בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת אורית ליפשיץ) מיום 1.11.17 בת"א 49329-03-17 ולפיה הורה בית המשפט קמא על דחיית בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן בתיק קמא ביום 19.6.13, פסק דין ולפיה אושרה הסכמה לפינוי המבקש מהמקרקעין אותם החזיק.

בהערת פתיחה, אציין כי ההליך נשוא החלטה זו נפתח כבקשת רשות ערעור, למרות שכותרת המסמך שהוגש הינה: "הודעת ערעור ובקשה דחופה לעיכוב הליכי הוצל"פ עד קבלת החלטה". משבחר המבקש בדרך של בקשת רשות ערעור, כך יש לראות את ההליך.

לגוף הדברים, אקדים כי לאחר שעיינתי בבקשת המבקש וכן בתשובת המשיב שניתנה לבקשת רשות ערעור ובתיק קמא, מסקנתי הינה שיש לדחות את הבקשה, כפי שיפורט להלן.

במסגרת התיק קמא, (כב' השופט גד גדעון), ניתן ביום 19.6.13 פסק דין, ולפיו על המבקש לסלק ידו מהמקרקעין נשוא התיק, וזאת עד ליום 18.12.14 כאשר בית המשפט קמא פירט כי הזמן שניתן הינו בין היתר בהתחשב בכך שבמקרקעין יש מפעל המעסיק 10 עובדים.

מעיון מהבקשה שהגיש המבקש עלה כי לאחר פסק הדין, נוהל מו"מ כזה או אחר בין הצדדים, אולם פסק הדין שבתיק קמא לא בוטל ובסופו של יום בלשכת ההוצאה לפועל נקבע מועד לפינוי שהוארך עד לקביעה זו, מועד שלפי המבקש בבקשתו נקבע ליום 19.11.17 או סמוך לכך.

עיון בתיק קמא מעלה כי כבר ביום 24.12.14 ביקש המבקש הארכת המועד שנקבע בפסק הדין אולם הבקשה נמחקה. המבקש הגיש ביום 30.10.17 בקשה נוספת להארכת המועד שנקבע בפסק הדין מיום 19.6.13. בית המשפט קמא הורה ביום 1.11.17 על דחיית הבקשה בהחלטה מפורטת היא ההחלטה נשוא בקשת המבקש בתיק זה.

בית המשפט קמא בהחלטתו פירט את הרקע וההליכים שננקטו עד כה. ביהמ"ש קמא פירט כי לא נומק בבקשת המבקש בפניו כל נימוק ממנו ניתן להבין מהי הזכות מכוחה טוען הוא לבקשתו. פורט כי אם מדובר היה בפסק דין שאינו חלוט, ניתן להגיש בקשת עיכוב ביצוע עד הפיכת פסק הדין לחלוט אולם הבקשה הוגשה שנים רבות לאחר תום ההליכים בתיק קמא. ביהמ"ש קמא למעלה מהצורך התייחס לשיהוי בהתנהלות המבקש ולכך שעל המבקש היה לפנות לבית המשפט שלא ברגע האחרון. בית המשפט קמא התייחס לכך שפסק הדין לפינוי אינו מתנה כל תנאי לפינוי ורק קובע תאריך לפינוי ולפיכך נקבע שאין מקום להביא בחשבון טענות כמו המאמצים להשגת קרקע חלופית.

המבקש בבקשתו מפרט כי לא חל כל שיהוי בבקשתו וכי רק לאחרונה יחסית נודע לו על פתיחת התיק. סמוך לאחר מכן, פנה לרשמת ההוצל"פ המטפלת וביקש עיכוב ביצוע ורק לאחר שנדחתה בקשתו בפני רשמת ההוצל"פ, פנה לבית המשפט השלום שנתן את פסק הדין נשוא תיק ההוצל"פ. המבקש חזר וטען שיש לדחות את מועד הפינוי בעשרה חודשים ולאור נימוקים כאלה ואחרים הנוגעים לשיקולי מאזן הנוחות והאפשרות לפתור את הבעיה שנוצרה למבקש נוכח פסק הדין לפינוי. המבקש פירט את המאמצים הרבים שערך ביחד עם נציגי ציבור כאלה ואחרים למצוא במשך השנים האחרונות פתרון הולם למצב שנוצר. נטען שיש לאפשר למבקש זמן היערכות וכן עלו טענות כנגד כך שלמרות שבמשך שנים נוהל מו"מ, פתאום, אצה למשיבה הדרך לפנותו. לפיכך נטען שיש לקבל את הבקשה.

