הרקע לתביעה

1. התובעת, ילידת 1955, נפגעה, לטענתה, ביום 13.06.16, בחניון שבבניין "נצבא" ברח' המסגר 39 בתל אביב (להלן: "החניון" ו"הבניין" בהתאמה) המופעל על ידי נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), זאת, לטענת התובעת, נוכח מחדלי הנתבעת באחזקת החניון. לדברי התובעת, היא מעדה ממדרכה שבחניון בשל כך שהחניון היה חשוך (להלן: "האירוע"). נתבעת 2 הינה מבטחתה של הנתבעת, בין היתר כלפי צדדים שלישיים.

2. הנתבעות כפרו באחריותן לנזקי התובעת. לדבריהן, החניון היה מואר היטב והמדרכה הייתה מסומנת. הנתבעות הוסיפו, כי בחניון הייתה מותקנת תאורת חירום, אך זו לא הייתה צריכה לפעול במועד האירוע, שכן לא דווח באותה עת על כל תקלת חשמל.

3. לצד הגנתן, הגישו הנתבעות הודעת צד ג' כנגד בעלת הבניין והחניון בו ארע האירוע, ממנה שכרה הנתבעת את החניון. לטענתן, צד ג' חייבת לשפותן הן בהיותה בעלת המקרקעין, והן בשל כך שלפי המוסכם והנוהג, התחזוקה השוטפת של החניון התחלקה בין הנתבעת לצד ג', והאחריות על כך הייתה מוטלת על אב הבית שהועסק בבניין. כן נטען, כי במסגרת ההסכם בין הנתבעת לצד ג', התחייבה האחרונה לערוך ביטוח צד ג'.

4. צד ג' כפרה בנטען כנגדה, וטענה כי ככל שקיימת אחריות לנזקי התובעת בגין האירוע, היא רובצת לפתחה של הנתבעת, אשר לא מילאה את חובותיה החוקיות והחוזיות, הן כלפיה והן כלפי התובעת. בשל הפרת חובות אלו היא הגישה הודעת צד ד' כנגד הנתבעות.

5. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת גם באשר לנכותה של התובעת כתוצאה מהאירוע. התובעת הצטיידה בחוות דעתו של ד"ר ג'אבר סאלח אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בשל כאב והגבלה ברגל שמאל כתוצאה משבירת הרגל באירוע. כן קבע ד"ר סאלח, כי לתובעת הייתה נכות זמנית בשיעור 100% למשך כחודש וחצי, בשיעור 50% למשך חודשיים נוספים, ובשיעור 25% למשך 4 חודשים נוספים.

6. מנגד, הנתבעות הצטיידו בחוות דעתו של ד"ר אברהם משיח אשר קבע בחוות דעתו, כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה כלשהי כתוצאה מהאירוע. ד"ר משיח גם חלק על הנכויות הזמניות שנקבעו, אך על פניו הוא טעה בחוות דעתו של ד"ר סאלח וקרא בה נכויות זמניות לתקופות ארוכות יותר משנקבע בה. בסופו של דבר קבע ד"ר משיח, כי נכון להקנות לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה של כחודשיים.

7. נוכח הפער בין חוות הדעת הסכימו הצדדים, שלא למנות מומחה מטעם בית המשפט, ולהעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על שיעור של 5%.

המסכת הראייתית

8. התובעת סמכה את טענותיה על עדותה ועל עדות בעלה, אשר היה לצדה בזמן האירוע. בתצהירה סיפרה התובעת, כי ביום האירוע היא הגיעה עם בעלה לפגישה בקומה 14 של הבניין. בתום הפגישה, בערך בשעה 14:20, הם ירדו במעלית לחניון, ובדרכם מהמעלית לרכב, היא מעדה במדרכה שבין מתחם המעלית למתחם החנייה ונחבלה בכף רגל שמאל. היא ציינה, כי לא הבחינה במדרכה, מאחר והחניון היה חשוך.

9. בחקירתה הנגדית ציינה התובעת, כי היא ובעלה החנו את רכבם בקומה 1- של החניון, קרוב לכניסת כלי הרכב לחניון, יצאו דרך כניסת כלי הרכב, ונכנסו לבניין מהכניסה הראשית. המקום בו החנו את רכבם היה מואר באור יום. בתום פגישתם בקומה ה-14 של הבניין, הם ירדו במעלית ישירות לקומה 1-, יצאו מהמעלית ללובי קטן שממנו יש דלת לחניון. הלובי היה מואר, אך החניון היה חשוך, ועל כן היא לא ראתה את המדרכה, מעדה ונפלה. לדבריה, היא לא חיפשה מפסק להדליק את האור, ולא השתמשה בטלפון הנייד שלה כדי להאיר את דרכה. כן אישרה, כי הבחינה בכלי הרכב בחניון, אך במדרכה לא הבחינה. לשאלה, האם במידה והייתה עומדת הייתה מבחינה במדרכה השיבה שאפשר שכן, אך היא הלכה ישר ולא עצרה כדי להתבונן. את המרחק ממקום הנפילה לרכב היא אמדה בכ-10 מטרים.

10. התובעת המשיכה וסיפרה בתצהיר, כי מיד לאחר נפילתה, בעלה סייע בידה לקום ופינה אותה למרפאת "מכבי" במבשרת ציון, שם היא הופנתה ל"טרם". ב"טרם" היא עברה מספר בדיקות וצילומים, שהדגימו שבר בבסיס עצם המסרק 5 בכף רגל שמאל. רגלה השמאלית גובסה למשך חודש והיא שוחררה לביתה למנוחה.

11. התובעת ציינה, כי במשך כחודש התהלכה בעזרת קביים ואף נעזרה בכיסא גלגלים. לאחר מכן היא נדרשה להליך שיקום ארוך ולמעקב מרפאתי. היא טופלה באמצעות פיזיותרפיה, מנוחה וכדורים לשיכוך כאבים. לדבריה, מאז האירוע, היא סובלת מכאבים חזקים בכף רגל שמאל, בעיקר בזמן דריכה על הרגל, מתקשה במעבר ממצב ישיבה לעמידה, בהליכה ובעמידה ממושכת. היא מתקשה בנעילת נעלי עקב ובביצוע עבודות שדורשות הליכה מרובה.

