האם יש להצהיר כי המבקשת היא בעלים או ברת רשות בלתי הדירה או דיירת מוגנת, בדירה בר"ג הרשומה ע"ש המשיבים?

1. רקע עובדתי

1. המבקשת היא ביתם של כדורי ונעימה שמש ז"ל (להלן: "המנוחים").

2. בשנת 1951 עלו המנוחים מעירק יחד עם המבקשת שהיתה תינוקת בת חודש ועם יתר ילדיהם.

3. עם עלייתם ארצה, המשפחה התגוררה במעברה ובשנת 1952 הם עברו להתגורר בדירה ברח' הרא"ה בר"ג (להלן: "הדירה").

4. לאבי המבקשת כדורי, היו שני אחים: סלים וציון. סלים וציון נותרו בעירק לאחר שהמנוחים ומשפחתם עלו לישראל. רק כמה שנים לאחר מכן, סלים היגר לניו יורק וציון ללונדון.

5. סלים היה נשוי לרחל ולרחל היה אח בשם נורי, שעלה אף הוא לישראל.

6. בשנות השישים של המאה הקודמת, עזבו אחיה של המבקשת את הארץ ובאמצע שנות השבעים, היגרו גם המנוחים לחו"ל.

7. המבקשת טוענת שהיא התגוררה בדירה במהלך כל השנים, דהיינו כשישים שנה. לדבריה, גם לאחר נישואיה בשנת 1974, היא המשיכה להתגורר בדירה עם בעלה וילדיה ואף לאחר שהיא התגרשה, היא המשיכה להתגורר בדירה והיא מתגוררת בה עד היום. לטענתה, היא השקיעה כספית בשיפוץ הדירה ונשאה בכל ההוצאות הכרוכות בהחזקתה.

8. הדירה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בשנת 1955 ע"ש נורי ובשנת 1967, העביר נורי את הדירה לאחותו רחל.

9. ביום 23.1.12 הגישה המבקשת תביעה כנגד רחל בבית משפט השלום ובמסגרתה היא עתרה לכך שבהמ"ש יצהיר שהיא "בעלת זיקת הנאה מכוח שנים" בדירה ויש לרשום זיקת הנאה על הדירה לטובתה (להלן: "ההליך הקודם").

10. בהליך הקודם טענה המבקשת שהיא מתגוררת כל השנים בדירה ללא כל התנגדות מצד רחל והיא משלמת כל השנים את כל התשלומים החלים על הדירה. כמו כן נטען על ידה ש: "דרישתה עניינה זכות שימוש בדירה ואין היא טוענת במסגרת התביעה שבכותרת לזכויות מעבר לכך ועל כן זכות זו ראויה להיחשב כזכות מסוג זיקת הנאה... השימוש אינו מכוח זכות חוזית או אחרת שהוענקה למבקשת".

11. בית משפט השלום נעתר לבקשת המשיבים ודחה את התביעה על הסף עקב העדר סמכות עניינית. בהחלטה מיום 12.11.12 נקבע שאין לבית משפט השלום סמכות לדון בתובענה ויש להעבירה לבית המשפט המחוזי. ביום 15.4.13 הסכימה המבקשת למחוק את התביעה בבית המשפט המחוזי ובפסק הדין נקבע כי: "אין במחיקה זו כדי למנוע מהמבקשת לנקוט בהליך מתאים אחר".

12. ביום 2.11.17 הגישה המבקשת את המרצת הפתיחה דנן. בתביעתה, עותרת המבקשת לפס"ד הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם "כבעלת הזכויות ו/או כברת רשות בלתי הדירה ו/או דיירת מוגנת לכל ימי חייה, ללא תשלום דמי שכירות בדירה".

13. מאחר שרחל נפטרה, התביעה הוגשה כנגד חמשת ילדיה, שהם יורשיה בהתאם לצו קיום צוואה והדירה רשומה כיום על שמם.

