התובע – פקיד בנק – טוען בכתב התביעה כי רכש משקפי שמש מחנות הנתבעת. ביום 27/08/2017 הוא רכש מסניף הנתבעת באילת עדשות אופטיות עבור משקפי השמש שעל־פי הסיכום היו אמורות להיות בגוון חום כהה הזהה לגוון העדשות המקוריות של משקפי השמש.

התובע טוען בכתב תביעתו כי העדשות האופטיות שהורכבו בסופו של יום במשקפי השמש היו שקופות במידה משמעותית מהעדשות המקוריות, וכי הן עבות ובולטות מעבר למסגרת משקפי השמש "בצורה שאינה אסתטית לחלוטין" כלשונו. עוד נטען על ידו כי העדשות האופטיות עיוותו את מסגרת משקפי השמש כך שהדבר אינו מאפשר הנחת המשקפיים בצורה "תקינה וטובה ע"ג הפנים".

הוא תבע החזר עלות העסקה בסך של – 1,593 ₪ וכן פיצוי בגין עוגמת נפש אותו העמיד על סך של – 1,500 ₪.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את התביעה, ולהלן אפרט נימוקיי בתמציתיות.

גרסת התובע הייתה גרסה מגמתית ומתפתחת ולא מעט מהדברים שנאמרו על ידו במהלך הדיון היום כלל לא נזכרו בכתב תביעתו.

בדיון הוברר כי את משקפי השמש רכש התובע מחנות הנתבעת בבית שאן בעלות 85 ₪ (עמ' 1 לפרוטוקול, שור' 12). מנהלת החנות בבית שאן – גב' מגי כהן – העידה שכאשר התובע היה אצלה בחנות ורכש את משקפי השמש, היא הציעה לו להרכיב עדשות שמש וראיה והמליצה לו לקבל את העדשה הדקה על מנת לקבל אסתטיקה טובה, נוחה ומקצועית (עמ' 2 לפרוטוקול, שור' 3), אך הוא בחר לרכוש את העדשות מאילת כדי לקבלת הנחת מס ערך המוסף. בחנות הנתבעת באילת רכש התובע את העדשות העבות ולא אלה שהומלצו לו ע"י מנהלת סניף בית שאן אף שהיא העידה כי הדגישה בפניו כי בהרכבת עדשות עבות, האסתטיקה לא תהיה טובה (עמ' 2 לפרוטוקול, שור' 4 – 6).

התובע לא הכחיש גרסתה האמורה של גב' מגי כהן ולא חלק על דבריה שהיא הסבירה לו את אשר הסבירה כמפורט בעדותה והוא אישר כי התייעץ עם החנות בבית שאן כדבריו (עמ' 1 לפרוטוקול, שור' 15), אך הוא טען כי בסניף החנות באילת הודיעו לו כביכול שלא צריך להרכיב את העדשות הדקות ושגם העדשות העבות יתנו מראה אסתטי טוב.

הוא אישר שהנושא הזה של עובי העדשות והתאמתן למסגרת משקפי השמש שהוא רכש בסניף החנות בבית שאן עלה עם נציגי הנתבעת בעת שהוא רכש את העדשות האופטיות בסניף אילת (עמ' 2 לפרוטוקול, שור' 23).

אין צריך לומר כי גרסתו האמורה של התובע הינה גרסה כבושה שבעיקרה עלתה לראשונה רק בעת הדיון בבית המשפט. התובע לא הזכיר בכלל בכתב תביעתו מאיזה סניף הוא רכש את משקפי השמש ולא אמר מילה ולא חצי מילה על כך שמנהלת סניף בית שאן המליצה לו דווקא על העדשות הדקות, שכפי שהוסבר הן יותר יקרות יותר מהעדשות העבות.