12. בהתייחס לנזקיה כתוצאה מהאירוע ציינה התובעת, כי עובר לאירוע עבדה כמזכירה רפואית בדיור מוגן "פרוטיאה בהר", אך כתוצאה מהאירוע היא לא יכולה הייתה לשוב לעבוד שם, ועקב כך פוטרה מעבודתה. היא שהתה בבית ללא עבודה במשך כ-10 חודשים, ולאחר מכן עבדה כמזכירה בקופת חולים "מכבי" למשך 3 חודשים בלבד, והשתכרה שכר הקטן באופן משמעותי משהשתכרה בעבודתה ב"פרוטיאה בהר". לדבריה, כיום (במועד הגשת התצהיר), היא עובדת כמנהלת משרד במכללת עזריאלי וגם שם היא משתכרת שכר נמוך באופן משמעותי משכרה בעבר.

13. בחקירתה הנגדית היא הוסיפה, כי כיום (במועד עדותה בבית המשפט) היא אינה עובדת כלל, מאחר והיא עברה דירה לראשון לציון ועל כן עזבה את העבודה במכללת עזריאלי שבירושלים. במקום מגוריה החדש היא עבדה כחודשיים במשרד תיווך, אך גם מקום עבודה זה עזבה לאחר שהוא "לא התאים לה". כיום היא מחפשת עבודה חדשה. היא גם אישרה, כי מגיל 62 היא מקבלת קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי.

14. עוד ציינה התובעת בחקירתה הנגדית, כי היא נאלצה לשהות בביתה כשרגלה מגובסת כחודש וחצי, ולאחר מכן שוחחה עם הממונים עליה בעבודה והתפטרה מהעבודה. היא לא זכרה אם הציגה בפני המעסיק את תעודות המחלה שלה, אך לבסוף אישרה כי הפסקת העבודה הייתה יוזמה שלה. לדבריה, היה ברור לה כי לאחר תקופת ההחלמה היא תצטרך לעבור טיפולי פיזיותרפיה, ולא הייתה לה ברירה אלא לעזוב את מקום העבודה.

15. כן ציינה, כי בתקופה בה נעזרה בקביים, סעד אותה בעלה באופן אינטנסיבי, וסייע בעדה בפעולות יומיומיות, בין היתר, רחצה, לבישת בגדים וכיוצ"ב. באותה תקופה הוא גם ביצע את כלל עבודות הבית. בארבעת החודשים שלאחר מכן, הצורך בעזרתו פחת, אך עדיין היא נזקקה לעזרה ולתמיכה. גם כיום, היא מתקשה בביצוע עבודות משק בית והיא נעזרת בעוזרת בית בשכר, פעם בשבועיים למשך 5 שעות, בעלות של 60 ₪ לשעה. ואולם, בחקירתה הנגדית היא ציינה כי העסיקה עוזרת גם עובר לאירוע, אך בהיקף של פעם בחודש. כן ציינה, כי כיום היא אינה מעסיקה עוזרת כלל. כן ציינה התובעת, כי שילמה עבור נסיעות לטיפולים ועבור השתתפות עצמית בתרופות וביקורי רופאים. היא הציגה קבלות חלקיות בלבד.

16. כאמור, התובעת הסתייעה גם בעדות בעלה. הוא סיפר בתצהירו, כי בדרכם לרכב שעמד בחניון, הוא הבחין באשתו נופלת מהמדרכה שבין המעליות למתחם החנייה. הוא סייע לה לקום והסיע אותה למרפאת "מכבי" ומשם ל"טרם". לדבריו, החניון היה חשוך באופן שלא ניתן היה להבחין במדרכה. למחרת היום, בשעות הצהריים, הוא הגיע לחניון כדי לתעד את מקום נפילתה של אשתו ולדווח לשומר בכניסה על האירוע. השומר הפנה אותו לעובד בדלפק הכניסה לבניין וזה נתן לו את פרטי בעל החניון. שני סרטונים שהוא צילם במקום הוגשו לבית המשפט (להלן: "הסרטונים"), ולפי עדותו של בעלה של התובעת, מצב התאורה בחניון במועד האירוע זהה למצב התאורה במועד בו הוא צילם את הסרטונים.

17. גם בעלה של התובעת, ציין בחקירתו הנגדית כי הם החנו את רכבם בקומה 1- בסמוך למקום כניסת כלי הרכב לחניון, ויצאו דרך כניסה זו ונכנסו לבניין דרך הכניסה הראשית. הוא ציין, כי עם הכניסה לחניון, הם פנו שמאלה וחנו בסמוך, ועל כן אך טבעי היה לחזור ולצאת דרך כניסת כלי הרכב ולא לחפש את המעלית. ואולם, בניגוד לעדותה של התובעת, הוא שלל את הטענה כי במקום החנייה היה אור יום. אדרבה, לדבריו "הכול היה חשוך" ומטעם זה הם לא פנו לעבר המעליות אלא יצאו דרך כניסת כלי הרכב. גם הוא ציין, כי הם לא ניסו לחפש מפסק להדלקת האור בטרם יצאו אל החניון החשוך מהלובי המואר. בנוסף, הוא שלל את הטענה כי האור של הלובי האיר דרך הדלת הפתוחה על המדרכה הסמוכה לה.

18. מטעם הנתבעת העיד מר אריאל בן זמרה ששימש כמנכ"ל הנתבעת. לדבריו, הוא שמע על האירוע לראשונה, לאחר הגשת התביעה כנגד הנתבעת. הוא פנה לשומרי החניון, לשומר בלובי ולאב הבית, אבל איש מהם לא ידע לומר דבר על האירוע הנטען. מר בן זמרה ציין, כי הנתבעת מפעילה את החניון מאז חודש יולי 2015. היא קיבלה את החניון במצב מוזנח, הן מבחינת תאורה והן מבחינת כיבוי אש, והנתבעת טיפלה בכל הנדרש, הזמינה אנשי מקצוע, לרבות חשמלאי שטיפל בגופי התאורה, הכשירה את החניון באופן מלא וקיבלה רישיון עסק.

