נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד ברקו- דיאמנט

הנאשם בעצמו

ב"כ הנאשם עו"ד אילנית שומרון

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה לפי סעיף 11 לחוק עזר ליבנה (העמדת רכב וחנייתו) תשס"ה- 2004 (להלן: "חוק העזר"), בכך שבתאריך 17.6.17 בשעה 14:03 החנה את רכבו על המדרכה עם שני גלגליו, ובכך גרם הפרעה להולכי רגל, בניגוד לתקנה 72(א)(2א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה").
2. עסקינן בעבירה של ברירת-משפט, בגינה קיבל הנאשם הודעת תשלום קנס (להלן: "הדוח") וזה הודיע, כי ברצונו להישפט על העבירה שיוחסה לו, ובהתאם לכך הוגש כתב האישום שבפניי.
3. הנאשם לא כפר בכך שרכבו הועמד על המדרכה כנטען בכתב האישום, אך העלה מספר טענות בגינן אין להרשיעו. ראשית, מדובר בהגבהה ולא במדרכה. שנית, יש הנחיה ופרסום שלא ינתנו דוחות בסופי שבוע בגין חניה על מדרכה ובחניה בצמוד לאבני שפה הצבועות באדום לבן.

שלישית, לנאשם תו נכה. רביעית, רכבים נוספים חנו במקום.

1. אין מחלוקת בין הצדדים, כי רכבו של הנאשם הוחנה כששני גלגליו על שטח מרוצף שאבני השפה במקום צבועות בצבע אדום-לבן. עוד אין מחלוקת בין הצדדים, כי התמונות שצורפו לדוח הן תמונות רכבו של הנאשם.
2. נוכח גדר המחלוקת נשמעו ראיות הצדדים. מטעם המאשימה נשמעה עדותו של הפקח והוגשו הראיות ת/1 ו- ת/2. מטעם ההגנה נשמעה עדותו של הנאשם והוגשו הראיות נ/1 עד נ/8.
3. ההגנה בסיכומיה טענה, כי הקמת מדרכה מחייבת תוכנית הנדסית ועל כן נדרש לאשררה בוועדת תמרור, זאת בהתאם לסעיף 22 לתקנות התעבורה. לחלופין נטען שאף אם אין נדרש לאשררה בוועדת תמרור, הרי שמדובר בהגבהה ולא במדרכה, וכי השטח עליו החנה הנאשם את רכבו אינו עונה על ההגדרה של מדרכה להולכי רגל.

פרטי הדוח שנרשם היו שגויים, בשים לב לכך שהכתובת שנרשמה על גבי הדוח מרוחקת מהמקום בו החנה הנאשם את רכבו.

הפקח הינו יהודי ועל כן נאסר עליו לעבוד בשבת ולכן לא היה רשאי לרשום הדוח בשבת.

1. ב"כ המאשימה בסיכומיה טענה שעסקינן במדרכה כהגדרתה בתקנות התעבורה, שהיא דרך שאינה חלק מהכביש ומיועדת להולכי רגל.

שאלת ההפרעה להולכי רגל אינה רלוונטית ומה שנבחן הוא האיסור על חניה על המדרכה.

אין מחלוקת לגבי המקום בו צולם הרכב ולכן אין בחוסר הדיוק לגבי הכתובת כדי לשמוט את הקרקע תחת דוח שניתן כדין.

עבודת הפקח בשבת הותרה בחוק ולכן הדוח ניתן כדין.

דיון והכרעה

1. לאחר שמיעת הראיות, הסיכומים ובחינת העדויות שהובאו בפניי, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה את העבירה המיוחסת לנאשם מעל לכל ספק סביר ולא עלה בידי הנאשם לסתור ראיות אלה או להוכיח קיומה של הגנה בגינה לא יורשע.

פגם בכתב האישום

1. ב"כ הנאשם טענה, כי נפל פגם בכתב האישום מאחר שהכתובת שנרשמה על גבי הדוח כמקום ביצוע העבירה אינה הכתובת הנכונה.
2. הפקח בעדותו אישר שכתובת פארק המים היא כפי שהוצג על ידי הגנה בשדרות דואני, וכי הוא רשם בדוח שהעבירה בוצעה ברחוב נופר 1 כי זה הרחוב שממשיך לכיוון החניה בפארק המים. בהמשך אישר, כי הכתובת הנופר 1 לא נמצאת סמוך לפארק המים. העד אישר כי המדרכה עליה החנה הנאשם את רכבו אינה מובילה לפארק המים. בשרטוט ת/2 הסביר העד מדוע סבר שהמקום בו החנה הנאשם את הרכב הוא רחוב הנופר למרות שזה היה בתוך החניון בפארק המים.

