בפני בקשה לפי סעיף 57ב לפקודת התעבורה, שעניינה, ביטול איסור השימוש ברכב, שניתן בגין נהיגת המבקש ברכב משא (להלן:"הגורר"), שמשקלו הכולל של הרכב והמטען המובל בו (להלן:"הגרור"), עולים על המשקל הכולל המותר, לכאורה, בניגוד לתקנה 85 (א)(5) לתקנות התעבורה.

ביום 30/10/17, נמסרה למבקש הודעת איסור שימוש ברכב ל-30 יום. הודעה זו ניתנה בהקשר לדו"ח מספר 20211000011, שעניינו, עבירה של נהיגת רכב תוך הובלת מטען, כשהמשקל הכולל של הרכב הוא 37,600 ק"ג, העולה על המשקל המותר של הרכב בו נהג שהוא 32,000 ק"ג.

הצדדים טענו לבקשה, כמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 7/11/17 ותיק החקירה הוגש

לעיוני.

ב"כ המבקש ביקש לבטל את הודעת איסור השימוש בהתייחסו למספר נימוקים:

טען כי לא ניתן לסמוך על שקול הדעת של הקצין, כי המדובר בגורר וגרור ולמשטרה לא היתה סמכות לאסור שימוש הגרור היות ולגביו לא הוגש כתב אישום ולא הונפקה תעודת שקילה. טוען לטעות בדו"ח, בשל העובדה כי מדובר בחריגה של 17.5% ולא 18% כנטען וכנגד אופן השקילה של משרד התחבורה, בה שוקלים בנפרד את הגורר והגרור ומייחסים את משקל הגורר לכל מכלול הרכב (גורר וגרור יחד) בשל העובדה כי יש רק תעודת שקילה אחת.

ב"כ המבקש הציג תעודת שקילה מתחנת מעבר חירייה מיום העבירה, לפיה היתה חריגת משקל אשר לא נופלת בגדר איסור השימוש ברכב והוסיף וטען כי בשל כך שהיה זה יום גשום, נוספו למשקל כמויות מים. ב"כ המבקש טען להפסד השתכרות רב שנגרם באופן יומיומי בשל איסור השימוש.

ב"כ המשיבה מצידו טען, כי הניסיון לבצע הפרדה בין הגורר לגרור פסול, טען כי מדובר ביחידה עצמאית ומטרת המחוקק הינה למנוע מיחידה עצמאית כבדה לסכן ציבור משתמשי הדרך שכן חריגת משקל כמוה כסיכון ממשי. עוד טען, כי עניין אחוזי החריגה זניחים לאור העובדה כי היתה חריגה ובאשר לטענה בדבר מזג האויר, היה על המבקש לקחת זאת בחשבון.

ב"כ המשיבה הפנה לעברו התעבורתי של המבקש ולעובדה כי כמה ימים לפני הארוע קיבל דו"ח של נהיגה ברכב עם אסור שמוש וביקש שלא להתייחס לתעודת המעבר בחירייה, היות ומדובר בתעודה של חברה פרטית, חסרה חתימות ואין מדובר בראיות.

ב"כ המשיבה הפנה לפסיקה לדוגמה: רע"פ 5608/17, שם במקרה דומה נקבע כי מדובר ברכב אחד שלא ניתן להפרידו לגורר וגרור וביקש להותיר את צו האיסור על כנו.

דיון והכרעה

מעיון בתיק המשטרה עולה, כי ביום 30/10/17, בשעה 7:50 לערך, נעצר המבקש, בעת שנהג ברכב משא, בכביש 5 למזרח, כשהוא מוביל מטען, כאשר מיוחסת לו חריגת יתר במשקל הכולל של הרכב.

ממכלול טיעוני הצדדיפ עולה סוגיה משפטית להכרעה:

האם הביטוי "רכב" כאמור בסעיף 57 א (א)(1) לפקודת התעבורה מתייחס לגורר ולגרור כמקשה אחת וכפועל יוצא האם יש צורך בשימוע נוסף, נפרד לגרור.

תקנה 85 (א)(5) לתקנות התעבורה, התשכ"א 1961 קובעת:

"לא יוביל אדם מטען ברכב או עליו... כאשר המשקל הכולל של הרכב והמטען המובל בו לא יעלו על המשקל הכולל המותר ועל המטען המורשה לפי רישיון הרכב..."

המבקש הגיש בקשה לביטול איסור שימוש שניתן על הגורר והגרור והציג טענות משפטיות כמו גם טענה של הפסד השתכרות יומיומי.

מאחורי איסור מנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידי

בעליו, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים. בדברי ההסבר להצעת

החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל

הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש, ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי

להילחם בעבירות התנועה וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה כל שביכולתו כדי למנוע

עבירות בעת השימוש ברכבו.

מחומר הראיות עולה כי המבקש, מבצע העבירה, הוא הבעלים של הגורר והגרור.

בתיק החקירה הובאו לעיוני: תעודת אישור של היחידה למשקולות ומידות של משרד התמ"ת בדבר תקינות המשקל המודד, תע"צ לפיו בוצעה בדיקת כיול כנדרש ותעודת שקילה מפורטת של משרד התחבורה לפיה הגורר נמצא עם משקל יתר של 5,600 ק"ג, שהם 17.5% חריגה ואילו הגרור נמדד ללא חריגת משקל.

