1. לפני שתי תביעות מאוחדות לסילוק ידם של הנתבעים 1-2 ( להלן: "הנתבעים") ממקרקעין הידועים כגוש 16519 חלקה 56 בנצרת (להלן: "המקרקעין") ולמתן צו עשה להריסת הבניה אשר בנו הנתבעים על המקרקעין.
2. התביעה הראשונה הוגשה על ידי "עמידר" החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "עמידר") כנגד הנתבעים בגדרי ת.א 31770-02-16.
3. התביעה השנייה הוגשה על ידי מר שאדי אבו נאג'י (להלן: "אבו נאג'י") כנגד הנתבעים בגדרי ת.א 12120-11-17.
4. בהתאם להחלטה מיום 05.12.2017 התיקים אוחדו ונשמעו במאוחד.
5. לצורך הנוחיות עמידר ואבו נאג'י התובעים בשתי התביעות ייקראו (להלן "התובעים").

טענות התובעים

1. התובעים טוענים, כי המקרקעין הינם בבעלות משותפת כלהלן: 14/20 חלקים הינם בבעלות רשות הפיתוח ומנוהלים על ידי עמידר, 3/20 חלקים היו בבעלות המנוח פאיז אמין אסעד דאניאל (להלן: "המנוח דאניאל") ו - 3/20 חלקים בבעלות מר סמיר מזאוי.
2. על המקרקעין עמד מבנה בשטח של כ -75 מ"ר שהיה מורכב משלושה מחסנים, חדר ושירותים (להלן: "הנכס") בו החזיק כדייר מוגן מר אנטון סאבא (להלן: " סאבא") וזאת על פי חוזה דיירות מוגנת שנחתם ביום 19.08.84 בין מר סאבא לבין רשות הפיתוח.
3. בחודש 11/2014 הוגשו לעמידר תצהירי דייר יוצא – דייר נכנס, לפיהם ביקש מר סאבא להעביר את זכויותיו בנכס למר אבו נאג'י וזאת כנגד תשלום דמי מפתח, בקשה אשר אושרה על ידי עמידר כנגד גביית 70% מחלקו של בעל הבית בדמי המפתח.
4. בהמשך, ביום 18.12.14 נחתם בין עמידר לאבו נאג'י חוזה דיירות מוגנת, לפיו הושכר לו הנכס. כעבור מספר חודשים, בחודש 08/2015 פנה אבו נאג'י לעמידר בבקשה לרכישת הנכס.
5. משהחלה עמידר לבדוק ביצוע הליך המכירה נודע לה כי הנתבעים שמחזיקים מבנה בחלקה 55 במקרקעין הסמוכה לחלקה 56, פלשו למקרקעין, יצקו במקום משטח מבטון לשימושם, הרסו את הנכס ובנו במקומו מבנה אחר המהווה יחד עם מבנה הנתבעים שבחלקה 55 יחידה אינטגראלית אחת.
6. התובעים טוענים כי במעשיהם פלשו הנתבעים אל חלקה 56 שלא כדין, הפקיעו מהם את המקרקעין, הרסו את הנכס ובנו תחתיו מבנה חדש ללא היתר כדין.
7. לטענת עמידר מעולם לא ניתנה הסכמתה למעשה הנ"ל והפקעת הדיירות המוגנת ללא פסק דין אסורה על פי הוראות חוק הגנת הדייר ולא ניתן היתר להריסה ולבניה.
8. התובעים טוענים כי מעשיהם של הנתבעים שאינם יורשי המנוח דאניאל ואינם שותפים במקרקעין, מהווה הסגת גבול ופלישה.
9. התובעים עותרים להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין ומהנכס הנמצא עליה ולהשיב להם את החזקה במקרקעין, כשהם פנויים וריקים מכל אדם וחפץ.
10. בנוסף, התובעים עותרים להורות לנתבעים להרוס את הבניה בחלקה 56 ולחילופין להפריד את הנכס מהיחידה שבבעלות הנתבעים הנמצאת בחלקה 55 הסמוכה, כך שתהיינה שתי יחידות נפרדות.
11. לחילופין להתיר לתובעים לבצע בעצמם את ההפרדה לצורך החזרת המצב לקדמותו כאשר כל ההוצאות יחולו על הנתבעים.