19. מר בן זמרה הוסיף וציין, כי מאז קבלת החניון לידי הנתבעת, היא דואגת להחלפת התאורה בחניון ולתאורת לדים, חזקה יותר. אכן, לא כל גופי התאורה שבחניון פועלים בכל עת, אך רמת התאורה בחניון עומדת בתקן הנדרש לפי רישיון העסק. הוא צרף לתצהירו תמונות שצולמו בחניון בסמוך להגשת התצהיר, בחודש מאי 2019 (להלן: "התמונות"). לדבריו, המצב הנצפה בתמונות תואם את מצב התאורה בחניון בכל תקופת הפעלתו על ידי הנתבעת. בחקירתו הנגדית אישר מר בן זמרה, כי במקרה של נורות שהתקלקלו, האחריות להחלפתן מוטלת על הנתבעת.

20. הנתבעת אף צרפה דו"ח של המהנדסת מיטב קציר, שנערך ביום 17.04.16, זמן קצר לפני האירוע. הדו"ח מאשר כי המצב בעסק תואם את תוכניות העסק שהוגשו על ידי המהנדסת ואת תנאי המשטרה. כן מציין הדו"ח את תקינות תאורת ההתמצאות, כשבחקירתה הנגדית הסבירה המהנדסת קציר כי הכוונה לתאורת חירום, וכי אין בדו"ח התייחסות לתאורה הרגילה שבחניון.

21. עוד העיד מטעם הנתבעת, מר דוד כהן, העובד כשומר בחניון. הוא ציין, כי לחניון שתי כניסות לכלי רכב, ובכל אחת מהן מוצב שומר, באופן שהעובר דרך הכניסה חייב לעבור על פני השומר המוצב שם. לדבריו, השומרים מחויבים לסייר בחניון לפחות פעמיים ביום ולדווח על מפגעים, בכלל זה צורך בהחלפת נורות. הוא ציין, כי בחניון תאורה קבועה שאינה בשליטת השומרים, ובמקרה של תקלה, נדלקת תאורת חירום באופן אוטומטי. גם הוא ציין, כי התמונות שצורפו לתצהירו של מר בן זמרה תואמות את המצב הקבוע בחניון. בחקירתו הנגדית ציין מר כהן כי במועד בו הנתבעת קיבלה את החניון לידיה, החניון לא היה במצב טוב כמו היום, אך היא שינתה את המצב והביאה אותו למצב כפי שהוא היום, בתוך חודש-חודשיים.

22. מטעם צד ד' העיד מר גיא כהן, מנהל הנכסים אצל צד ג'. גם הוא ציין כי האירוע נודע לצד ג' רק עם הגשת ההודעה כנגדה. לדבריו, הנתבעת התחייבה לתפעל ולתחזק את החניון בהתאם להסכם שנחתם בינה לבין צד ג', ובכלל זה לתקן כל קלקול או נזק.

דיון והכרעה

23. עדויות התובעת ובעלה, כי התובעת מעדה במדרכה שבחניון בשעות הצהריים של יום 13.06.16 מקובלות עלי. אין מחלוקת כי בשעות אחר הצהריים של אותו יום, התובעת הופנתה ממרפאת קופת חולים ל"טרם", שם רגלה גובסה, ואין יסוד לטענה כי היא מעדה במקום אחר וחיפשה חניון לטפול עליו את האשמה לנפילתה.

24. השאלה העומדת להכרעה היא, האם הנתבעת נושאת באחריות לנפילת התובעת. התשובה לשאלה זו, לאחר שמיעת כלל הראיות והטענות, היא בשלילה. ואבהיר.

25. למעשה, אין מדובר בטענה להעדר תאורה בחניון כתוצאה מהפסקת חשמל או בעייה טכנית אחרת. אין מחלוקת כי התאורה פעלה, ולא הייתה זו תאורת החירום כי אם התאורה הרגילה. טענת התובעת היא, כי התאורה בחניון, ובפרט באזור היציאה מהמעלית לחניון, הייתה דלה והאזור היה חשוך בשל כך כי נורות רבות לא פעלו. התאורה באותו מקום ובאותו זמן הייתה לקויה ועמומה. כתוצאה מכך, התובעת לא הבחינה במדרכה ונפלה.

26. אכן, הנתבעת נמנעה מלהציג את רישיון העסק שלה, ומכאן יש להסיק כי במועד האירוע טרם היה לה רישיון עסק. מסקנה זו מתחזקת נוכח הדו"ח של המהנדסת קציר מיום 17.04.16, כשההנחה היא שדו"ח זה נדרש כחלק מהדרישות לקבלת רישיון עסק. מכאן, כי בסמוך למועד האירוע טרם היה לנתבעת רישיון עסק. בהקשר זה יצוין, כי הדו"ח של המהנדסת קציר, מתייחס אך לתאורת החירום ואין בו כדי ללמד דבר אודות התאורה הרגילה. ברם, בהעדר רישיון עסק כשלעצמו אין די לבסס את טענת הרשלנות. ידוע לכל, כי הליך הוצאת רישיון עסק הוא הליך שאורך זמן, ובמהלך התקופה לקבלת הרישיון הקבוע, נאספים האישורים השונים הנדרשים. על כן, בעובדה שבמועד האירוע לא היה בידי הנתבעת רישיון עסק, אין כדי ללמד כי התאורה בחניון, חרגה מהנדרש בחוק, בתקנות ובנהלים.

27. גם אם אקבל את הטענה כי במועד האירוע, טרם השלימה הנתבעת את הכשרת החניון, ובכלל זה שדרוג כלל הנורות בחניון, ייתכן בהחלט כי גם במצב תאורה חלקי, מדובר בתאורה מספקת ואין מדובר בהתרשלות. מה גם, שמר דוד כהן שעובד בחניון מזה שמונה שנים, העיד כי הנתבעת השלימה את הכשרות החניון ושדרוגו מהמצב בו היא קיבלה אותו, בחודש יולי 2015, בתוך חודש או חודשיים, ולא מצאתי מקום לפקפק בעדותו. האירוע מושא הליך זה ארע בחלוף כשנה מהמועד בו קיבלה הנתבעת את החניון לחזקתה.