1. תמצית טענות המבקשת

1. בשנת 1951 מכרו המנוחים את ביתם בעירק (להלן: "הבית"). לאחר מכירת הבית, הופקדה תמורת הבית בנאמנות אצל אחיו של כדורי, סלים ואשתו רחל "ועם עליית המשפחה לארץ, זמן קצר לאחר מכן, רכשו הוריה של המבקשת את הדירה". מאחר שאביה "סבל מבעיית שתייה חמורה", דאגו בני המשפחה להרחיק אותו מניהול כספי המשפחה ולכן נרשמה הדירה ע"ש רחל ולא ע"ש אביה. כך, נמנעה האפשרות שאביה כדורי "יפסיד" את הדירה.

2. הוסכם בין כדורי לבין סלים ורחל, כי לאחר פטירתו של כדורי, יירשמו הזכויות בדירה ע"ש ילדיו של כדורי, דהיינו ע"ש המבקשת ואחיה. כמו כן הוסכם, שהמבקשת ואחיה או ילדיהם, יוכלו להתגורר בדירה כל ימי חייהם "בבחינת בעלים ו/או דיירים מוגנים ללא תשלום דמי שכירות".

3. סלים או רחל ואף ילדיהם, מעולם לא ביקרו בדירה ולא הביעו בה כל התעניינות. רק לאחר ההליך הקודם, נזכרו המשיבים בדירה ולראשונה מזה עשרות רבות של שנים, ביקשו את פינויה. עד פנייתה של המבקשת למשיבים, הם לא ידעו על קיומה של הדירה. הדירה אף לא מאוזכרת בצוואותיהם של הורי המשיבים והדבר מלמד שהם לא ראו את עצמם כבעלי הדירה. עדותו של אדוארד, שהיה העד היחיד מטעם המשיבים, היתה עדות שמיעה. מאחר שהמשיבים לא הביאו כל הוכחה לגירסתם, בעוד מטעם המבקשת העידו ארבע עדים מהימנים, יש להורות על היפוך נטל ההוכחה (עמ' 1 וסעיף 4 לסיכומי התשובה).

4. במהלך כל השנים, שילמו המנוחים והמבקשת את כל התשלומים שרבצו על הדירה כגון ארנונה והם "השקיעו ממון רב בתחזוק הדירה ואף השקיעו בשיפוצה". רחל או מי מטעמה, מעולם לא הבהירו למבקשת שמדובר ברשות הדירה (סעיף 6 לסיכומי התשובה) ולאור השקעת הכספים על ידם, לא ניתן לבטל את הרשות (סעיף 36 לסיכומי התשובה).

5. לא נערך בין המנוחים לבין רחל הסכם בכתב וההבנות נעשו בע"פ, תוך אמון מלא. המנוחים היו אנשים פשוטים שעלו ארצה ולא קיבלו ייעוץ משפטי. "ההסכם נעשה בע"פ והצדדים לחצו ידיים". כמו כן, אביה אמר לה שהיא תוכל להתגורר בדירה כל ימי חייה. המבקשת זכאית להירשם כבעלים של הדירה שנרכשה מכספי המנוחים ואמם של המשיבים הפרה את הסיכום שערכה עם גיסה כדורי. לחילופין, היא זכאית להכרה כדיירת מוגנת ולחילופי חילופין, כבעלת רשות בלתי הדירה לגור בדירה כל ימי חייה, ללא תמורה.

6. אחיי המבקשת לא מעוניינים בכל חלק בדירה והם תומכים בעמדת המבקשת, אשר בהיותה בת 68, אין לה אפשרות למצוא דיור חילופי אם תפונה מהדירה. פינוייה מהדירה "מהווה חוסר צדק משווע". שהרי, הוריה שילמו תמורה מלאה בעד הדירה והיא מתגוררת בה למעלה משישים שנה. המשיבים או הוריהם לא עשו מעולם שימוש בדירה, מעולם לא ביקשו תשלום שכר דירה ולא דרשו את פינוייה עד לאחרונה.

7. הכספים שקיבלו הורי המשיבים מהמבקשת, יכולים להיחשב כדמי מפתח (סעיף 40 לסיכומי התשובה).