12. כמו כן, התובעים עותרים למתן צו לפיצול סעדים ולפיו הם זכאים להגשת תביעה לפיצויים לדמי שימוש ראויים וזאת לאחר התגבשות נזקיהם לאחר שהנתבעים יפנו את הנכס ויחזירו את המצב לקדמותו.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים טוענים כי אין לעמידר זכות חזקה או כל זכות אחרת במקרקעין מאחר ולא הוצג כל מסמך המוכיח שיש לה סמכות לנהל את זכויות רשות הפיתוח, הבעלים של המקרקעין.
2. לטענתם, חוזה השכירות שצירפה עמידר הינו בין רשות הפיתוח על ידי מינהל מקרקעי ישראל לבין סאבא ומתייחס לנכס שאינו נמצא על המקרקעין מזה עשרות שנים וסאבא לא גר מזה עשרות שנים בו.
3. בנוסף, הנתבעים טוענים כי גם לאבו נאג'י אין זכות חזקה או כל זכות אחרת במקרקעין. לדידם, חוזה השכירות בין עמידר לאבו נאג'י אינו חוזה שנערך לפי חוק הגנת הדייר ומדובר בחוזה פיקטיבי המתייחס להשכרת נכס שאינו קיים על חלקה 56 ולא ברור מנין קמה הזכות לעמידר להשכיר בשכירות מוגנת חלק מנכס שהבעלות בו היא למספר שותפים במקרקעין.
4. עוד טוענים הנתבעים שזכויותיהם בחלקה 56 כבעלי זכות משותפת וכבעלים של חלקים בלתי מסוימים, רכשו מיורשי המנוח דאניאל והינם בעלים במושע של חלקים בחלקה.
5. לטענתם, מזה עשרים וחמש שנה לא קיים כל בית על חלקה 56 ומעולם לא הרסו כל בית בחלקה זו.
6. הנתבעים טוענים כי ביתם קיים מזה עשרות שנים בחלקו על חלקה 56 והחלק האחר על חלקה 55 הסמוכה, כאשר הנכס המתואר בכתבי התביעה אינו קיים מזה יותר מעשרים וחמש שנים ועמידר לא השכירה כל נכס במקרקעין למאן דהוא.
7. בהקשר זה הנתבעים טוענים כי לא היה בשנת 2014 כל דייר יוצא בנכס ותצהירי דייר יוצא – נכנס שהוגשו לרשות הפיתוח הינם תצהירים כוזבים ואבו נאג'י מעולם לא החזיק כל נכס במקרקעין ואין לו זכות לדיירות מוגנת.
8. עם זאת, הנתבעים מאשרים כי על חלק מהמקרקעין קיים משטח מבטון אותו הם יצקו שמשמש לחניית רכבים וזאת מתוקף רשות שימוש שקיבלו בעבר מבעלים במושע ומאוחר יותר מתוקף בעלותם בחלקים שרכשו.
9. מכאן, לטענתם חזקתם במקרקעין מבוססת על בעלות ושימוש.

הראיות

1. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בפניי העידו מטעם עמידר מר לורנס דחאברה (להלן: "מר דחאברה") והתובע מר שאדי אבו נאג'י.
2. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 1 מר דאניאל דאניאל (להלן: "מר דאניאל ") והעד מר זוהיר דאניאל (להלן: "מר זוהיר").
3. בתום הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את הצדדים ועדיהם בדיון אשר התקיים בפניי ונדרשתי לסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין שתי התביעות להתקבל ואפרט.
2. במחלוקת שבפניי התובעים עותרים לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין בעילה של הסגת גבול וכן למתן צו עשה להחזרת המצב לקדמותו.

המסגרת הנורמטיבית;

1. סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, קובע:

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

1. סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע:

"הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

1. סעיף 30 לפקודה שעניינו חובת הראיה בהסגת גבול במקרקעין קובע:

"בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין, על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין".