מ-נ/1 ו- נ/2 עלה שכתובת הפארק היא שדרות דואני ולא רחוב נופר. מהמפה ב- נ/3 ניתן לראות, כי רחוב נופר חוצה את רחוב ז'בוטינסקי הגובל בפארק המים.

1. בנסיבות אלה, מקובלת עלי עמדת המאשימה, כי משאין מחלוקת לגבי המקום בו צולם הרכב אין בחוסר הדיוק לגבי הכתובת לשמוט את הקרקע תחת הדוח. הנאשם לא טען, כי לא היה במקום ובזמן וכי הרכב המצולם אינו רכבו, כך שמקום ביצוע העבירה לא הוכחש בעדות הנאשם. גם התמונות שצורפו לחוות הדעת מטעם ההגנה מתייחסות למקום שצולם על ידי הפקח ב-ת/1.

האם מדובר במדרכה

1. ב"כ הנאשם טענה שהמקום בו החנה הנאשם את רכבו אינו עונה על ההגדרה של מדרכה.
2. סעיף 11 לחוק העזר שכותרתו "איסור חניה על פי תקנות התעבורה" קובע, כי "לא יעמיד אדם, לא יחנה ולא ירשה לאחר להעמיד או להחנות רכב במקום חניה שהחניה בו נאסרה לפי תקנות התעבורה, והאיסור מסומן בהתאם להודעת התעבורה".

תקנה 72 לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 שכותרתו "מקומות אסורים בעצירה, בהעמדה ובחניה" קובע כך:

"(א) לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות:

....

(2א) על מדרכה, למעט במקום שהוסדר להעמדת רכב והחנייתו לפי חוק עזר שהותקן על פי סעיף 77 לפקודה ובלבד שנותר מעבר להולכי רגל".

1. סעיף 1 לחוק העזר קובע כך ""כביש", "מדרכה", "רשות תימרור מקומית", "רשות תימרור מרכזית", "תמרור" – כהגדרתם בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה)".
2. סעיף 1 לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות") מגדיר מהי מדרכה ""מדרכה" - חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו".

עוד מגדיר הסעיף מהו תמרור ""תמרור" - כל סימון, אות או איתות לרבות רמזור, שקבעה רשות התימרור המרכזית ואשר הוצב או סומן על פי הסמכה או על פי הוראה מאת רשות תימרור כדי להסדיר את התנועה בדרכים או כדי להזהיר או להדריך עוברי דרך".

1. מטעם המאשימה העיד הפקח מאור ברוך, שמסר שעבד כפקח מסייע במשך שלוש שנים. הוא מסר שהוא זוכר את האירוע במעומעם. הוא הגיע למקום בעקבות קריאת מוקד על רכבים שחוסמים מעבר להולכי רגל. הוא הבחין במספר רכבים שחנו על המדרכה והפריעו להולכי רגל. הוא צילם את התמונות במקום (ת/1). הנאשם העמיד את רכבו על המדרכה באופן שלא אפשר מעבר להולכי רגל שלא לדבר על מעבר של עגלת ילדים או כסא גלגלים.

בחקירתו הנגדית מסר שלא הגיע למקום כדי לרשום דוח אלא לתת מענה לקריאה על רכבים שחוסמים את המעבר להולכי רגל. הפניה הגיעה מהמוקד.

1. מטעם ההגנה העיד הנאשם שלא הכחיש שהחנה את רכבו במקום כמצולם בתמונת הפקח, ת/1. הנאשם סיפר שהוזמן בשבת לפגישת חברים בפארק המים. בהגיעו למקום לא מצא חניה, הוא המתין כשעה וחצי ולא מצא חניה פנויה. הוא נכה 100% ומחזיק בתו נכה. הוא החנה את רכבו במקום "כי ידעתי מכוח זה שאני וותיק בשכונה שאין הולכי רגל על המגבהה הזו זה מתחיל מאף מקום ומוביל לשום מקום. כל השטח של החניון הוא טיילת אחת של אנשים אין מעברי חציה אין שום דבר ולכן הרשיתי לעצמי לעמוד בצורה הזו" (עמ' 14 שורות 9-11 וכן שורה 15).