28. הנה כי כן, לא זו בלבד שהתובעת לא הצטיידה בחוות דעת שיש בה ללמד כי התאורה שהייתה בחניון בעת האירוע, כמו גם התאורה הנצפית בסרטונים (שלפי גרסת התובעת היא אותה תאורה שהייתה בחניון יום קודם לכן בזמן האירוע) אינה עומדת בתקן נדרש; אלא שהיא אפילו לא ידעה להצביע על תקן כלשהו לתאורה הנדרשת. לא ניתן אפוא, לקבוע, כי התאורה שהייתה בחניון בזמן האירוע הייתה פחותה מהנדרש על פי הדין. די בכך, כדי לדחות את כלל טענות התובעת להפרת חובות חקוקות על ידי הנתבעת.

29. העובדה כי כיום, מצב התאורה טוב יותר (כפי שעולה מהתמונות שהנתבעת הציגה) מזה שהיה במועד האירוע, אין בה כדי ללמד כי מצב תאורה גרוע יותר, מלמד על התרשלות. גם העובדה כי הנתבעת רואה במצב התאורה שבתמונות סטנדרט אליו היא שואפת ואותו היא רואה כאידאלי מבחינת השירות שהיא מעניקה ללקוחותיה באי החניון (כעדותו של מר בן זמרה), אין בה כדי לקבוע כי סטנדרט נמוך מזה מהווה התרשלות.

30. לצד זאת, טענת התובעת הייתה, כי ניתן לקבוע את התרשלותה של הנתבעת, גם ללא הצגת תקן וחריגה ממנו. זאת, על בסיס צפיה בסרטונים המתעדים את מצב התאורה בחניון, כפי שצולם על ידי בעלה של התובעת, כ-24 שעות לאחר האירוע, ושלפי עדויותיהם, מצב התאורה במועד הצילום זהה למצב התאורה בזמן האירוע.

31. אכן, ב"כ הנתבעת השיגה כנגד הטענה כי הסרטון צולם יום לאחר האירוע, ואולם עדותו של בעלה של התובעת בעניין זה מקובלת עלי. זאת, לאחר שהראה בצילום בטלפון הנייד שלו צילום עמדת התשלום שצילם יום לאחר מכן. אכן, התאריך המופיע לצד הסרטונים בטלפון הנייד שלו הוא מחודש לאחר האירוע, ואולם הוא הסביר כי זהו המועד בו נשלחו הסרטונים לעורך הדין. הסבר זה מניח את הדעת, בשים לב לכך שכאמור, קיימת תמונה המוכיחה כי הוא אכן היה בחניון יום לאחר האירוע. גם התובעת העידה כי בעלה נסע יום לאחר האירוע לצלם את מקום נפילתה.

32. דא עקא, שלא ניתן לקבל שהסרטונים מתעדים את מצב החניון במקום נפילתה של התובעת. עדויות התובעת ובעלה היו נחרצות וחד משמעיות, ולפיהן הן החנו את רכבם בקומה 1- של החניון, בסמוך לשער כניסת כלי הרכב, ולמעשה מטרים ספורים משם. כיום אמנם מקומות החנייה בקומה 1- הם מקומות שמורים, אך לא הובאה כל עדות לפיה גם במועד האירוע כל החניות בקומה זו היו שמורים, וגם עדי הנתבעת לא ידעו לומר דבר מוחלט בקשר לכך. גם לא ניתן לטעון כי התובעת ובעלה טעו כאשר אמרו כי חנו בקומה 1-, שכן הם לא רק העידו אודות מספר הקומה, כי אם ציינו במפורש כי חנו בסמיכות לכניסה לחניון. לפי עדות בעלה של התובעת, הם נכנסו לחניון פנו שמאלה והחנו את רכבם מטרים ספורים מהכניסה. הם אף הטעימו כי בשל כך הם לא פנו לעלות במעלית אלא יצאו החוצה דרך שער כניסת כלי הרכב ונכנסו בדלת הראשית לבניין. התובעת עצמה אף העידה כי המקום בו חנו היה מואר באור יום, דבר שייתכן רק בקומה 1- של החניון.

33. לעומת זאת, צפייה בשני הסרטונים שצילם בעלה של התובעת מלמדת כי הם צולמו בקומה 2- של החניון. הדבר ניכר בבירור הן בסרטון הראשון, בשנייה 00:27 והן בשנייה האחרונה של הסרטון השני. הניסיון לטעון כי השלטים שנראים בסרטון מלמדים על ירידה לקומה 2- ולא שמדובר על קומה 2- עצמה, אינה יכולה לעמוד, וכל מי שצופה בסרטון עומד על כך שמדובר בקומה 2-.

34. נשאלת אפוא השאלה, מדוע בחר בעלה של התובעת לצלם קומה שונה מזו שבו ארעה הנפילה של התובעת. האם היה זה מפני שקומה 1- הייתה מוארת וקומה 2- הייתה מוארת פחות ממנה, או שמא מדובר בטעות שנבעה מסיבה כלשהי. כך או כך, ניתן לקבוע באופן ברור כי הסרטונים אינם מתעדים את קומה 1- שבחניון שהיא הקומה בה נפלה התובעת. למעשה יש לקבוע, כי העובדה שבעלה של התובעת הגיע לחניון, יום לאחר האירוע, בכוונה תחילה לתעד את המקום על מנת שיהיו בידו ראיות להוכחת רשלנות הנתבעת, והוא לא צילם את מקום הנפילה כי אם קומה אחרת, יש בה די כשלעצמה להביא למסקנה כי התאורה שבקומה 1- הייתה סבירה וראויה.