צודק ב"כ המבקש כי מצוינת חריגה של 18% כאשר החריגה בפועל היא 17.5% אולם, נתון זה לא מוריד ולא מעלה מהעובדה כי קיימת חריגת משקל וסביר, כי החלטת הקצין הפוסל לא הייתה משתנה, לאור נימוקיו.

מפנה לע"ח 46486/06/17 אלצראיעה נ' מדינת ישראל (מחוזי ב"ש), שם קבע כב' השופט צלקובניק, כי לצורך בחינת סבירותה של ההוראה המנהלית על איסור השימוש, די בהצגת תעודת השקילה המצביעה על שיעור החריגה מהמשקל המותר.

כהמשך ישיר להנחיית כב' השופט צלקובניק, אני קובעת שדי בתעודת השקילה, אישור היחידה למשקולות ומידות, התע"צ שצורף כמו גם תעודת תחנת המעבר חירייה שהגיש המבקש, אשר גם לפיה קיימת חריגת משקל – בכדי לקבוע קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת המבקש בעבירה המיוחסת לו.

באשר לטענת ב"כ המבקש כי המשטרה פעלה בחוסר סמכות כאשר אסרה שימוש על הגרור, בשל היעדר שימוע, תעודת שקילה ודו"ח לגביו - אני קובעת כי דין הטענה להידחות.

מפנה לסעיף 57א(א)(1), שם קבע המחוקק כי שוטר רשאי למסור לנהג, מבצע העבירה של משקל יתר, הודעת איסור שימוש על רכב למשך 30 יום וזאת אף ללא צורך בשימוע.

אני קובעת כי המשטרה פעלה בסמכות הקנויה לה בחוק.

מפנה לע"ח 43526/09/17, מדינת ישראל נ' עבידייה, שם קבע כב' השופט עדן: "הפרשנות המתיישבת עם מילות החוק ותכליתו הינה כי סעיף 57א(א)(1) מקנה את הסמכות להטלת איסור שימוש הן ביחס לגורר והן ביחס לגרור... הפרשנות של הביטוי "רכב מסחרי" ושל הביטוי "רכב", במסגרת סעיף 57א(א)(1) הינה כי יכול ויהיה זה הגורר, יכול ויהיה זה הגרור, ויכול ויהיו אלה שניהם יחד".

בפסק דין זה נקבע כי, העבירה אינה מבוצעת על ידי הרכב אלא על ידי הנוהג ברכב והביטוי "רכב", כאמור בסעיף 57א(א)(1) על פי מילות החוק, על פי הגיון ההוראה ועל פי הקשר הדברים, מתייחס הן לגורר והן לגרור.

לאור הלך הדברים ומשנתן המחוקק סמכות בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב בהתאם לסעיף 57א(א)(1) לפקודה, הרי שלצורך מניעת העבירה החמורה המיוחסת למבקש של נהיגת רכב בעל עומס יתר, הסמכות, כמו גם תכלית החוק, מתירים לאסור שימוש הגורר והגרור גם יחד.

מפנה להחלטתה המנומקת של כב' השופטת דוידי בבא"ש 6138/07/17, קבועה נ' מדינת ישראל, שם הכריעה בשאלת השבתת הגורר והגרור כמכלול ופסקה כי הגורר והגרור אחד הם.

זאת ועוד, מפנה לנימוקי הקצין הפוסל בשימוע לגבי ההחלטה בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב לפיהם התייחס הקצין הפוסל לחומרת העבירה, אשר בוצעה על ידי הבעלים של הגורר והנגרר, דבר המעיד על מסוכנות הנהג וחוסר אחריותו.

בבחינת סבירות החלטת הקצין הפוסל ועמידתה בכללים המנהליים אני קובעת כי החלטת הקצין הפוסל עומדת במבחן הסבירות ובדין יסודה.

לסיכום, אפנה לדבריו של סגן הנשיאה, כב' השופט אלון אופיר בבא"ש 3950/06/17,

אלצראיעה נ' מדינת ישראל:

"אני סבור כי כל חריגת משקל מעבר לברירת המשפט (רף של 15%) צריכה להיענות

באפס סבלנות ובאישור של הודעת איסור השימוש ברכב ככל שזו ניתנה על פי חוק ויש

בידי המדינה ראיות גולמיות המראות כי העבירה בוצעה".

דעתי כדעתו. במקרה שלפנינו קיימות ראיות גולמיות לביצוע העבירה המיוחסת

למבקש. למשטרה סמכות השבתה מנהלית בעבירה מסוג זה. הגורר והגרור עונים

להגדרת הביטוי "רכב" שבפקודת התעבורה ולפיכך, ההשבתה בוצעה כדין על הרכב

כמכלול. בקשת המבקש אינה חוסה בהגנת סעיף 57 לפקודה ולכן ולאור כל האמור, אני

קובעת כי החלטת קצין המשטרה ניתנה כדין ובסמכות ודין הבקשה להידחות.

המזכירות תודיע לצדדים.

ניתנה היום, כ' חשוון תשע"ח, 09 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.