1. בע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ואח' (פורסם בנבו), נקבע:

"... בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות ... ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום ... מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום ...".

מן הכלל אל הפרט

1. המקרקעין המתוארים בתשריט שצורף כנספח א' לתביעת עמידר ומוחזקים כיום על ידי הנתבעים, הינם בבעלות רשות הפיתוח וזאת על פי נסח הרישום שצורף כנספח א' לתביעת אבו נאג'י.
2. הנתבעים אינם כופרים בזכות הבעלות של רשות הפיתוח במקרקעין אולם לטענתם, עמידר לא הציגה כל מסמך שמוכיח כי יש לה סמכות לנהל את זכויות רשות הפיתוח, הבעלים של המקרקעין. בנוסף, הנתבעים כופרים בזכותו של מר אבו נאג'י לזכויות כלשהם במקרקעין הנ"ל.
3. לעניין טענת הנתבעים כנגד זכות התביעה של עמידר אציין שרשות מקרקעי ישראל מנהלת את קרקעות מדינת ישראל וביניהן גם את הקרקעות אשר בבעלות רשות הפיתוח, כאמור בסעיף 1א(1) ו-2(א) לחוק רשות מקרקעי ישראל התש"ך – 1960.
4. עמידר, התובעת בענייננו, פועלת כסוכנה ושלוחתה של רשות הפיתוח וזאת כעולה מחוזה השכירות שצורף כנספח ג' לכתב התביעה וכן כעולה מתשובת מר דחאברה בחקירתו הנגדית (עמ' 5 לפרוטוקול ש' 17-27).
5. מתוקף תפקידה הנ"ל הגישה עמידר את התביעה שבפניי ומכאן דין טענת הנתבעים כנגד זכות התביעה של עמידר להידחות.
6. באשר לזכותו של אבו נאג'י במקרקעין הרי הן על פי המסמכים שהוגשו בפניי והן על פי עדותם של מר דחאברה ומר אבו נאג'י, הוכח כי אבו נאג'י חתם עם רשות הפיתוח על חוזה דיירות מוגנת בשנת 2014, לפיו הושכר לו הנכס שהינו חלק מהמקרקעין אליה פלשו הנתבעים.
7. בהקשר זה יצוין שעל פי "חוזה שכירות מוגרים" שצירפה עמידר כנספח ב' לכתב תביעתה עולה כי ביום 19.08.84 התקשרה רשות הפיתוח עם מר סאבא לו השכר הנכס כדייר מוגן וכנגד תשלום דמי מפתח. לציין כי בחקירתו הנגדית אישר מר זוהיר כי מר סאבא אכן גר בנכס בעבר (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 13-22).
8. בנוסף, על פי מסמכים "הצהרת הדייר היוצא" ו – "הצהרת הדייר המוצע" שנערכו בהתאם לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב – 1972 עולה שביום 29.10.14 הציע הדייר המוגן מר סאבא את אבו נאג'י בתור דייר מוגן בנכס במקומו, הצעה שאושרה על ידי עמידר כמצוין בפרוטוקול דיון "העברת זכויות דמ"פ" שנערך ביום 08.12.14.
9. בהמשך, ביום 18.12.14 נחתם בין חוזה בין רשות הפיתוח לאבו נאג'י לפיו הושכר לו הנכס בדיירות מוגנת (נספח ג' לכתב התביעה).
10. על השכרת הנכס בדיירות מוגנת כנגד תשלום דמי מפתח הן למר סאבא והן למר אבו נאג'י העיד מר דחאברה (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 17-35 , עמ' 9 ש' 1-6 וש' 31-32, עמ' 13 ש' 21-25).
11. מצידו העיד אבו נאג'י בתצהירו כי התקשר עם מר סאבא בהסכם להעברת זכויותיו בנכס כדייר מוגן ובהתאם פנה לעמידר בנדון אשר הסכימה להעברת הזכויות אליו כנגד תשלום דמי שכירות, דמי חוזה שכירות וכן עבר דמי מפתח לנכס, הסך של 67,500 ₪ וצירף העתק משובר התשלום של הסך הנ"ל כנספח ד' לתצהירו.
12. בנוסף העיד אבו נאג'י כי החל בהליך רכישת זכויות רשות הפיתוח במקרקעין ולראיה צירף אישור בדבר דמי פתיחת תיק מכר ומקדמת מכר בעמידר. על התקשרותו עם מר סאבא להעברת זכות הדיירות המוגנת בנכס אליו וכן על התקשרותו עם רשות הפיתוח באמצעות עמידר לרבות ביצוע התשלומים חזר אבו נאג'י בחקירתו הנגדית בפניי.
13. אדגיש, שטענות הנתבעים לפיהם ההסכם אותו ערכה רשות הפיתוח עם מר סאבא ועם אבו נאג'י הינם הסכמים פיקטיביים נטענו בעלמא ואינן מתיישבות עם הראיות שהוצגו והעדויות שנשמעו בפניי.
14. מהאמור עולה שהוכחו טענות התובעים בדבר מגורי מר סאבא בנכס, כאשר על פי המסמכים שהוגשו לתיק עסקינן בשכירות מוגנת בנכס שהועברה בשנת 2014 ממר סאבא לאבו נאג'י כדייר מוגן.
15. אציין שלא מצאתי ליתן במסגרת ההכרעה בדבר זכאות מר אבו נאג'י לדיירות מוגנת בנכס אם לאו, משקל להסכם דיירות מוגנת (ת/8) שנערך בין אבו נאג'י למר סאבא שהנתבעים התנגדו להגשתו מאחר ובסופו של יום העברת זכויות הדיירות המוגנת אושרה על ידי רשות הפיתוח כבעלת הנכס וזאת הן בהסתמך על הסכם זה והן בהסתמך על התצהירים שהוגשו בפניה כעולה בהחלטה מיום 18.12.14.
16. אלא מאי, הנתבעים טוענים כי מר אבו נאג'י אינו דייר מוגן בנכס שכן הנכס לא נמצא במקרקעין ובהעדר קיומו של נכס, פקעה זכותו של אבו נאג'י בדיירות המוגנת. מנגד, התובעים טוענים שאין מדובר במצב של פקיעת הדיירות המוגנת שכן הנכס לא נהרס, אלא שופץ וסופח למבנה שבבעלות הנתבעים הנמצא בחלקה 55 הסמוכה.
17. אמנם ההלכה לעניין דיירות מוגנת בבית שנהרס היא, כי משנהרס הבית, פוקעת הדיירות המוגנת.