35. יתרה מזאת. גם אם אקבל כי הסרטונים מתעדים את מצב התאורה בקומה בה נפלה התובעת, אין בכך כדי ללמד על רשלנות של הנתבעת. אכן, ניתן לראות בסרטונים כי נורות, בכמות שאינה מבוטלת, אינן פועלות. ברם, בד בבד ניתן לראות כי נורות רבות כן פועלות. הצילום מתמקד בפינות שונות של החניון, בעיקר במקומות בהם חונים כלי הרכב, ואכן כשהמצלמה מתמקדת באותם מקומות, אותם מקומות נראים חשוכים. ואולם לא זו בלבד, שהתמקדות מעין זו אינה יכולה ללמד על התאורה בחניון בכללו, וכפי שהעידה גם המהנדסת קציר, שלא ניתן לקבוע רמת תאורה לפי צילום; ולא זו בלבד שכאשר הצילום נעשה מרחוק, ניתן להבחין בתאורה קיימת ואף בצבעי הסימון שעל שפת המדרכה; אלא שגם באותן שניות בודדות בהן מתמקדת המצלמה במדרכה, בה לפי הטענה נפלה התובעת, הגם שהצילום נעשה מקרוב, תוך הסתרה של האור הקיים במרחב כולו, ניתן לראות בבירור את הסימון שעל גבי המדרכה. בדקה 1:01 בסרטון השני, באותם רגעים עצמם, בהם שומעים את בעלה של התובעת אומר: "כמה שהיא חשוכה וכמה שלא ניתן לראות את המדרכה", ניתן לראות בבירור את סימון המדרכה באדום ולבן.

36. אכן, ביחס לתמונות שהציגה הנתבעת בהן נראה החניון מואר מאוד, הסרטונים מציגים תאורה פחותה. ואולם, התמונות והסרטונים לא צולמו באותה דרך. תמונות הנתבעת צולמו באופן שהן נותנות מבט רחב על כלל שטח החניון, בעוד הסרטונים שצילם בעלה של התובעת צולמו באופן שהם מתמקדים בדרך כלל באזור קטן וממוקד מתוך החניון. הסרטונים אכן מקנים תחושה כי המקום חשוך יותר מאשר בתמונות שהציגה הנתבעת. ברם, כאמור, לא זו בלבד שהסרטונים אינם מתעדים את הקומה הרלוונטית (הגם שהתמונות אף הן מתעדות את קומה 2- וקומה 3-); ולא זו בלבד שקשה לאמוד את איכות התאורה האמיתי בשים לב למיקוד הצילום בשטח קטן ותוך הפניית המצלמה לכיוון קרקעית החניון; אלא שכאמור, בסרטונים עצמם, ניתן לזהות את הסימון על גבי שפת המדרכה.

37. מה גם, שהתובעת ובעלה העידו כי בלובי שלפני המעלית האור היה דולק בזמן האירוע, וכי בזמן נפילת התובעת, דלת המעבר בין הלובי לחנייה הייתה פתוחה. הדבר גם הכרחי נוכח המרחק הקצר, של מטר אחד בלבד או מעט יותר, בין הדלת לשפת המדרכה. מכאן, ששפת המדרכה הייתה מוארת, ולוּ במידת מה, גם מהתאורה שבתוך הלובי. לעומת זאת, הסרטונים שצילם בעלה של התובע נעשו שעה שהדלת שבין הלובי לחנייה סגורה או בשעה שהתאורה בלובי לא דלקה. גם אין זכר בתמונות לאור יום, שעה שהתובעת העידה כי למפלס החנייה בו הם חנו חדר אור יום. לפי עדותה המרחק בין המעליות למקום בו הם החנו בסמוך לכניסה לחניון הוא כ-10 מטרים, ובנסיבות אלו, גם אם מדובר במרחק גדול יותר, צריך היה להבחין באור היום לוּ הצילום של החניון היה נעשה כדבעי. קשה אפוא, לסמוך על הסרטונים כמתעדים את המצב שהיה בחניון לאשורו. בפרט בשים לב לאמור, כי בעלה של התובעת בחר לצלם קומה שונה מזו שהתובעת העידה כי נפלה בה.

38. בהקשר זה אציין, כי ככלל, ההתרשמות מעדות בעלה של התובעת הייתה, כי הוא תאר את המצב בחניון באופן חמור יותר מאשר תארה אותו התובעת. כך בעלה של התובעת ציין כי כבר שעה שחנה בחניון הוא הבחין בעלטה שהייתה בו, בעוד שהתובעת עצמה ציינה כי מקום חנייתם היה מואר בשל אור היום שהאיר עליו. התובעת גם תלתה את יציאתם דרך שער כלי הרכב בקרבתו למקום חנייתם, בעוד בעלה תלה זאת גם בעלטה (כך לפי תאורו) ששררה בחניון. כך בעוד שהתובעת אישרה כי לוּ הייתה עומדת, ולא מהלכת, היא יכולה הייתה להבחין במדרכה, שכן לא היה מדובר בעלטה מוחלטת וניתן היה להבחין גם בכלי הרכב, בעלה ציין שהחניון היה חשוך באופן שלא ניתן היה להבחין במדרכה.

39. אציין גם, כי במסגרת עדותה של התובעת, כובו הנורות באולם בית המשפט והאולם האיר רק מאור השמש שחדר דרך החלון, והתובעת ציינה ביחס לאור שהיה באולם, כי אינה יודעת להשוותו לאור שהיה בחניון, אך בכמות האור שקיים באולם ניתן להבחין במדרגה. האור הנצפה בסרטונים רב יותר מהאור שהיה באולם לאחר שכובתה התאורה, ומכאן, כי ניתן היה להבחין במדרכה באור שהיה קיים בחניון.

40. ההתרשמות הייתה, כי בעלה של התובעת ביקש לתאר את התאורה בחניון כחושך מוחלט, בעוד שהתובעת עצמה לא העידה שכך היה המצב. ניסיון זה של בעלה של התובעת בא לידי ביטוי באופן הצילום שנעשה על ידו, המתמקד כאמור, באזורים קטנים חשוכים, לא מעט פינתיים, מבלי ליתן מבט רחב על החניון ואזור נפילת התובעת. התנהלות זו יש בה גם כדי להסביר את הצילום בקומה 2- ולא בקומה 1-, שם ארעה הנפילה לטענת התובעת ובעלה. לא ניתן לסמוך אפוא, על הסרטונים, ומעדות התובעת עצמה עולה כאמור, כי לא העדר תאורה או איכותה מנעה את האפשרות להבחין במדרכה.

