בפניי "בקשה דחופה לצו מניעה (במעמד צד אחד)", במסגרתה עותרים המבקשים לאסור על המשיבות או מי מטעמן להיכנס למקרקעין המפורטים בבקשה, בשים לב לנימוקים הכלולים בבקשה.

לבקשה צורף תצהירו של המבקש 1 לבדו, מאחר שלדבריו הינו "התובע בתביעה העיקרית" (ס' 1 לתצהיר). לטענת המבקש, עניינה של הבקשה במקרקעין המצויים בהליך הסדר שטרם הוכרעו לגביה הזכויות, ואשר לגביהם הגישו המבקשים תביעות בעלות.

בהקשר זה צוין כי המבקש 1 הינו יורשו של מי אשר הגיש את תזכיר התביעה שצורף כנספח א' לבקשה, ואילו המבקש 2 הינו אחד מיורשי מי שהגישו את תזכירי התביעה שצורפו כנספחים ב'-ג' לבקשה.

לדברי המבקש, פקיד ההסדר החליט בשעתו להפסיק את הטיפול בתביעות, "מתוך סברה כי מדובר במקרקעין הכלולים בשטח ההפקעה לפי חוק מקרקעין בנגב (חוזה השלום עם מצרים), התש"ם-1980" (ס' 5 לתצהיר) (להלן: "חוק מקרקעין בנגב (חוזה השלום עם מצרים)").

לפי הנטען, "המקרקעין מוחזקים ומעובדים מדי כל עונה על ידי התובעים ומשפחותיהם מזה עשרות שנים, באין מפריע ואנו התובעים נוהגים במקרקעין כמנהג הבעלים" (ס' 6 לתצהיר).

חרף זאת, המבקש טען כי לאחרונה נכנסו למקרקעין כלי רכב של המשיבה 2, "במטרה להתחיל בקרוב בביצוע עבודות במקרקעין" (שם, ס' 7), וכי "מפניות לא פורמאליות" שערכו המבקשים למשיבות, נמסר להם כי העבודות מבוצעות בתחום המקרקעין המופקעים לפי החוק.

לטענת המבקש, על פי ייעוץ משפטי שקיבל, עיון ראשוני במפת האזור מלמד כי המקרקעין בהן מבוצעות העבודות אינן נכללות בשטח המקרקעין המופקעים על פי החוק.

נוכח האמור, כך נטען, ביום 24.7.17 פנו המבקשים, באמצעות בא כוחם, למשיבות 1 ו-2 ודרשו להפסיק או להימנע מביצוע כל עבודה במקרקעין, תוך דרישה לקבלת הסכם או הרשאה המסמיכה את המשיבה 2 לבצע עבודות בשטח. המבקשים ציינו במסגרת המכתב כי בתקופה האחרונה החלו המשיבות 1 ו-2 לתחם רצועת מקרקעין באמצעות כלי עבודה, בסמוך למקרקעין מושא ההליך, וכי נודע להם "הכוונה לבצע עבודות לייעור ונטיעת השטח" (ס' 7 למכתב). ככל שניתן להבין מתצהירו של המבקש 1, המכתב לא נענה.

בחלוף כשלושה חודשים, ביום 24.10.17, פנו המבקשים במכתב נוסף למשיבה 1, וחזרו על דרישתם כאמור, תוך שציינו: "לאחרונה, נודע למרשיי כי כלי עבודה החלו להתקרב לשטח מושא מכתביי, והכל מבלי שקיבלתי עד הרגע התייחסות לפניית מרשיי לעיל" (ס' 4 למכתב).

עוד נטען כי המבקשים מחזיקים ומשתמשים במקרקעין מזה שנים רבות, וכי המשיבות לא פנו אליהם בדרישה לסלק ידם מהמקרקעין, ובנסיבות אלה דרך הילוכן של המשיבות מהווה "אקט פינוי לתובעים בעקיפין מהמקרקעין בהם מחזיקים" (ס' 17 לתצהיר), וזאת בניגוד להוראות הדין. לפיכך נטען כי אין להלום שהמשיבות ייצרו מציאות עובדתית חדשה בטרם תוכרע המחלוקת בין הצדדים ביחס לזהות הבעלים במקרקעין.