1. תמצית טענות המשיבים

1. בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, רצתה רחל, שהתגוררה עם משפחתה בעירק, לרכוש נכס בישראל. היא ביקשה לעשות שימוש בכספי הנדוניה שקיבלה מאביה, על מנת לקנות דירה בישראל, עקב היותה ציונית. מאחר שהיא ובעלה סלים התגוררו בעירק, היה הכרח שהדירה תירשם ע"ש אדם אחר, על מנת שלא יתגלה שלרחל זיקה כלשהי לישראל. לצורך הרכישה, רחל העבירה כספים לאחיו של בעלה, ציון, שהיה אזרח בריטי ושותף לעסקי בעלה סלים, אשר התגורר בלונדון. ציון העביר את הכספים לאחיה של רחל, נורי, ונורי שהתגורר בישראל, רכש את הדירה ורשם אותה על שמו.

2. מאחר שרחל לא התגוררה בישראל, היא העניקה את זכות המגורים בדירה לגיסה כדורי ומשפחתו, אשר עלו לישראל בחוסר כל ומצבם הכלכלי היה קשה ביותר. רחל הסכימה שכדורי ואשתו יתגוררו עם משפחתם בדירה כברי רשות, מבלי שישלמו לה דמי שכירות או כל תשלום אחר ובלבד שישלמו את התשלומים הנובעים מהשימוש בדירה כגון ארנונה. היה ברור לכדורי, כי הבעלות בדירה שייכת לרחל ומוענקת לו זכות מגורים בלבד. סיכום זה הובהר לכדורי גם בביקור שערך בניו יורק באמצע שנות השישים של המאה הקודמת.

3. גם לאחר פטירתם של הורי המבקשת, הצליח סלים לשכנע את אשתו רחל לאפשר למבקשת להתגורר בדירה באותם תנאים, עד שרחל תבקש ממנה לפנות את הדירה. המשיבים ביקשו מהמבקשת שתפנה את הדירה, שעה שהגישו בקשה לדחיית ההליך הקודם על הסף בשנת 2012 וכן במכתב ששלחו ביום 6.3.16 למבקשת, שבו ביקשו שהיא תפנה את הדירה בתוך שישה חודשים.

4. טענותיה העובדתיות של המבקשת בהליך זה, סותרות לחלוטין את טענותיה בהליך הקודם. בהליך הקודם היא הדגישה שאין לה טענת בעלות בדירה והיא בעלת זיקת הנאה בלבד.

5. המבקשת לא הביאה שום הוכחה לטענותיה. אין אף בדל מסמך התומך בגרסתה. הרישום בלשכת רישום המקרקעין מהווה "ראייה חותכת לתוכנו" והמבקשת לא הוכיחה שהרישום שגוי.

6. אין כל היגיון בגרסת המבקשת. אם משפחת המבקשת לא רצתה שלכדורי תהיה זיקה לרכוש עקב בעיית השתייה שלו, מדוע לא נרשמה הדירה ע"ש אמה של המבקשת? מדוע היא נרשמה ע"ש נורי שהוא אח של גיסתו של כדורי? לא הוכח כלל שלכדורי היה כסף לרכוש את הדירה. עולי עירק לא יכלו להוציא כסף מעירק ועלו בחוסר כל. אם היה הסכם שהזכויות שייכות לכדורי, מדוע הוא לא רשם הערת אזהרה לטובתו? מדוע לא נערך כל הסכם כתוב? מדוע בשנת 1967 הזכויות בדירה הועברו מנורי לרחל ולא למי ממשפחתה של המבקשת?

7. התביעה התיישנה לפני שנים רבות והוגשה בשיהוי ניכר, דבר שגרם לנזק ראייתי כבד למשיבים. המבקשת או הוריה, מעולם לא חתמו על הסכם שכירות מוגנת ולא שילמו דמי מפתח. הרישיון שניתן למבקשת הוא רישיון הדיר, אשר בוטל עוד בשנת 2012 ועל המבקשת לפנות את הדירה.

1. דיון והכרעה

1. בהליך הקודם, טענה המבקשת כי כל דרישתה היא "לזכות שימוש בדירה ותו לא... ולא לזכויות אחרות מעבר לכך" (סעיף 3 לתשובתה לדחיית התביעה על הסף). ההליך הקודם גובה בתצהיר מטעם המבקשת שבו היא הצהירה כי האמור בהמרצת הפתיחה "הינו אמת ונכון". לפיכך, התובעת מנועה ומושתקת מלהעלות בהליך דנן, טענות חדשות הסותרות חזיתית את טענותיה בהליך הקודם.