41. אין אפוא, מנוס מהקביעה כי הנתבעת לא התרשלה, שכן היא נקטה באמצעים הנדרשים, סימנה את שפת המדרכה בצבעי אדום ולבן בולטים והמקום היה מואר. בנסיבות אלו, גם אם הוא היה יכול היה להיות מואר יותר, וגם אם בשלב מאוחר יותר הנתבעת דאגה לתאורה חזקה יותר, אין במצב התאורה בזמן האירוע לעלות כדי רשלנות.

42. ויובהר. אין ספק, כי הנתבעת נושאת באחריות בשל קיומם של מכשולים או ליקויים בחניון, שיש בהם כדי לסכן את הבאים בשעריו, והיא חבה בחובת זהירות מושגית כלפי התובעת כמי שהשתמשה בחניון. אולם, הכרה בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין התובעת לנתבעת הינה אמנם תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, שהיא, אם בין הנתבעת לבין התובעת, בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש.

43. בעניין זה יש לזכור, כי חובת הזהירות הקונקרטית אינה למניעתו של כל סיכון וסיכון. חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנושית המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת, כל עוד המדובר בסיכונים סבירים, אשר חיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)). יפים לעניין זה דברי כב' השופט חשין בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (1993): "סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית".

44. ככלל, הסיכון של נפילה או החלקה בעת הליכה, ברחובה של עיר כמו גם בחניון ציבורי, הוא סיכון סביר. מי שיורד ממדרכה לכביש, כמו מי שיורד במדרגות, עשוי לעתים למעוד ולהחליק. אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. על כן, עצם העובדה שהתובעת מעדה, אין בה כשלעצמה להצביע על רשלנות מצד בעל המקום.

45. נפילה המתרחשת כתוצאה מחוסר תשומת לב למדרכה מקום בו היא צפויה להימצא, על אף שהיא מצערת, היא אינה חריגה במהותה. לא ניתן לחייב בעל חניון, על כל אירוע של נפילה המתרחש בחצריו. כל זאת, בתנאי, שהוא נקט אמצעי זהירות סבירים. אחריותו של בעל חניון, לנפילה של מי שמבקר בחצריו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. במקרה זה, מבחינת חובתה של הנתבעת, היא יוצאת ידי חובתה אם העמידה בחניון תאורה סבירה, ואם סימנה את שפת המדרכה כדבעי, באופן שהמהלך ושם לבו לדרך שלפניו יכול להבחין בכך. אין מדובר בדרישה להלך עם ראש מושפל ועיניים מביטות בקרקע, אך מדובר בהליכה בזהירות מינימאלית, של ההולך, שלא להלך כסומא באפילה ולפקוח עיניים לעבר הסביבה הסובבת אותו ולהתחשב בתנאי המקום והדרך.

46. במקרה זה, כאמור, לא כל הנורות פעלו, ואפשר היה להאיר את המקום טוב יותר. ואולם, בניגוד לעדות בעלה של התובעת לא שררה עלטה בחניון. תאורה הייתה. שפת המדרכה הייתה צבועה באדום לבן באופן שניתן היה להבחין בה. אין מדובר במדרכה המצויה באמצע החניון, כי אם ביציאה מהלובי, במקום צפוי, שהדעת נותנת כי תמצא שם מדרכה. אור הלובי מאיר גם הוא ליוצאים את המדרכה הסמוכה לה. לטענת התובעת ובעלה, כשהם יצאו מהלובי הם שמו לב לחשיכה, בנסיבות אלו מצופה היה כי הם יתנו דעתם למדרך רגלם. הם לא עשו כן. כפי שעלה מעדות התובעת היא יצאה מהלובי והחלה להלך כשפניה לכיוון כלי הרכב. כל שארע, למרבה הצער, הוא כי היא לא שמה לבה למדרכה ומעדה בה.

דין התביעה אפוא, להידחות, בהעדר אחריות מצד הנתבעת לנזקה של התובעת.

עם זאת, להשלמת התמונה אדון גם בשאלת הנזק.

47. כאמור, הצדדים הסכימו להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על שיעור 5% בשל כאב והגבלה ברגל שמאל כתוצאה משבירת הרגל באירוע.

48. באשר לנכות התפקודית. אכן, ברוב המקרים, בהעדר נסיבות מיוחדות, תהא הנכות הרפואית מפתח לחישוב אובדן השכר בעתיד, בפרט כאשר מדובר בנכות אורתופדית שהיא ככלל נכות בעלת אופי תפקודי (ראו: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995). והשוו גם: ע"א 4919/09 עיסא נ' בר (פורסם בנבו, 14.06.01)). ברם, לא כך הוא כאשר מדובר בנכות בשיעור כה קטן. לנכות שכזו, לא בהכרח ישנה השפעה תפקודית, וודאי לא בשיעור הנכות הרפואית (ראו: ע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול"), (פורסם בנבו, 31.12.89); ת"א (מחוזי-ת"א) 1230/05 גנט נעים נ' ברסקי (פורסם בנבו, 9.10.11)). במקרים מעין אלו, נכון לבחון את השפעת הנכות על תפקודו של הנפגע ממועד התאונה ועד למתן פסק הדין, ולהסתייע בכך לאמוד את השפעת הנכות על תפקודו.