כן נטען כי המשיבה 2 אינה מוסמכת לבצע העבודות ללא מכרז, וכי החלטת המשיבה 1 לבצע העבודות התקבלה שלא כדין, ללא מתן זכות שימוע ומשיקולים זרים.

באשר למאזן הנוחות, נטען בתצהיר המבקש כי יש מקום לשמר מצב קיים במקרקעין, מאחר שהוא ובני משפחות המבקשים, מחזיקים ומעבדים את המקרקעין שנים רבות באין מפריע.

דיון

אחר שנתתי דעתי לטענות המבקשים, באמצעות המצהיר מטעמם, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות על מתן סעד זמני במעמד צד אחד, ואלו הם טעמיי:

בהתאם להלכה הפסוקה, מי אשר עותר למתן סעד זמני, נדרש לעמוד בהוכחת שני תנאים מצטברים: סיכויי הצלחה בתביעה העיקרית, וכן כי במאזן הנוחות הנזק העלול להיגרם לו משמעותי יותר מהנזק אשר עלול להיגרם למשיב אילו לא יינתן הסעד הזמני (ראה, למשל, בר"ע (תל-אביב) 201207/98 שקם בע"מ נ' סופרפארם ישראל - פורסם במאגרים).

נדון, אפוא, בתנאים אלו כסדרם, תוך שניתן דעתנו להיבטים נוספים העולים מתוך עיון בעובדות המקרה דנא.

א. העדר זכות מוכחת - המבקש טוען כאמור כי זכותם של המבקשים במקרקעין נסמכת על העובדה כי אביו, כמו גם מורישיו של המבקש 2, הגישו תזכירי תביעה ביחס לחלקות המקרקעין מושא הבקשה, וכי הם מעבדים את המקרקעין שנים רבות.

בהקשר זה ייאמר כי בהתאם להלכה הפסוקה, תביעת בעלות אינה אלא טענה לזכויות במקרקעין, ובוודאי שאין בה כדי לגבש זכות מוכרת במקרקעין (ראה, למשל: ע"פ 4614/07 אבו סבילה נ' הוועדה המחוזית - פורסם במאגרים).

בעניין אחר, קבעה כב' השופטת דברת:

"בענייננו, על פני הדברים, התנאים למתן צו פינוי מתקיימים. המדובר, במקרקעי ציבור, שאינם מוסדרים, הגם שהוגשה לגביהם תביעת הסדר על ידי אביו של המבקש 1 לפני שנים רבות; עם זאת, כפי שנקבע בעניין אבו רביעה, אין בעצם הגשת תביעת ההסדר כדי להקים למבקשים זכות במקרקעין. על כן, חל בענייננו סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, התשי"א-1951, לפיו נכס מקרקעין המצוי בישראל שאין לו בעלים הינו נכס של מדינת ישראל" (רע"א (מחוזי ב"ש) 51048-12-16 יונס אבו רביעה נ' מנהל מקרקעי ישראל).

הרציונל ברור: פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 נועדה לרכז את כל העניינים הנוגעים לחלקה מסוימת אצל פקיד ההסדר ורק לאחר שנסתיימו ההליכים בפניו, אם קיים סכסוך, הוא מועבר להכרעת בית המשפט המוסמך, בהתאם להוראת סעיף 43 לפקודה.

כל עוד לא הכריע ביהמ"ש המוסמך בשאלת הזכויות במקרקעין, נקבע כאמור כי "חל בענייננו סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, התשי"א-1951, לפיו נכס מקרקעין המצוי בישראל שאין לו בעלים הינו נכס של מדינת ישראל" (השווה: עת"מ (מחוזי ב"ש) 112/99 מוסטפה אבו רביעה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ואח').