"הכלל הוא, כי דייר מוגן לפי החוק, כל עוד הוא מחזיק במושכר. בעניין אשר לפנינו, משנהרס הבית ... חדל המושכר להתקיים ובזה בטל נשוא ההגנה, ועבר מן העולם" (ע"א 107/55 שותפות 'יורדניה' נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד י 1194 (1956), כבוד השופט י' זוסמן, פסקה 3).

1. כך גם נקבע בע"א 3505/96 שרעבי נ' קפרא, פ"ד נב(2) 419 (1998) (להלן: עניין שרעבי), אשר בו נקבע, לאחר דיון נרחב, לאמור (שם, פסקה 9):

"יש היגיון ענייני רב שאובדן המושכר יביא גם לסיום הדיירות הסטטוטורית, בדרך של פקיעה אוטומטית – כהנחתו של בית-משפט זה בפרשת יורדניה וכדעתו של לרנר לגבי שכירות רגילה – או בדרך של ביטול הדיירות על-ידי בעל הבית ברוח הוראת סעיף 15 לחוק השכירות והשאילה. צדקו אפוא שופטי הרוב של בית-המשפט המחוזי במסקנתם כי עם שריפת הנגרייה פקעה הדיירות המוגנת ... עם הרס המבנה ופקיעת הדיירות המוגנת, אין עוד לדבר על 'דייר המפנה את המושכר'; לית מושכר, לית דייר ולית פינוי!".