כפי שנקבע ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633:

"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים... התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט".

ראו גם: רע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (16.7.13); ע"א 1445/11 אברהם מרטינז נ' איתן רילוב (25.11.12)).

2. משנשאלה המבקשת בחקירתה, כיצד מתיישבות טענותיה בהליך זה עם טענותיה בהליך הקודם, לא היתה בפיה כל תשובה עניינית. דבריה כי: "אני לא הבנתי את העניינים ולא הייתי במודע במה שעובר עלי ולא ידעתי איך לעשות את זה... ולא ידעתי איך לתקוף את זה ולסדר את העניין" (עמ' 8 שורות 3-5), אין בהם דבר. המבקשת היתה מיוצגת ע"י עורכי דין בכל שלבי ההליך הקודם. חזקה כי קיבלה ייעוץ משפטי וכי טענותיה נטענו לאחר בדיקה מעמיקה של המסד העובדתי שהיא הציגה בפני באי כוחה דאז. המבקשת אף הצהירה בחקירתה שכל הטענות שהיא טענה בהליך הקודם היו אמת (עמ' 7 שורות 5-7).

3. ברם, אף מעבר לכך, גרסת המבקשת לא הוכחה כלל והיא מעלה קשיים רבים. ראשית, לא הוכח ולו בבדל ראייה כי לאבי המבקשת היו כספים שהוא הותיר בעירק כתוצאה ממכירת ביתו והם הועברו לאחר מכן לאחיו, שהצליח להעביר אותם לחו"ל. אדרבא, המבקשת הודתה כי היא לא יודעת דבר על מכירת הבית (עמ' 9 שורות 13-14) ומעולם לא ראתה מסמך המעיד על מכירת הבית (שם שורות 21-22). היא אף אישרה שהם עלו בחוסר כל (עמ' 10 שורות 1-4) ואין לה שום מסמך המעיד על הפקדת כספים שהיו שייכים לאביה בנאמנות אצל בני משפחה אחרים (שם שורות 12-15). גם אחיה של המבקשת, מר אמיל שמש, אשר עלה לארץ עם המשפחה בהיותו בן שמונה, לא ידע בכמה נמכר הבית, כמה הועבר לסלים וכמה הועבר לאח ציון באנגליה (עמ' 18 שורה 19 עד עמ' 19 שורה 6) וכלשונו "היינו בני שמונה לא ידענו סכומים ותאריכים" (עמ' 19 שורה 25). המבקשת גם לא ידעה מי טיפל ברכישת הדירה ובאיזה מחיר היא נקנתה. היא היתה פעוטה בתקופה זו (עמ' 11 שורות 12-17). לא הוצג שום בדל ראייה לטענה, שהוסכם בין כדורי לרחל כי לאחר פטירת כדורי, הדירה תירשם ע"ש יורשי כדורי.

4. אחיה של המבקשת מר דוד שמש, העלה גרסה חדשה בחקירתו, לפיה לא רק שלאביהם היה כסף ממכירת הבית, אלא שהיה לו גם שליש מכספי עיסקו של סבו, שנמכר. אולם, הוא לא ידע פרטים על היקף הסכומים ועל מועדי העברת הכספים (עמ' 22 שורות 6-18). העלאת גרסה חדשה זו, שלא בא זכרה בתובענה ובתצהיר העדות הראשית מטעמו, פוגמת באמינותו.