49. במקרה זה, אין מחלוקת כי התובעת שהתה בבית למעלה מחודש לאחר האירוע. שני המומחים, הן מטעם התובעת והן מטעם הנתבעת, הכירו בנכות זמנית בשיעור 100% לתקופה זו. גם אין מחלוקת כי ביום 18.07.16 הפסיקה התובעת את עבודתה בדיור מוגן "פורטיאה בהר" שם עבדה כמזכירה רפואית עד לאירוע. ברם, בעוד שבתצהירה טענה התובעת כי מאחר והיא לא יכלה לשוב לעבודתה היא פוטרה ממנה, בחקירתה בבית המשפט עלה כי אין בטענה זו ממש, וכי הפסקת העבודה הייתה יוזמה שלה. העובדה ששולמו לה פיצויי פיטורים אין בה ללמד דבר, שכן מעסיקים רבים נוהגים לשלם לעובדיהם פיצויים גם שעה שהם מתפטרים ולא מפוטרים. במקרה זה כאמור, התובעת אישרה במפורש כי היא זו שיזמה את הפסקת העבודה. לא הובאה כל ראייה כי דעתו של המעסיק לא הייתה נוחה ממצבה של התובעת. התובעת יכולה הייתה להצטייד עם ימי מחלה לתקופה נוספת, ואין כל יסוד לסברה כי אם הייתה עושה כן היא הייתה מפוטרת. התובעת טענה כי היא נאלצה להפסיק לעבוד נוכח טיפולי הפיזיותרפיה שהיה עליה לעבור. ברם, טיפולים אלו שהיא עברה פעמיים-שלוש בשבוע, לא היה בהם כדי להצדיק וויתור על מקום העבודה הקבוע, וכאמור, אין כל יסוד לטענה כי היא הייתה מפוטרת אם הייתה נעדרת מספר שעות בשבוע לצורך הטיפולים. אדרבה, מדבריה (תשובה 21ה' לשאלון) עלה כי כחצי שנה לפני מועד האירוע היא נטלה חופשה מהעבודה לתקופה של שבועיים וחצי, ואם המעסיק יכול היה לספוג חופשה מעין זו, אין מקום להניח כי לא יכול היה לספוג חופשה ארוכה מעט יותר, בשל סיבה מוצדקת.

50. אין מנוס מהמסקנה כי התובעת החליטה על דעתה לעזוב מקום עבודה קבוע, בפרט כשיש לזכור כי במועד האירוע התובעת הייתה בת שישים וחצי, קרוב לגיל בו היא הייתה יכולה לצאת לפנסיה ממילא. השנים הבאות מלמדות כי התובעת מצאה תעסוקה במקומות שונים לתקופות קצרות, מבלי שהתמידה באותם מקומות, ולא הובאה כל ראיה לכך כי הפסקת העבודה באותם מקומות קשורה בקשר כלשהו לנכותה. היא עצמה אישרה כי הפסקת העבודה במכללת עזריאלי, שם עבדה כשמונה חודשים, נבעה משינוי מקום מגוריה מירושלים לראשון לציון, והיא גם אישרה כי הפסקת העבודה ממקום עבודתה האחרון, במשרד תיווך, נבעה מכך שמקום העבודה "לא התאים לה". יש לציין גם, כי בתקופה שלאחר האירוע היא קיבלה דמי אבטלה בסך כולל של 29,819 ₪, ולאחר מכן מאז היותה בת 62 היא מקבלת קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי. אין אפוא, כל אינדיקציה לכך שהתובעת הפסיקה לעבוד נוכח נכותה, ואין גם מקום לייחס לה הפסד באותם חודשים בהם היא כן בחרה לעבוד, בשיעור של 5%.

מכאן לאומדן הנזקים.

51. אובדן שכר לעבר ולעתיד - השכר החודשי של התובעת עובר לאירוע, בשים לב לשכרה בחודשים פברואר עד מאי 2016, עמד על סך של כ-6,000 ₪ ברוטו. עיון בתלושי השכר מלמד כי היא קיבלה שכר מלא עבור חודשים יוני ויולי 2016, תוך שימוש בימי מחלה. לאחר מכן היא פרשה מהעבודה ובהמשך עבדה חודשים ספורים במהלך השנים 2017 עד 2019. כיום, התובעת בת 64 ופשיטא כי אין לפסוק לה פיצוי מעבר לגיל 67, כשיש לקחת בחשבון כי חודשים לא מועטים היא לא עבדה כלל, כאמור, ביוזמתה ומבחירתה, ובחודשים אלו ממילא לא נפגע שכרה. יש אפוא, לפסוק לתובעת בראש נזק זה שכר על דרך האומדנא, בהנחה כי שכרה נפגע ולוּ במשהו בחודשים בהם עבדה בשל נכותה, ואני אומד פיצוי זה, לאחר ניכוי דמי התאונה שקיבלה (בסך של 2,351 ₪) בסך של 6,000 ₪.

52. כאב וסבל – התובעת נפגעה ברגלה. היא התהלכה עם גבס למשך כחודש כשהיא מסתייעת בקביים וכסא גלגלים. היא סבלה מנכות בשיעור 100% לתקופה של כחודש וחצי-חודשיים, ולתקופה של 50% לעוד מספר מועט של חודשים. מאז נכותה היא בשיעור 5%. בנסיבות אלו אני אומד את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 22,000 ₪.

53. עזרת הזולת לעבר ולעתיד – התובעת טענה כי נדרשה לעזרת בני משפחתה, ונסתייעה בבעלה, הן בתקופה בה שהתה בגבס והן לאחר מכן בתקופה בה עברה טיפולים פיזיותרפיים. לא הובאה כל עדות לכך, ואפילו בעלה שנדרש לעדות אודות נסיבות האירוע, לא צייןדבר בתצהירו אודות עזרה שהעניק לתובעת. גם הטענה כי התובעת נדרשה בתקופה שלאחר מכן לעזרה בשכר לא זכתה לראייה כלשהי, לא בדמות ראייה על תשלום ולא בדרך של עדות על כך. אדרבה, התובעת אישרה כי העסיקה עובדת בשכר עוד עובר לאירוע. אכן לדבריה, התדירות גדלה, מפעם בחודש לפעם בשבועיים. ברם, בד בבד, היא אישרה כי כיום היא אינה מעסיקה כלל עוזרת בשכר, לאמור אף פחות מאשר קודם האירוע, ומכאן שמצבה הרפואי השתפר ואינו דורש כיום כלל עזרה בשכר. ואכן, בתי המשפט ציינו לא פעם כי "לא בכל מקרה של הגבלה גופנית יש לפסוק פיצויים בשל עזרה מצד ג'. העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר נקבע בכל מקרה לגופו על יסוד ראיות הנוגעות לעניין" (ע"א 151/84 חורי נ' בית החולים המשפחה הקדושה, פ"ד מב(1) 779 (1988)). עניין זה יש בו גם כדי ללמד כי נכותה של התובעת אינה משפיעה כיום על עיסוקה, וודאי לא באופן משמעותי.