עדות התובע לא הייתה אמינה בכלל, שכן בכתב התביעה טען כי הוא רכש את העדשות האופטיות באילת תמורת סך של – 1,593 ₪, אלא שמהקבלה שהוא צירף לכתב התביעה עולה כי סכום זה הינו בגין ארבע עדשות שהוא קנה, וכי סכום זה כולל את המע"מ. עוד עולה כי מסכום זה ניתנה לתובע הנחה בשיעור של – 15% בסך של – 239.08 ₪, ולמעשה סכום העסקה בחנות הנתבעת באילת עמד על סך של – 1,354.81 ₪ (סכום זה כולל מע"מ). כידוע, באילת אין משלמים מע"מ והרי בשל כך המתין התובע עם רכישת העדשות האופטיות עד לנסיעתו לאילת ועל כך לא הייתה מחלוקת, וכדבריו: "עשיתי את זה מטעם פשוט, יש באילת פטור ממע"מ" (עמ' 1 לפרוטוקול, שור' 14 – 15). יוצא אפוא, כי בניגוד לנטען על ידי התובע בכתב התביעה, הוא שילם בפועל בגין רכישת העדשות בחנות הנתבעת באילת סך של – 1,157.96 ₪ (לאחר הפחתת המע"מ), אך הדבר לא מנע ממנו לתבוע את סכום העסקה המקורי שלפני ההנחה שניתנו לו והכולל את סכום המע"מ אף שזה לא שולם על ידו.

זאת ועוד, התובע גם אישר בעדותו בבית המשפט כי העסקה באילת כללה גם עדשות למשקפי הראיה שהיו ברשותו כשלוש שנים (עמ' 1 לפרוטוקול, שור' 13 – 14), דבר שלא היה לו כל זכר בכתב התביעה. הוא אישר כי את הסכום ששילם עבור העסקה באילת היה בגין העדשות האופטיות למשקפי השמש וכן בגין העדשות למשקפי הראיה ולגבי תקינות אלו האחרונות אין טענות מצדו של התובע (עמ' 1 לפרוטוקול, שור' 17 – 18).

אם כן, מחומר הראיות בתיק ומטיעוני הצדדים במהלך הדיון עולה כי התובע ידע על ההבדל שבין עדשות אופטיות דקות לבין העבות וכי הובהר לו, לכל הפחות, על ידי מנהלת סניף הנתבעת בבית שאן כי בעדשות העבות לא תתקבל צורה אסתטית טובה, דבר שלא הוכחש על ידו, ואולם בכל זאת הוא בחר לרכוש מסניף הנתבעת באילת את העדשות האופטיות העבות, שהנן יותר זולות מהעדשות הדקות.

למעשה, בחירתו של התובע לרכוש את העדשות העבות ולא את העדשות הדקות כהמלצות מנהלת סניף הנתבעת בבית שאן נבעה משיקולים כלכליים גרידא. לפי שכך הם פני הדברים, אינני רואה להטיל אחריות כלשהיא על הנתבעת על כך שמכרה לו את אשר ביקש לרכוש ממנה, בוודאי לא כאשר הוא הוזהר על ידי מנהלת סניף בית שאן מפני התוצאה המתקבלת מהרכבת העדשות העבות ועל כן אין לתובע להלין אלא על עצמו.

אוסיף ואציין שגם אם היה מקום להטיל אחריות כלשהיא על הנתבעת, ואיני קובע זאת, הרי שגם אז היה מקום להטיל על התובע אשם תורם משמעותי ואף מכריע בשים לב למכלול נסיבות העניין ובעיקר הייעוץ שהוא קיבל ממנהלת סניף הנתבעת בבית שאן, שעל תוכנו הוא חלק.

בשולי הדברים אעיר כי יש להצטער על כך שהתובע לא הסכים לקבל הצעת הנתבעת לפתרון העניין ברוח טובה, אשר הייתה מוכנה להחליף את העדשות העבות בעדשות הדקות בכפוף לתשלום תוספת תשלום בסך של – 200 ₪ (לאחר שניתנו הנחות כאשר בפועל ההפרש בין שני סוגי העדשות עולה על סכום זה כפי שגם התובע אישר בעדותו בביהמ"ש – עמ' 2 לפרוטוקול, שור' 26 – 27), ובכך היה מוכנה לקבל על עצמה ספיגת עלויות העדשות העבות שהיו יורדות לטמיון.

לאור כל האמור והמקובץ לעיל, אני דוחה את התביעה.

לאור התוצאה דלעיל, היה מקום לחייב את התובע בהוצאות משפט ואולם לפנים משורת הדין ומאחר ואנו בפתח חג החירות הבא עלינו לטובה, אני נמנע מלהשית עליו הוצאות משפט לטובת הנתבעת.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין יש להגיש לבית המשפט המחוזי בנצרת בתוך 15 ימים מהיום.

המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ח, 29 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.