1. יחד עם זאת, בעניינו, מהעדויות שנשמעו בפניי והתמונות שהוצגו עולה כי הנכס לא נהרס. מכאן, זכותו של אבו נאג'י לדיירות מוגנת בו מכוח החוזה עם רשות הפיתוח לא פקעה כפי שיפורט.
2. בעדותו אישר מר דחאברה כי עת ביקורו במקרקעין נוכח שהנכס עדיין נמצא במקום, כאשר חלק ממנו נהרס אולם נעשתה תוספת בניה שמשמשת לבן של אחד מהנתבעים (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 3-4 , עמ' 10 ש' 3-5, ש' 14-28, עמ' 12 ש' 4-5, עמ' 13 ש' 2 ועמ' 14 ש' 1-3).
3. את עדותו בדבר השיפוצים ותוספת הבניה שנערכו בנכס תמך מר דחאברה בתמונה של הנכס (ת/7), בתמונות שצורפו לתיק הבניין של עמידר שהוגש בפניי אותם צילם ביום 01.12.14 ובהם ניתן לראות את שיפוצו הפנימי של הנכס, במזכר שערך בעקבות ביקורו במקרקעין (ת/5) ובהתראה שהניח במקום (ת/6).
4. בנוסף, על קיומו של הנכס ושיפוצו העיד מר דאניאל (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 33-35 , עמ' 16 ש' 1-11, ש' 26-27 וש' 34-35, עמ' 17 ש' 1-10) כאשר תשובותיו אינן מתיישבות עם האמור בתצהירו, שם העיד כי הנכס אינו קיים על החלקה!
5. גם עד הנתבעים מר זוהיר העיד בדבר קיומו של הנכס וביצוע שיפוץ בו (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 13-17, עמ' 19 ש' 31-35 , עמ' 20 ש' 14-23), תשובות שסותרות את עדותו בתצהיר שם הכחיש קיומו של הנכס.
6. מכאן, הוכח כי הנכס עודנו קיים במקרקעין ומכאן, טענת הנתבעים לפיה זכאותו של אבו נאג'י לדיירות מוגנת פקעה, דינה להידחות.
7. טענה נוספת אותה העלו הנתבעים הינה שאבו נאג'י אינו בבחינת דיר מוגן שכן הוא לא החזיק בנכס בפועל ולו ליום אחד. מנגד, לטענת התובעים העובדה שאבו נאג'י לא התגורר בפועל בנכס, אינה מפקיעה את זכותו לדיירות מוגנת בו.
8. הצדדים אינם חלוקים כי אבו נאג'י לא החזיק בנכס ולא גר בו. יחד עם זאת, אין בעובדה זו לבדה כדי להפקיע את זכותו לדיירות מוגנת.
9. נקבע כי הזכות לדיירות מוגנת אינה זכות קניינית "טהורה" והיא לא הוכרה בפסיקה כ "זכות במקרקעין" (ע"א 564/79 רומנו נ' כהן שוחט פ"ד לו (1) 634 (1982), ע"א 511/88 מנדלבאום נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, (פורסם בנבו).
10. אולם, הפסיקה הכירה בכך שלזכות הדיירות המוגנת יש מעין תכונות קנייניות, רכושיות. בת.א. (שלום רמלה) 3119/04 רשות הפיתוח נ' ביטון חנה [פורסם בנבו] (7.5.2007) נקבע כלהלן:

"הזכות לדיירות מוגנת אינה שווה לזכות הבעלות, הגם שלזכות של דייר מוגן יש מעין תכונות קנייניות, רכושיות, הניתנות להערכה בכסף, והיא זכות טובה כלפי כולי עלמא, אלא שזכות זו, בשונה מזכות הבעלות, פוקעת מכח הוראות חוק הגנת הדייר ובין השאר בהתקיים עילת פינוי".