מתוך שכך, בהינתן העובדה כי במקרה דנא לפי הנטען הוגשו תביעות בעלות על ידי מי מבני משפחתם של המבקשים, הרי כל עוד לא הועברו התביעות מפקיד ההסדר לביהמ"ש המוסמך (ראה ס' 5 לתצהיר), ואם הועברו התביעות לביהמ"ש - כל עוד לא הכריע ביהמ"ש בתביעות, ברי כי "נכס מקרקעין המצוי בישראל שאין לו בעלים הינו נכס של מדינת ישראל" (ס' 8 לפסק הדין בעניין יונס אבו רביעה).

אילו חפצו המבקשים בבירור זכויותיהם, היה עליהם לבקש מפקיד ההסדר להחיש בירור התביעות המונחות בפניו, ובהינתן הטענות הסותרות (ראה ס' 22 לפקודת ההסדר), לבקש להעביר התביעות לביהמ"ש המוסמך. ככל שהמבקש סבר כי שגויה החלטת פקיד ההסדר הנטענת להפסיק את הטיפול בתביעות מאחר שמדובר במקרקעין הכלולים בשטח ההפקעה לפי חוק מקרקעין בנגב (חוזה השלום עם מצרים) (ס' 5 לתצהיר), היה בכוחו לעתור בהליך מתאים באותו מועד.

ממילא. המבקש טוען כי הוא, כמו המבקש 2, הינם יורשי מי אשר הגיש את תזכירי התביעה. על כן, אף בהתעלם מכך שתזכירי התביעה שהוגשו אינם מבססים מבחינת מגישיהם זכות מוכרת במקרקעין, הרי המבקשים עצמם לא הוכיחו כי הם היורשים החוקיים הבלעדיים של אלו אשר הגישו את תזכירי התביעה (כך, בס' 2(ב) לתצהיר צוין כי המבקש 2 הוא "אחד היורשים" של הנזכרים באותו סעיף).

אף טענת המבקשים כי הם מחזיקים ומעבדים את המקרקעין שנים רבות, אינה מסייעת ליצירת זכות מוכרת. בפרשת יונס אבו רביעה הוסיפה כב' השופטת דברת וקבעה: "...כמו כן, גם אם המבקשים מתגוררים במקרקעין באזור המבנה זמן רב, אין בכך כדי ליצור להם זכויות בעלות במקרקעין. על כן, המדובר, לכאורה, במקרקעי ציבור, אשר המבקשים פלשו אליהם שלא כדין" (ס' 8 לפסק הדין).

בהקשר אחר קבע כב' ביהמ"ש העליון: "בסופו של יום גרעינם ושיעורם של הדברים הם, כי המבקשים נהנו לאורך עשרות שנים רבות מקרקע הציבור כשהרשויות לא נתפנו לעשות מלאכתן ולפנותם...והציבור וענייניו מה יהא עליהם" (רע"א 1004/05 שרלי חומרי בניין נ' מנהל מקרקעי ישראל).

עוד ובנוסף. על פניו, לא ברור מדוע סבורים המבקשים כי שאלת מיקום המקרקעין, בין בתוך השטח שהופקע לפי חוק רכישת מקרקעין בנגב (חוזה השלום עם מצרים) ובין מחוץ לשטח כאמור, משנה את מערך הזכויות הנטענות במקרקעין.

זאת, מאחר שאם המקרקעין מושא הבקשה מצויים בתוך תחום ההפקעה, כי אז לפי הוראת סעיף 1(א) לחוק רכישת מקרקעין בנגב (חוזה השלום עם מצרים), המקרקעין "יקומו לקניין המדינה ביום תחילתו של חוק זה, כשהם נקיים מכל שעבוד וזכות אחרת, ויירשמו מכוח חוק זה על שם המדינה בפנקסי המקרקעין". אם, לעומת זאת, המקרקעין אינם מצויים בתוך תחום ההפקעה, כי אז כאמור בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, בצד ההלכה הפסוקה שפורטה כאמור, "נכס מקרקעין המצוי בישראל שאין לו בעלים הינו נכס של מדינת ישראל".