לדבריו "באותו יום כל הרכבים חסמו את כל המדרכה לגמרי אף אחד לא קיבל רפורט רק אני קיבלתי. הם חסמו את כל המדרכה כי כביכול המדרכה זה לא מדרכה, באמצע יש שטחים כאלה שצילמתי שרכבים עומדים אחד מול השני ולא נשאר מקום לחתולה. אלה לא מדרכות" (עמ' 14 שורות 12-15). אלא שהנאשם מבלבל בין המקום בו החנה את רכבו לשאר החניות המסומנות שלגביהן צוין גם בחוות הדעת ובתמונות שצורפו לה, כי אופן חנית הרכבים גובלת ב"גלישה" לשטח המרוצף. כאמור, הנאשם לא החנה את רכבו באותן חניות המסומנות לחניה אלא על המדרכה שאבני השפה שלה צבועות באדום לבן.

לדבריו, המדרכה הינה באותו רוחב לכל אורכה וכל הרכבים חנו על המדרכה וחסמו אותה.

בחקירתו הנגדית נשאל הנאשם למה מיועדת המדרכה והשיב שזו אינה מיועדת לדבר ובוודאי שלא להולכי רגל.

הנאשם הודה שיש סימונים על האספלט המסמנים את מקום החניה במקום. מדובר בחניה הניצבת למדרכה סמוך לקיר, כך שהולכי רגל לא יכולים לעבור שם. במדרכה צרה לא נותנים לרכבים לחנות באופן שהרכב מגיע עד הקיר. אלא ששוב לא מדובר על אזור החניה בו החנה הנאשם את רכבו.

כשנשאל כיצד אמורה לעבור שם עגלת תינוק השיב "כולם עומדים על האספלט" וממילא אין מעברי חציה לפארק המים. כאשר הוצגו לו התמונות ב-ת/1 והוא נשאל כיצד אמורים להוריד ילדים ועגלת תינוק כשהמדרכה חסומה על ידי רכבו השיב "אני לא עונה על השאלה זו לא שאלה" (עמ' 15 שורה 4).

1. בתמונות ב- ת/1 ניתן לראות כי הרכב חונה על המדרכה עם שני גלגליו על המדרכה, קרוב לקיר, באופן שלא מותיר מעבר להולכי רגל. אבני השפה במקום צבועות בצבע אדום ולבן.

מ- נ/1 הפניה למוקד העירוני עלה, כי הפניה נעשתה מטעם גורם בפארק המים לגבי הכתובת ז'בוטינסקי 13 באתר פארק המים והטיפול הועבר לפקח מאור ברוך.

מ- נ/5 עלה, כי ביום 17.6.17 ניתנו ברחוב נופר חמישה דוחות, מהם ארבעה על ידי הפקח מאור ברוך בכתובת נופר 1.

נ/6 הם תמונות של מתחם החניה בו ניתן הדוח. ניתן לראות, כי מקומות החניה מסומנים על האספלט ואילו אבני השפה שמסביב לחניה במקומות האסורים לחניה צבועות באדום לבן. בתמונות 5-6 ניתן לראות, כי ישנם מקומות בהם החניה היא בסמוך לאבני השפה של המדרכה ושם יש סימון לחניה על האספלט ואבני השפה הן בצבע אפור ולא אדום-לבן. כך גם בתמונה 2 ניתן לראות, כי החניות המותרות מסומנות על האספלט ואבני השפה שלהן בצבע אפור בעוד החלקים האסורים בחניה מסומנים באבני שפה בצבע אדום לבן, כמו המקום בו החנה הנאשם את רכבו.

חוות הדעת (נ/8) שעניינה "סקירה בטיחותית" מתייחסת בין היתר לפגמים במעברי הולכי רגל או העדרם והצורך לחדש סימון צבע במקום ועוד. חוות הדעת מתייחסת לכך שבמקומות בהם הותרה חניה בסמוך לאבני השפה הדבר לא מאפשר מעבר להולכי רגל אלא שהדבר לא רלוונטי לענייננו מאחר שהעבירה המיוחסת לנאשם היא החנית רכבו על מדרכה שלא נמצאת בצמוד לחניה אלא מסומנת באבני שפה באדום לבן למניעת חניה במקום מאחר שחניה גורמת הפרעה להולכי רגל. גם הטענה שבחניה המוסדרת בעת חנית רכבים המקטע המרוצף בין החניות משמש אזור חיץ בין חניות מקבילות בניצב אינו מעלה או מוריד לעניינו, שכן גם אם יש ליקוי בחניות אלה הדבר לא מעלה ולא מוריד למקום בו החנה הנאשם את רכבו שם אסורה החניה נוכח ההפרעה להולכי רגל.