1. ודוק: עפ"י הוראות החוק, וההסדר המיוחד שנקבע ביחס לדייר מוגן, אין לפנות דייר מוגן מדירתו אלא על פי פסק פינוי ולאחר שתוכח נגדו עילת פינוי.
2. בענייננו, לאור הקביעה בדבר קיום זכות הדיירות המוגנת לאבו נאג'י בנכס ובהעדר פסק פינוי שקבע עילת פינוי כנגדו, אין לקבל טענת הנתבעים לפיה זכותו כדייר מוגן בנכס פקעה מאחר והוא לא התגורר בו.
3. מכאן, משהוכיחה התובעת בעלות במקרקעין וכן הוכיח אבו מר נאג'י זכות בנכס, עובר הנטל אל כתפי הנתבעים להוכיח כי רכשו זכות כלשהי במקרקעין ובנכס וכי אינם משיגי גבול (ראו ע"א 127/77 מלכה קפה הנ"ל).
4. אקדים אחרית לראשית ואציין שהנתבעים לא עמדו בנטל זה ואפרט.
5. בתצהירו העיד מר דאניאל כי הזכויות במקרקעין הועברו, ללא תמורה, מיורשי המנוח דאניאל, הבעלים הרשום של החלקה שנפטר בשנת 1999, אל בנו ובני דודו שמתגוררים כיום בחלקה זו מכוח בעלותם בה.
6. יחד עם זאת, מר דאניאל לא המציא כל מסמך המעיד בעלות אחרת במקרקעין מזו הרשומה בנסח הטאבו וכן לא המציא כל מסמך לפיו הזכויות במקרקעין הועברו מיורשי המנוח דאניאל לבנו או לבני דודו.
7. בחקירתו הנגדית אישר מר דאניאל כי שמו ושם הנתבע 2 אינו מופיע בנסח הטאבו של המקרקעין ומשנשאל באם בידו מסמך כלשהו המעיד על בעלותו למקרקעין, לא ידע לתת תשובה (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 31-15, עמ' 16 ש' 4-12).
8. גם מר זוהיר העיד בתצהירו כי קיבל במתנה וללא תמורה, יחד עם אחיו ואחיינו הנתבע 2, מיורשיו של המנוח דאניאל את זכויותיהם בחלקה. אלא מאי, זוהיר לא תמך טענתו הנ"ל בכל אסמכתה לרבות בהסכם מתנה או בתצהיר ויתור מהיורשים הנ"ל או בדבר רישום אותה עסקת מתנה נטענת.
9. יוצא אפוא שטענת הנתבעים בדבר בעלותם או זכויות כלשהם במקרקעין לא הוכחה ודינה להידחות.
10. נוסף לעובדה שלא הוכחה בעלותם של הנתבעים במקרקעין אלא הוכח שהם פלשו למקרקעין אלו, ועושים בהם שימוש.
11. בתצהיריהם העידו מר דאניאל ומר זוהיר כי ביצעו יציקה של משטח בטון במקרקעין המשמש לחניית רכבים וזאת מתוקף רשות שימוש שקיבלו בעבר מהבעלים של המקרקעין וכן מתוקף היותם בעלים כיום של החלקה.
12. כן העידו כי ניקו שטח המקרקעין והרסו צריף קטן שהיה במקום. בחקירתו הנגדית חזר מר דאניאל על עדותו והשיב כי הרס יחד עם קרובי משפחתו במקום חלק מהנכס, שיפצו אותו ובנוסף הם עושים שימוש במקרקעין במקום לצורך חניית רכבים (עמ' 15 ש' 16-35 , עמ' 16 ש' 1-11 עמ' 17 ש' 1-12)
13. לא זו בלבד, בעדותו אישר מר דאניאל שהוא, בנו ובני דודיו עושים שימוש בלעדי בחלקה (עמ' 16 ש' 14-21).
14. מצידו אישר מר זוהיר כי במשך תקופה ארוכה עשה שימוש בנכס ובמקרקעין וכי לרשות הפיתוח אין שימוש בחלקה אותה הם גידרו וסגרו לשימושם הבלעדי (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 1-19 עמ' 21 ש' 1-11).
15. את השימוש ללא רשות אותו עושים הנתבעים במקרקעין תמכה עמידר בתמונות (ת/4), במזכר שערך מר דחאברה כאשר בעדותו אישר מר דאניאל קיומו של המשטח המופיע בתמונה הנ"ל (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 30-31).
16. על כן, הוכח כי הנתבעים פלשו למקרקעין שלא כדין ועושים בהם שימוש בלעדי לרבות בנכס שבבעלות רשות הפיתוח ואבו נאג'י דייר מוגן בו והינם בבחינת מסיגי גבול שיש להורות על סילוקם.
17. בתי המשפט פסקו לא אחת שאין ליתן יד להימשכותה של פלישה למקרקעי ציבור וכי בתי המשפט מצווים על האינטרס הציבורי למאבק בהפקרות בתחום זה.

"אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים, אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור". (רע"א 11527/05 עירית ת"א יפו נ' שרון לוי (פרסם בנבו).

עוד נקבע בפסיקה:

"ואולם בית משפט זה ובתי המשפט בכלל מצווים גם על האינטרס הציבורי, קרי, שלא ליתן יד להימשכותה של פלישה למקרקעי הציבור ולמאבק בהפקרות בתחום זה, שעה שהרשויות מתגייסות לכך, מה שלא תמיד נעשה..." (רע"א 1004/05 שירלי חומרי בנין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו).

1. מכאן, שעה שהנתבעים פלשו למקרקעין שלא כדין, יש להורות על פינויים.
2. עם זאת, בסיכומיה טענה ב"כ הנתבעים שניתן לפרש את שתיקת רשות הפיתוח ואי פעולתה לפינוי הנתבעים כהסכמה משתמעת להחזקתו בנכס. בעניין זה כתב פרופ' דויטש במאמרו:

"... מסקנה בדבר הרשאה שבשתיקה יכולה לעלות ממצב שבו המקנה ער לכך שנעשה שימוש על ידי האחר, והוא אינו מוחה כנגד כך". (ראה: פרופ' מ. דויטש, קנין, חלק ב' עמוד 413).

1. באותו אופן נפסק בע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ. בית הכנסת ובית המדרש החסידים (פורסם בנבו) כלהלן:

"העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כשלהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו וליצור רשיון מכללא ( implied licence ), שלא היה קיים מלכתחילה."

1. כך גם נקבע בעניין אותה "רשות מכללא" שמקורה בשתיקת הרשויות לאורך זמן:

"ואולם, אטעים כי רשות מכללא "כזאת היא במהותה" רשות מכללא על-ידי מחדל, שהרי התנהגות המשיבה כלפי המבקשת לא נבעה מחשיבה כזאת או אחרת, אלא פשוט מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפינוי, וגם משהוחל נקפו עוד שנים עד הגשת תביעה, ומי ימלל אם ישנם עוד מקרים כאלה. בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכויות מנסיבות של מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט". (רע"א 10346/06 לילי ארז נגד מדינת ישראל-משרד הביטחון- פורסם במאגרים משפטים [פורסם בנבו]).