ב. מאזן הנוחות - המבקש טוען כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתו ולטובת המבקש 2 ובני משפחותיהם, שכן, ראוי לשמר מצב קיים במקרקעין עד להכרעה בתיק העיקרי. מנגד, כך לדבריו, למשיבים לא ייגרם כל נזק אם העבודות המבוצעות על ידם יידחו (ס' 29-33 לתצהיר).

בהקשר זה ייאמר תחילה כי עיון בכתב התביעה מלמד כי הסעד לו עותרים המבקשים הינו ליתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבות או מי מטעמן לבצע כל עבודות במקרקעין.

מאחר שכאמור הזכות להכריע בשאלת הבעלות במקרקעין נתונה באופן בלעדי לביהמ"ש המחוזי המוסמך, ובהתחשב בכך שבפרק הזמן שבינתיים נקבע כי "נכס מקרקעין המצוי בישראל שאין לו בעלים הינו נכס של מדינת ישראל", לא מחוור מכתב התביעה מה היסוד המשפטי להורות על מתן צו מניעה קבוע, אשר מחד יאסור על המשיבות לבצע עבודות במקרקעין, ומאידך, יעניק הכשר למבקשים להמשיך בביצוע העבודות במקרקעין.

יתר על כן. המבקשים אינם טוענים פוזיטיבית כי לעת הזו הם מבצעים עבודות במקרקעין, אלא אך כי הם חפצים שיינתן צו האוסר על המשיבות להיכנס למקרקעין לשם ביצוע עבודות נטיעה וייעור. מתוך שכך, מאחר שהמבקשים אינם טוענים מפורשות כי הם מעבדים את המקרקעין בתקופה זו, לא מחוור מה הנזק שייגרם להם בשלב זה.

באשר לנזק שלפי הנטען ייגרם למבקשים בעתיד הנגלה לעין, ככל שיבוצעו עבודות נטיעה וייעור, ייאמר כי טענה דומה הועלתה גם בע"א 3202/11 ג'ארד סוילם אבו פריח ז"ל נ' מדינת ישראל, שם טענו המבקשים "כי ביצוע עבודות בשטח על ידי המשיבה עשוי לטשטש סימנים טבעיים במקרקעין לפיהם נוהגים בני הפזורה הבדואית לזהות את המקרקעין (כמו למשל ואדיות, סלעים ועצים), באופן שיקשה עליהם להוכיח את זכויותיהם במקרקעין ובכך ייגרם להם נזק בלתי הפיך. לכן, טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם" (ס' 4 להחלטה).

באותו הליך, המדינה-המשיבה טענה מנגד כי העבודות בקרקע נועדו לטייב את הקרקע ולמנוע סחף, וכי העבודות לא יגרמו לכך שהוואדיות ייעלמו או שהתוואי שלהם ישתנה.

ביהמ"ש העליון דחה את בקשת המבקשים למתן סעד זמני לתקופת הערעור, אחר שקבע, בין היתר, כי אין לומר שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם.

אף במקרה דנא, לא הוכח כי טיב העבודות הנטען, שלא ברור היקפן ומיקום ביצועם המדויק, לרבות באיזה מבין החלקות מושא ההליך, עלול ליצור שינוי בלתי הפיך בפני הקרקע, ומתוך אשר למדנו מפרשת ג'ארד סוילם אבו פריח, אין לומר כי ניתן לקבוע אפריורית שמאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשים.

ג. שיהוי - עיון בתצהיר ובמצורפי הבקשה מלמד כי במכתבו של ב"כ המבקשים מיום 24.7.17 צוין: "בתקופה האחרונה החלו כלי עבודה מטעם רשות מקרקעי ישראל ו/או מטעם קק"ל לתחום רצועת מקרקעין שקרובה למקרקעין המוחזקים על ידי מרשיי ובכוונה לבצע בה עבודות. כפי הנודע למרשיי, הכוונה לבצע עבודות לייעור ונטיעת השטח" (ס' 7 למכתב). חרף זאת, והגם שככל שניתן להבין המבקשים לא קיבלו מענה לפנייתם, פעלו לשלוח מכתב נוסף רק כעבור שלושה חודשים, ביום 24.10.17, ואף מאז חלפו כמעט שבועיים ימים עד אשר הוגשה הבקשה למתן סעד זמני דנא.