המאשימה עמדה על חקירת עורך חוות הדעת אך בהמשך ויתרה על חקירתו.

1. נוכח כל המקובץ לעיל אין בידי לקבל טענות הנאשם, כי אין מדובר במדרכה.

מהתמונות ומהעדויות, הן של הפקח ואף של הנאשם ברור הוא שמדובר במדרכה שאינה חלק מהכביש, שכן ישנה הפרדה ברורה בין הכביש לשטח בו החנה הנאשם את רכבו, הכביש סלול באספלט ואילו המקום בו החנה הנאשם את רכבו מרוצף באבנים משתלבות, מוגבה מהכביש ואבני השפה צבועות באדום- לבן.

מעיון בתמונות שהוגשו על ידי המאשימה ועל ידי ההגנה ברור הוא שיש סימונים על האספלט אשר תוחמים את תחומי החניה במקום ולכן מדובר בחלק מרוחבה של דרך, שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, כך שמתקיים מבחן המיקום והוא מיועד להולכי רגל, כך שמתקיים גם מבחן הייעוד.

יצוין, כי פסקי הדין אליהם הפנתה ב"כ הנאשם בקשר למבחן המיקום ומבחן הייעוד אין בהם לסייע לנאשם. בח' (ת"א) 404878/45 מדינת ישראל נ' מוניץ (16.3.16) התקבלה טענת הנאשם שחורשה אינה מהווה מדרכה, וזאת על פי מבחן המיקום ומבחן הייעוד.

בעפ"א (ת"א) 80249/08 צ'שלר נ' עיריית ת"א (23.12.07) זוכה הנאשם מחמת הספק מאחר שהחנה את רכבו בסמטה המצויה בין בתים ואבני השפה הצבועות באדום- לבן נמצאות במרחק ממנו, כך שיש בדברים כדי ליצור "ספק סביר, אצל אזרח מצוי, שאינו מסוגל לעסוק בפרשנות מורכבת של חוק בסיטואציות יומיומיות פשוטות...". גם בע"פ (י-ם) 17161-04-13 ניצן נ' עיריית ירושלים (30.6.13) נדונה שאלה דומה של חניה בשולי מעבר במרווח שבין חניות קיימות ובית המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק מאחר שהגדרת המקום כשטח המיועד להולכי רגל בלבד אינה חד משמעית בשים לב לכך שבעבר השימוש היה להולכי רגל ורכבים כאחד.

1. נותר לבחון האם עומדת לנאשם הגנה מכח סעיף 2(א) לחוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993 הקובע כך:

"נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תג נכה (להלן - הרכב), במקום שאין החניה מותרת בו אם התקיימו כל אלה:

(1) בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;

(2) בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;

(3) החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים;

(4) החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה".

1. בעפ"א (ת"א) 34483-11-12 לוי נ' עיריית ת"א (16.1.13) נקבע, כי בתמונות שהוצגו ניתן להתרשם שמדובר במדרכה, וכי ההפרעה בפועל להולכי רגל אינה רלוונטית אלא במקום בו עסקינן בחוק חניה לנכים. עוד נקבע, כי בהעדר תמרור המתיר חניה במקום בצדק הרשיע בית משפט קמא את הנאשם.

בעניינו הנאשם הינו נכה ולשאלה האם נגרמה הפרעה בפועל יש משמעות והתשובה היא חיובית. הנאשם טען, כי הולכי רגל אינם נוהגים לעבור שם אך לא חלק על כך שבאופן העמדת רכבו לא הייתה אפשרות להולכי רגל לעבור שם. בנסיבות אלה הוכח לטעמי, כי הנאשם החנה את רכבו על המדרכה באופן שהחלק הנותר מהמדרכה לא אפשר מעבר של הולכי רגל ועל כן נגרמה הפרעה להולכי רגל.

1. בנסיבות שהוצגו בפניי, בעיקר אמורים הדברים בתמונות ב- ת/1 ועליהן לא חלק הנאשם ברור הוא שהמרווח בין רכבו של הנאשם לקיר במקום לא מאפשר מעבר הולכי רגל.

לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי רבים חונים במקום, כפי שאף ניתן לראות בתמונות שהוגשו ולכן איני מקבלת שהולכי רגל אינם משתמשים במדרכה זו כלל ועיקר. על כן, אופן החנית רכבו של הנאשם על המדרכה היה בה להפריע להולכי הרגל.

סוגיית אישרור המדרכה בוועדת התמרור

1. ב"כ הנאשם טענה, כי לא ניתן אישור וועדת התמרור למדרכה ולכן סימון המדרכה נעשה שלא כדין.

בתמיכה לעתירתה הגישה ב"כ הנאשם את נ/7, מפה של אזור פארק המים הכולל את שטח החניה בו בוצעה העבירה.

1. סעיף 18 לתקנות שכותרתו "סמכות רשות תמרור מקומית" קובע את סמכותה של הרשות המקומית לאחר התייעצות עם קצין משטרה "להציב, לסמן או לסלק בכל דרך שבתחומה" תמרורים שונים כמפורט בסעיף.
2. סעיף 22(א) לתקנות שכותרתו "ציות לתמרורים" קובע כך "עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין".
3. ברע"פ 3791/13 פטל נ' מדינת ישראל (30.7.13) נקבע, כי על הטוען לאי חוקיות תמרור לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו בהתאם לסעיף 22(א) לתקנות התעבורה כדי לסתור את חזקת התקינות העומדת לרשות המנהלית, ככלל ובפרט ביחס להסדרת התנועה ולהצבת תמרורים. על הנאשם להציג תשתית ראייתית השוללת את אחת החלופות המנויות בסעיף 18 לתקנות התעבורה, ואם לא סתר הנאשם את חזקת התקינות העומדת לרשות אזי תידחה טענתו.
4. הפקח סימן על גבי נ/7 את מקום חנית הרכב של הנאשם באזור החניה סמוך לכניסה לפארק המים. על גבי המפה ישנו רישום "גדר" וכן "דרך עפר". ממפה זו ביקשה ב"כ הנאשם ללמוד כי לא ניתן אישור של וועדת התמרור להקמת מדרכה להולכי רגל בחניון פארק המים. ראשית לא הוברר האם מדובר בתוכנית עדכנית ולכן עומדת לרשות חזקת תקינות פעולותיה, חזקה שלא נסתרה על ידי הנאשם. שנית, אפילו בחוות הדעת מטעם ההגנה שאף בחנה את התקנות וההנחיות להצבת תמרורים לא הועלתה טענה שכזו אלא לליקויים אחרים.
5. נוכח האמור לעיל לא עלה בידי הנאשם לסתור את חזקת התקינות העומדת לרשות המנהלית.

רישום הדוח בשבת

1. ב"כ הנאשם טענה, כי רישום הדוח היה בחוסר סמכות משנרשם על יד פקח שהינו יהודי.

ב"כ הנאשם הטיחה בפקח שבעת מתן הדוח לא הוסמך והעד שלל זאת וטען שהוסמך ביום 10.7.16. כן נטען, כי עבד בשבת וזה השיב שאינו משפטן ולא מכיר את חוק שעות עבודה ומנוחה. בהכשרה שעבר נאמר להם שהם יעבדו בשבת וירשמו דוחות בכל ימות השבוע.

1. דעתי כדעת ב"כ המאשימה, כי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 אינו רלוונטי לעניין רישום הדוח. למען הסר ספק, ואף שהפקח הינו יהודי, הרי שסעיף 12(א) לחוק קובע ש"שר העבודה רשאי להתיר העסקת עובד בשעות המנוחה השבועית, או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בבטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו".

בעפ"א (ת"א) 80125/04 הבר חי עו"ד נ' מדינת ישראל (16.7.06) קבע בית המשפט, כי ההיתר הכללי שניתן בשנת 1951 על ידי שרת העבודה דאז לעבודת סדרנים בימי מנוחה, לשם הגנה על שלומו ובטחונו של הציבור, חלה גם על עבודת פקחים.

משכך דין טענות הנאשם בקשר לרישום הדוח בשבת להידחות, משלא נפל כל פגם באלה.

1. נוכח כל המפורט לעיל, המאשימה הוכיחה את יסודות העבירה מעבר לכל ספק סביר ולא עלה בידי הנאשם לסתור חזקת התקינות העומדת לרשות או להקים ספק באשמתו ועל כן אני מרשיעה אותו במיוחס לו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד תוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום, י"ב כסלו תשע"ט, 2020 נובמבר 2018, במעמד הצדדים