המשיבה הגיבה לבקשת המבקש. בפתח ובראש הדברים טענה המשיבה כי לאור כך שעסקינן בפסק דין חלוט, אין למבקש כל זכות לפנות ולבקש את שינוי מועד הפינוי ובמיוחד לאחר שפסק הדין הפך להיות פסק דין חלוט. המשיבה פירטה וטענה מדוע אין ענייננו בתיקון פסק דין שניתן. טוענת לגוף הדברים המשיבה כי זה שנוהל מו"מ אין בכך בכדי להקנות למבקש כל זכויות להארכת מועד לפינוי המקרקעין. המשיבה פירטה ב"למעלה מהצורך" את העובדה ולפיה השקיעה משאבים רבים לפינוי שלא מרצון של המבקש מהמקרקעין ביום 20.11.17 ואת פירוט ההוצאות.

כפי שכבר פורט, דין הבקשה להידחות.

ביום 19.6.13 ניתן פסק דין לפינוי המבקש מהמקרקעין למועד מאוחר יותר, ליום 18.12.14. פסק הדין הפך לחלוט. בית המשפט קמא קבע בהחלטתו:

"המבקשים לא הצביעו על זכות המצדיקה את עיכוב ביצוע הפינוי בהתאם לפסק דין חלוט שניתן בהסכמת התובע...".

כפי שקבע בית המשפט קמא, וכפי שפירטה המשיבה בתגובתה, המבקש לא פירט מהו מקור הזכות בשלה הגיש את בקשתו לבית המשפט קמא. המבקש חוזר וטוען טענות הנוגעות להליכי מו"מ שנוהלו, להתנהלותה של המשיבה, לכך שלשיטתו החלטת רשמת ההוצל"פ המטפלת הייתה שגויה וטענות נוספות. אלא שבבסיס הדברים, לא פירט הוא את מקור הזכות להגיש בקשה לתיקון פסק דין חלוט. המבקש לא עשה כן לא בבית המשפט קמא ולא במסגרת בקשת רשות ערעור זו. לא פורט האם הדבר הינו בהתאם לאפשרות לתיקון פסק דין, או במסגרת תיאורטית של ביטול פסק דין בשל שיקול כזה או אחר או במסגרת הליך ערעור שהוא מתכוון להגיש על פסק הדין המקורי ולבקש עד להגשת הערעור בקשה לעיכוב ביצוע. אין די בתחושה מטעם המבקש, כלפי התנהלות המשיבה כשיטתו. בנסיבות אלו איני רואה מקום להאריך ולהתייחס לטענות המבקש הנוגעות לשיהוי כפי שקבע בית המשפט קמא ולאור כך שאלו פורטו "למעלה מהצורך" שהרי גם אם לא היה שיהוי, וגם אם באמור בטיעוני המבקש בעניין זה יש בהם ממש, (והמשיבה בתגובתה הכחישה טענות המבקש בעניין זה), הקושי בבקשת המבקש הינה העדר העמדת תשתית לכך שיש לו זכות הראויה למתן צו לעיכוב הביצוע שהתבקש ובהינתן כי פסק הדין לפינוי המבקש, נשוא התיק קמא, ניתן לפני שנים רבות.

לפיכך, לא מצאתי הצדקה ליתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא, ולפיה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 19.6.13.

הבקשה נדחית.

המבקש ישלם הוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪. העירבון שהופקד יועבר למשיבה על חשבון ההוצאות.

ניתן היום, כ"ה חשוון תשע"ח, 14 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.