הלכה היא מלפנינו כי מי אשר חפץ לשכנע את ביהמ"ש בדוחק הנסיבות, שיש בה כדי להצדיק התערבות מוקדמת במעמד צד אחד, עליו להגיש הבקשה ללא שיהוי, שכן, בעצם הגשת הבקשה המאוחרת יש משום ראיה לסתור טענתו שהצו חיוני ושנתינתו אינה סובלת דיחוי.

בקשה למתן סעד זמני הינה במהותה סעד מן היושר, הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. לאור זאת רשאי ביהמ"ש לשקול, בהחליטו האם ליתן סעד הצהרתי כמבוקש, גם את התנהגות המבקש, דהיינו , בין היתר, שיהוי (ראה, למשל, ע"א 19/81 ביבי נ' הורברט, ל"ז (2)497; בג"צ 453/84 איתורית בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד לח(4) 615, 621).

ד. חוסר תום לב - המבקש טען בתצהירו כי "המקרקעין מוחזקים ומעובדים מדי כל עונה על ידי התובעים ומשפחותיהם מזה עשרות שנים, באין מפריע, ואנו התובעים נוהגים במקרקעין כמנהג הבעלים" (ס' 6 לתצהיר; השווה: שם, ס' 30). נוכח זאת, טען המבקש כי אין לאפשר למשיבות לבצע עבודות במקרקעין, וזאת מאחר שקיים צורך "בשמירת המצב הקיים בשטח" (ס' 29 לתצהיר).

בכל ההערכה, יש יותר מאשר קורטוב של חוסר נוחות מעצם העלאת טיעוני המבקש במתכונתם.

לאמור, מאחר שהמבקש טוען כי שאלת הזכויות במקרקעין טרם הוכרעה, לא ברור כיצד הוא, כמו גם המבקש 2 ובני משפחותיהם, נטלו דרור לעצמם לעבד המקרקעין שנים רבות. כל עוד לא הוכרעה תביעת הבעלות וטרם הוכרה זכותם במקרקעין, ניתן היה לצפות כי המבקשים יכבדו את הדרישה שהם עצמם העלו "לשמור על המצב הקיים בשטח עד לבירור המחלוקת" (ס' 31 לתצהיר).

לא ניתן להלום כי אדם יעשה דין לעצמו, יפעל בדרך של עשיית דין עצמית לביצוע פעולות במקרקעין בהם לא הוכרו זכויותיו, ולאחר מכן יפנה לביהמ"ש בטענה כי למשיבה 1 - לה קיימת זכות שיורית במקרקעין כהוראת סעיף 3 לחוק נכסי המדינה - אין זכות להיכנס במקרקעין.

היעתרות לסעד המבוקש בבקשה פירושה למעשה מתן הכשר לדרך הילוכם של המבקשים לעבד את המקרקעין, מקום בו לא הוכרה זכותם במקרקעין, ולא מחוור מדוע סבורים המבקשים כי על ביהמ"ש ליתן לכך יד.

לעניין חובתו הדיונית של בעל דין בהליך, ראה: ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן-נון, פ"ד מו(3), 738.

סיכום

לאור כל האמור, לא מצאתי ליתן סעד זמני במעמד צד אחד.

המשיבים ימסרו תגובתם לבקשה לא יאוחר מיום 14.11.17.

אחר שתתקבל עמדת המשיבים, ולחילופין, בחלוף המועד כאמור, המזכירות תעורר ההליך בפניי.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ המבקשים, וכן לפרקליטות מחוז דרום (אזרחי), ותוודא קבלתה טלפונית.

ניתנה היום, י"ח חשוון תשע"ח, 07 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.