5. המבקשת מתבססת על דברי אביה שאמר לה כי "אף אחד לא יוציא אותך מהדירה" (עמ' 12 שורות 1-3). גם אחיה דוד העיד שאביו אמר לו שזה הבית שלהם (עמ' 22 שורות 23-24). המבקשת צירפה מכתב בודד שכתב לה אביה ביום 11.4.76, לאחר שהיגר לחו"ל, בו נאמר בין היתר כי: "הבית הזה אף אחד לא ייקח אותו ממך ואת תגורי בו לתמיד אם את רוצה לצבוע או משהו אחר תעשי בשבילך". ברור כי מכתב זה לא יכול להעניק שום זכות. בכל מקרה, לא נאמר בו כלל שהזכויות שייכות לה ויש לה גם לשיטתו של אביה, רק זכות מגורים. דברי אבי המבקשת כי זה "הבית שלו", אינה יוצרת זכות קניינית. מה גם, שהאח יחזקאל העיד שאביהם "היה שיכור ולא אמר לו שום דבר כמעט" (עמ' 24 שורות 12-13, עמ' 25 שורה 19, עמ' 26 שורות 12-13 ושורה 22) ו: "אני לא יודע אם הוא היה פיכח אבל זה מה שהוא אמר לי" (עמ' 25 שורה 11).

6. אם היה חשש לרשום את הדירה ע"ש כדורי עקב בעיות שתייה שלו, מדוע לא נרשמה הדירה ע"ש אשתו, אם המבקשת? מדוע נרשמה הדירה ע"ש נורי, שהוא קרוב רחוק – אח של גיסתו של כדורי? מדוע בשנת 1967 הדירה נרשמה ע"ש רחל ולא ע"ש מי מילדי ההורים המנוחים? אם אכן הבעלות האמיתית בדירה שייכת לכדורי, מדוע היא לא נרשמה ע"ש המבקשת או מי מאחיה, שכבר היו בגירים בשנת 1967?

7. סעיף 125 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969 קובע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראייה חותכת לתוכנו". המבקשת כשלה להוכיח כי הרישום לא משקף את הבעלות האמיתית.

8. גרסת המשיבים באשר לנסיבות רישום הדירה, כעולה מתצהירו של מר אדוארד שמש, הגיונית הרבה יותר. רחל רצתה נכס בישראל, על מנת שתהיה לה "דריסת רגל" במדינה היהודית שזה עתה קמה, מאחר שהיא היתה ציונית. ברם, היות שהיא התגוררה בעירק, היתה סכנה ליצור זיקה לנכס בישראל. לכן, היא העבירה כספי נדוניה שהיו לה בעירק לגיסה ציון שהתגורר בלונדון והוא העביר אותם לאחיה של רחל, נורי, שגר ברמת גן, בסמוך לדירה והוא רכש את הדירה (עמ' 30 שורה 23 ועמ' 31 שורות 1-23 ועמ' 32 שורות 5-8). לאחר שרחל עזבה את עירק וגם בנה אדוארד עזב את עירק בשנת 1963, נסללה הדרך להעביר את הרישום לבעלים האמיתי, רחל, ובוצעה העברה ללא תמורה מאח לאחות בשנת 1967 והדירה נרשמה ע"ש רחל.

9. אדוארד העיד כי סבר שהדירה היתה רשומה ע"ש אביו ולכן כך הוא טען בהליך הקודם. ברם, התברר לו לאחר מכן, כי הדירה נרשמה ע"ש אימו בלבד והדבר תומך בכך שהיא אכן רכשה אותה מכספה. אחרת, סביר שהדירה היתה נרשמת ע"ש בעלה או לפחות ע"ש שניהם.

10. אדוארד אף העיד, שלמרות שאמו נפטרה לפני אביו ואביו היה היורש הבלעדי של אמו, הם לא ביצעו את רישום הדירה ע"ש אביו, מאחר שאמו רצתה שהדירה תועבר רק לילדיה והדירה אכן נרשמה על שם המשיבים לאחר פטירת אביהם סלים (עמ' 32 שורות 22-26). העובדה שבצוואות של הורי המשיבים לא מוזכרת הדירה, אינה מלמדת כי ההורים לא ראו את הדירה כרכושם, במיוחד שעה שבצוואתה של רחל, רחל לא מזכירה כל רכוש ספציפי.