54. עם זאת, אני סבור כי גם ללא עדות הבעל, ההנחה היא כי בתקופה בה היא הייתה מגובסת ברגלה, כמו גם בתקופה שלאחר מכן, לגביה נקבעו לה על ידי המומחה מטעמה אחזוי נכות חלקיים, בעלה סעד אותה מעבר לעזרה רגילה הניתנת בין בני זוג, והוא ביצע את עבודות הבית מעבר לסיועו ברגיל. משכך אני פוסק לתובעת בראש נזק זה סך של 10,000 ₪.

55. הוצאות לנסיעות וטיפולים – מדובר בנזק מיוחד הדורש הוכחה. התובעת לא צרפה קבלות, למעט שתי קבלות המלמדים על הוצאה של שקלים בודדים. עם זאת, יש מקום להניח כי התובעת נשאה ותשא בעתיד בעליות השתתפות עצמית לביקורי רופאים, טיפולים ותרופות, ואני אומד את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 1,500 ₪. איני סבור כי נכותה של התובעת מצדיקה מתן פיצוי עבור ניידות, כשלא הוכחה הוצאה שנדרשה בשל כך מאז האירוע ועד היום. ברי, כי אין לפסוק לה את הסכום שהיא שילמה ל"יד שרה" כערבון, גם אם בחרה בסופו של יום להשאירו ב"יד שרה" כתרומה.

56. כלל נזקי התובעת כתוצאה מהאירוע מגיע אפוא, לכדי סך של 39,500 ₪. כאמור, איני סבור כי הנתבעת נושאת באחריות לנזק זה, ואולם ברי כי גם לוּ הייתי קובע קיומה של אחריות, היה מקום לקבוע כי לתובעת אשם תורם בשיעור ניכר של 70%. זאת בשל כך שהתובעת אישרה במפורש כי היא הבחינה שהחניון חשוך כאשר יצאה אליו מהלובי ולא נקטה כל אמצעי זהירות. לא חיפשה מפסק להדלקת האור, לא נעזרה בפנס שבטלפון הנייד, ולמעשה גם לא הביטה אל מקום הליכתה. לפי עדות בעלה של התובעת, הם ידעו עוד בטרם ירדו לחניון כי שוררת בו עלטה, אך הם לא נמנעו מלעשות זאת, ולחזור בדרך בה באו, ולא פנו בעניין אל איש בבננין בטרם ירדו לחניון.

57. לכן, לוּ הייתי סבור כי קיימת אחריות של הנתבעת לנזקי התובעת, היה מקום לפסוק לה פיצוי בסך של 11,850 ₪. ברם, כאמור, אני סבור כי דין התביעה להידחות בהעדר אחריות מצד הנתבעת לנזקי התובעת.

הודעת צד ג'

באשר להודעת צד ג', אני סבור כי גם דינה להידחות.

58. הרשלנות, ככל שהיה נקבע כי הייתה כזו, נעוצה הייתה בכך שלא הוחלפו נורות שנשרפו או לא פעלו. האחריות להחלפת הנורות מוטלת על הנתבעת ולא על צד ג', כפי שנקבע במפורש בסעיפים 8א' ו-8ב' להסכם שביניהן, וכפי שאישר במפורש מר בן זמרה שהעיד מטעם הנתבעת.

59. באשר לטענה כי צד ג' הייתה חייבת לכלול את הנתבעת בביטוח צד שלישי שערכה צד ג', דעתי כדעת ב"כ צד ג'. ב"כ הנתבעת הפנתה לכך שבשם המבוטח בפוליסה של צד ג' נרשם כי הוא כולל גם "בני אדם או גופים אשר המבוטח התחייב לכלול כמבוטחים בפוליסה טרם קרות מקרה הביטוח". היא הפנתה לסעיף 11 להסכם בין הנתבעת לצד ג' הקובע כי:

החברה (צד ג' – א.ס.) תדאג לבטוח מבנה החניון בביטוח אש מורחב המבטח, בערך כינון, אבדן או נזק לרכוש ו/או לציוד ו/או לתוספות ושיפורים שהוספו לחניון ע"י החברה כנגד הסיכונים של אש, עשן, ברק, התפוצצות, סערה, סופה, שיטפון, רעידת אדמה, נזקי נוזלים והתבקעות צינורות, פגיעה על ידי כלי רכב ו/או כלי הרמה, פגיעה על ידי כלי טיס, פרעות שביתות, נזק בזדן ופריצה. הביטוח כאמור כולל סעיף מפורש בדבר ויתור על זכות תחלוף כלפי השוכר ובלבד שהוויתור על זכות תחלוף כאמור לא יחול לטובת אדם שגרם לנזק בזדון. כמו כן, תדאג החברה לביטוח צד ג'.

60. ואולם פירוש סעיף זה מלמד, כי חובת צד ג' לדאוג לביטוח צד שלישי לא נרשמה לפני המשפט הקובע ויתור על זכות תחלוף כלפי השוכר, כי אם לאחריו. ומכאן, כי אין לפרש את ההסכם באופן שהוויתור על זכות התחלוף חל גם על ביטוח צד שלישי. הסברה גם נותנת כי אין מקום שצד ג' הוא יהיה זה שיבטח את הנזקים שנגרמים בשל מחדלים שהאחריות להם רובצת לפתחה של הנתבעת.

משכך, גם אם הייתה התביעה מתקבלת, דין ההודעה היה לדחייה.

סופו של יום אפוא, התביעה נדחית וכך גם הודעת צד ג'.

באשר להוצאות. הגם שהתביעה נדחתה בהעדר רשלנות. בשים לב לכך, שגם לפי עדות נציג הנתבעת אפשר שהחניון לא היה מואר באור בו הם סבורים כי באי החניון ראויים לו לפי מדיניותם שלהם (כפי שמשתקף בתמונות שהוגשו על ידה), ובשים לב לכך שאין מחלוקת כי התובעת נפלה בחניון של הנתבעת גם אם האשמה רובצת לפתחה, יש מקום לפסוק הוצאות במשורה. התובעת תשלם אפוא, לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

מאחר וכאמור, הודעת צד ג' נדחתה בהעדר תשתית של ממש להגשתה, אין מקום לחייב את התובעת בהוצאות אלו של הנתבעת, והנתבעת תשלם לצד ג' הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

ניתן היום, ד' כסלו תש"פ, 02 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.