה המתבקשת היא שבפועל העותר לא נרשם כלל כמחזיק בספרי העירייה בתקופה הרלוונטית , ורק במועד מאוחר בהרבה שאינני יודע לקבוע אותו , אך ניתן להניח שהוא אירע בסמוך למועד פנייתה הראשונה של העירייה לעותר ,"גילתה" העירייה כי גם העותר רשום כשוכר בהסכם השכירות, ורק על סמך "גילוי" זה החליטה העירייה לפעול כנגד העותר.

121. אני סבור כי לאור קביעתי לעיל ,העירייה הייתה מנועה לפעול כנגד העותר , וזאת מהנימוקים שצויינו לעיל ביחס לחובת ההגינות המינהלית של הרשות , והדברים מקבלים משנה תוקף במקרה שלפנינו שבו כפי שיפורט להלן , קיים גם ספק של ממש בשאלת החזקת העותר בנכס בפועל.

האם העותר החזיק בפועל בנכס

122. כאמור לעיל, טענת העירייה בדבר היותו של העותר "מחזיק" מבוססת בעיקר על מכתב המשכיר, השלט שהוצב בנכס, והסכם השכירות וכנגדן עומדות עדויותיהם של חריש והעותר.

123. אינני נדרש לניתוח מדוקדק של כלל הראיות לאור כל האמור לעיל , אך אני מוצא לנכון לציין כי מכלל העדויות והראיות עולה כי קיים ספק של ממש בשאלה האם אכן העותר החזיק בפועל בנכס.

124. בענין זה יצויין כי הן העותר והן חריש העידו באופן קטגורי ואינני מוצא מקום לפקפק בעדותם זו ,כי במועד מעבר חריש לנכס הם כבר היו מצויים בסכסוך ובנתק, ובהתאם העותר מעולם לא העביר את פעילות משרדו לנכס ואף לא ביקר בו מעולם, וכנגד עדות זו לא הוצגה כל ראיה סותרת מצד העירייה.

125. נכון אני לקבל את טענת העירייה כי גירסתו של העותר ביחס לחתימתו על הסכם השכירות הייתה גירסה תמוהה, וכי טענת ה"זיוף" הועלתה בשפה רפה ,אך כנגד טענה זו עומדת העובדה שמכתב המשכיר אינו מציין דבר ביחס לנסיבות החתימה , לא הובאה עדות או תצהיר כלשהו של נציג המשכיר שבפניו חתם על פי הנטען העותר , ואף חריש הכחיש כי העותר חתם עימו על הסכם השכירות.

126. בנסיבות אלו כל שניתן לטעון הוא כי כפות המאזניים הראייתיות בשאלת חתימתו של העותר על הסכם השכירות מאויינות ,ולאור הכלל שלפיו כאשר צד מעלה טענת זיוף , או מתכחש לחתימתו על מסמך כלשהו , נטל הראיה בשאלת אמיתות החתימה הוא על מי מבקש להסתמך על המסמך, וכאמור העירייה לא הניחה בפני בית המשפט ראיות נגד של ממש להכחשת העותר לחתימתו(ראו ע"א 45/15 חלימה נבולסי נ' נביל נבולסי (15.5.17).

127. זאת ועוד, אמנם הוכח מהראיות שהוצגו כי בניגוד למצג הראשוני שניסה העותר להציג לפיו הוא אינו יודע דבר ביחס לנכס , בפועל העותר שקל לשכור את הנכס ביחד עם העותר , נפגש עם ב"כ המשכיר בענין , ויתכן ואף חתם על הסכם השכירות , אך באותה מידה עולה מכל הראיות והעדויות כי בפועל , העותר לא נטל חלק כלשהו בשכירת הנכס , ולא החזיק בו מעולם.

128. גם קיומו של השלט המשותף , מהווה ראיה ברורה לכוונת העותר וחריש להקים משרד משותף , אך הוא אינו יכול להוות ראיה מספיקה להוכחת החזקה בפועל של הנכס על ידי העותר , וזאת גם בשים לב לעדותו של חריש לפיה השלט הוזמן על דעתו בלבד , וללא כל מעורבות של העותר.

129. בנוסף אני מוצא לנכון להדגיש כי אילו הייתה פועלת העירייה במועד גם כנגד העותר , וכאמור לעיל מהאסמכתאות שצירפה העירייה עולה כי כבר בשנת 2009 היא נדרשה לשלוח מכתבי התראה לחריש ואף איתרה אותו בכתובת אחרת (רח' עמל 33א'), העותר יכל היה להביא ביתר קלות ראיות להוכחת טענותיו בדבר העדר החזקה בנכס.

משבחרה העירייה שלא לפנות לעותר במשך 8 שנים , אזי במקרה של ספק ראייתי , הספק צריך לפעול לחובתה של העירייה , אשר גם פגעה ביכולתו של העותר להביא "בזמן אמיתי" את הראיות הנדרשות להוכחת טענותיו, ולפיכך ולאור כל האמור לעיל , אין לי אלא לקבוע גם כי לא הוכח כי העותר החזיק בפועל בנכס.

סיכום

130. סיכומו של דבר,כפי שפורט לעיל ,חוב הארנונה שנצבר בגין הנכס בשנת 2009 , התיישן כלפי העותר , ובהתאם אני קובע כי העירייה אינה רשאית לפעול כנגד העותר לצורך גבייתו.

131 כמו כן וכפי שפורט לעיל, במקרה שלפנינו גם לא הוכח כי העותר נרשם כלל כמחזיק בספרי העירייה במועדים בהם נצבר חוב הארנונה, וכן לא הוכח כי העותר החזיק כלל בנכס.

132. לעמדתי, לאור הנסיבות המיוחדות בתיק זה שבו מלכתחילה היה מוסכם כי העירייה לא פעלה במשך 8 שנים כנגד העותר , היה על העירייה להודיע על הסכמתה לסעד המבוקש מלכתחילה ,ולא היה מקום לניהול הליכים בהיקף שנוהלו על ידי העירייה, והעובדה שהעותר הודיע כבר בכתב העתירה על כוונתו להגיש תביעה כנגד העירייה , אינה יכולה לשמש כהצדקה לניהול ההליכים בדרך ובהיקף כפי שנוהלו על ידי העירייה .

133. לפיכך יש לחייב את העירייה לשאת בהוצאות העותר בסכום ראוי , אך מאידך יש ליתן משקל גם לגילוי החלקי של העובדות על ידי העותר בכתב העתירה , ולפיכך אני מחייב את העירייה לשאת בהוצאות העותר בסכום מתון של 7,500 ₪.

134. כמו כן אני נענה לבקשת העותר ומתיר פיצול סעדים וזאת מבלי להידרש להכריע בשאלת האפשרות להגשת תובענה מינהלית במקרה זה , או לשאלת הצורך הדיוני בבקשה לפיצול סעדים מקום בו מדובר בתובענה אזרחית המוגשת בעקבות הכרעה בעתירה מינהלית.(ראו והשוו עת"מ 47156-08-11 מינהל קהילתי פסגת זאב ירושלים ואח' נ' עיריית ירושלים ואח' (3.7.12), פסקה 40 וכן רע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (19.1.17).

ניתן היום, כ' אב תשע"ט, 21 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.