11. מאחר שרחל וילדיה לא התגוררו בישראל ולאור מצבם הכלכלי הקשה של משפחת המבקשת והמבקשת, הסכימה רחל לאפשר להם להתגורר בדירתה בלא תמורה. ברם, אין מדובר ברשות בלתי הדירה אלא ברשות הדירה. אכן, במשך שנים רבות, לא הביעה רחל ולאחר מותה המשיבים, כל עניין בדירה והם מעולם לא דרשו שכר דירה מהמנוחים או מהמבקשת. ברם, אין בכך בכדי לגרוע מזכות הבעלות הקניינית שלהם. חוסר מעש ואי דרישה של תשלום דמי שימוש ראויים, לא פוגמים וגורעים מזכותם הקניינית. המבקשת אישרה כי היא התבקשה להתפנות מהדירה עוד בשנת 2012 (עמ' 13 שורות 8-9).

12. המבקשת לא הוכיחה שהיא דיירת מוגנת והיא אישרה שמעולם לא חתמה על הסכם שכירות עם בעלת הדירה (עמ' 51 שורות 22-23). היא גם לא ידעה כלל מה פשר המושג "רשות בלתי הדירה" (עמ' 16 שורות 3-4). כידוע, הנטל להוכחת רשות בלתי הדירה הוא כבד ויש לצמצם את מופעו של מושג זה. המבקשת אף לא טענה שהמשיבים העניקו לה רשות בלתי הדירה.

13. הענקת רשות בלתי הדירה טעונה הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין ויש לצמצם את ההכרה בזכות זו (רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל (7.5.06), ע"א 3846/13 מדינת ישראל נ' היפר חלף (21.7.15)). בית המשפט קבע בע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל (19.8.15) (להלן: "פס"ד נחום") כי:

"ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי הדירה וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן".

14. כפי שציינה פרופ' זלצמן במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב' חוברת א' (תשנ"ה) בעמ' 24:

"רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטל בכל עת".

ראו גם: אריה איזנשטיין, יסודות והלכות בדיני מקרקעין, חלק שלישי בעמ' 113.

15. כמו כן, גם אם היתה מוכיחה המבקשת שלאביה ניתנה זכות רשות בלתי הדירה בדירה – והדבר כאמור לא הוכח כלל – עדיין זכות זו לא עוברת בירושה למבקשת. כפי שנקבע בפס"ד נחום:

"אכן, מקובלת בפסיקה הגישה כי הזכות הנוצרת עקב רישיון מהווה זכות אישית (In personam) של בעל הרישיון כלפי נותן הרשות, וזאת להבדיל מזכות חפצית השרירה כלפי כולי עלמא (In rem). על כן, חליפו של הבעלים נותן הרשות, אשר רכש ממנו את הנכס מושא הרישיון, אינו כפוף לזכות שניתנה לבר-הרשות, והרשות תבוא לקיצה עם כל העברה של זכויות הבעלות במקרקעין נשוא הרשות".

16. גם אם המבקשת ביצעה שיפוצים ושיפורים בדירה – והיקפם וכמותם כלל לא הוכחו - אין הדבר מעניק לה זכויות. העדה מטעמה הגב' לילך בן דוד, העידה שהמבקשת תיקנה תריסים, חלונות וכלים סניטריים לפני עשרים שנה (עמ' 27 שורה 23 עד עמ' 28 שורה 8). מדובר בתחזוקה שוטפת שאינה מהווה שיפוץ או השבחה משמעותית המזכה בפיצוי. המבקשת אף לא הגישה הערכת שמאי על שווי ההשבחות שלטענתה ביצעה בדירה ואפילו תמונות לא צירפה. ההשבחה כלל לא הוכחה.

17. המבקשת אף הגישה את תביעתה בשיהוי ניכר - בחלוף 24 שנים מפטירתה של רחל – ובכך גרמה נזק ראייתי עצום למשיבים והדבר כאמור פועל לחובתה (סעיף 27 לסיכומי המשיבים).

18. סיכומו של דבר: למבקשת אין זכות בעלות בדירה, היא לא דיירת מוגנת והיא לא קיבלה מעולם רשות בלתי הדירה להתגורר בדירה ולכן דין התביעה להידחות.

19. מאחר שהמשיב 2 נאלץ להגיע לישראל מארה"ב לצורך חקירתו, המבקשת תשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 75,000 ₪.

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ט, 24 יוני 2019, בהעדר הצדדים.