1. למרות האמור לעיל, נקבע בהלכה הפסוקה כי חלוף הזמן בלבד, אין בו כדי להעיד או להביא למסקנה כי מסיג גבול הוא בעל רשות ויש לדון בנסיבות העניין ובכל מקרה לגופו. (ע"א 793/75 אקסלרוד נ ' מדינת ישראל ואחרים (פורסם בנבו).
2. בענייננו, מעדותו של מר דחאברה והמסמכים שהונחו בפניי עולה שלא הייתה כל הסכמה של רשות הפיתוח לפלישת הנתבעים למקרקעין כאשר עם היוודע דבר הפלישה פעלה הרשות באמצעות עמידר לפנותם ולהפסקת השימוש במקרקעין לרבות מביצוע הבניה בנכס (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 9-31 , עמ' 13 ש' 1-3).
3. עיון במסמך מיום 30.12.15 (ת/1) עולה כי עם היוודע דבר הפלישה למקרקעין וביצוע העבודות בה פנתה עמידר לעיריית נצרת לנקיטת הליכים כנגד הנתבעים בגין ביצוע העבודה וזאת לאחר ביקור שערך נציג עמידר במקרקעין בו תיעד את הפלישה וביצוע העבודות, הניח התראות במקום וערך מזכר בעניין.
4. רשות הפיתוח באמצעות עמידר לא העניקה לנתבעים היתר כלשהו, לא מפורש ולא מכללא, להחזיק במקרקעין מה גם שאין מחלוקת כי הנתבעים לא שילמו לרשות הפיתוח תמורה כלשהי עבור קבלת ה "רשות". מכאן, הנתבעים אינם אלא פולשים.
5. עם זאת, אף אם היה מקום לראות בנתבעים משום ברי רשות, הרי שמדובר היה ברשות הדירה שבאה על סיומה עם מסירת הודעה של הבעלים או הזכאי להחזיק במקרקעין, ובענייננו רשות הפיתוח באמצעות עמידר, על דרישתה לקבל חזקה במקרקעין.
6. במקרה הנדון, שליחת התראות לפינוי הנתבעים מהמקרקעין כמו גם הגשת תביעה זו עולים כדי הודעה כדין. עם מסירת הודעה בדבר סיום ההרשאה, ממילא לא יכולה לעמוד לנתבעים הגנה כלשהי מפני פינויו מהמקום (ע"א 3846/13 מדינת ישראל נ' היפר-חלף (21.7.2015); ע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל (19.8.2017); רע"א 10346/06 ארז נ' מדינת ישראל (12.6.2007); רע"א 7607/16 שלום נ' מנהל מקרקעי ישראל (30.10.2016); ראו גם ע"א (מחוזי ת"א) 43018-10-15 עיריית תל-אביב נ' שובלי (8.3.2017) (להלן – עניין שובלי). כך הוא אפוא הדין החל על בר רשות.
7. לא ניתן לומר כי עמידר "שתקה" או השלימה עם פלישתם של הנתבעים למקרקעין אלא משנודע לה דבר הפלישה פעלה להוצאתם מהם. משעניין זה לא צלח, הוגשה התביעה שלפניי.
8. גם טענת הנתבעים לקבלת רשות משאר השותפים במקרקעין לעשיית שימוש בהם נטענה בעלמא ולא הוצגה כל ראיה משני הבעלים הנוספים של המקרקעין, יורשי המנוח דאניאל או מר סמיר מזאוי, לפיו הם מרשים לנתבעים לעשות שימוש במקרקעין.

סיכום

1. המורם מן האמור מוביל למסקנה שהנתבעים הינם מסיגי גבול אשר פלשו למקרקעין בהם הינם עושים שימוש שלא כדין, ללא רשות ויש להורות על פינויים.

פיצול סעדים

1. בכתבי התביעה עתרו התובעים לבית המשפט לפצל את סעדיהם.
2. אני סבורה שהתובעים צודקים בעתירתם זו, שכן לא ידוע מה יהיו נזקיהם של התובעים עד לפינוי המקרקעין והנכס, האם יהרסו הנתבעים את תוספות הבניה שביצעו בנכס ועד מתי ישתמשו במקרקעין ובנכס.
3. אשר על כן, אני מתירה לתובעים לפצל את סעדיהם.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן:
2. אני מצווה על הנתבעים ו/או כל מחזיק אחר במקרקעין מכוחם לפנות את המקרקעין והנכס הנמצאים בנצרת והידועים כגוש 16519 חלקה 56, לסלק ידם מהמקרקעין ומהנכס ולהחזירם לידי התובעים כשהם פנויים מכל אדם וחפץ בתוך 60 יום מהיום.
3. על הנתבעים, ביחד ולחוד, להרוס את אשר בנו במקרקעין על חשבונם לרבות תוספת הבניה שבנו לנכס ולחלופין להפריד את הנכס המקורי מביתם שקיים בחלקה הסמוכה חלקה 55 בגוש 16519.
4. אם לא יעשו כן, רשאים התובעים להרוס את אשר נבנה במקרקעין לרבות תוספות הבניה כך שהיחידה הקיימת תשוב להיות שני נכסים נפרדים, האחד בחלקה 56 והשני בחלקה 55 הסמוכה, ולחייב את הנתבעים בהוצאות ההריסה.
5. על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לשאדי אבו נאג'י החזר אגרה בסך של 648 ש"ח ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך של 5,500 ₪ ,לכל תובע, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
6. ניתן היתר לפיצול סעדים, כמפורט לעיל.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ט, 27 מאי 2019, בהעדר הצדדים.