1. מונחת לפניי תביעה כספית על סך 31,130 ₪ בגין גרימת נזק למושכר וכן בגין אי תשלום עבור ארבעה חודשי שכירות וחצי.

העובדות הצריכות לעניין

1. ביום 1.7.17 התקשר הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") בהסכם שכירות לשכירת יחידת דיור בבעלות התובע, לתקופה בת שנה (להלן: "הסכם ההתקשרות").

טיעוני הצדדים

1. כאמור בכתב התביעה המתוקן, ביום 1.7.17 שכר הנתבע יחידת דיור למשך שנה. בפועל הכניסה לדירה הייתה עוד במהלך חודש יוני 2017 לאחר שהנתבע הודיע כי אין לו היכן להתגורר ועל כן הוא מבקש להקדים את הכניסה ואף הציע להתקין את הפרקט בדירה – ובתמורה לעבודת התקנת הפרקט, הנתבע לא יידרש לשלם עבור כניסתו המוקדמת בחודש יוני ויחל בתשלום רק מחודש יולי 2017. כעבור מספר ימים ביקש התובע מהנתבע לחתום על הסכם השכירות אך הנתבע סרב לחתום על החוזה ולמסור לו העתק חוזה חתום. על פי החוזה, על הנתבע לשלם לתובע 3,300 ₪ מדי חודש דמי שכירות במהלך תקופת השכירות. אלא, שלמרות החיוב החוזי, שילם הנתבע אך פעמיים בלבד – פעם אחת במזומן ופעם שנייה בהמחאה. על כן, נותר לו לשלם עבור ארבעה וחצי חודשי שכירות נוספים.

עוד ציין התובע בתביעתו, כי לאחר מספר שבועות בהן הנתבע התגורר במושכר החל הוא לגדל סמים ולהפוך את החצר למגרש גרוטאות. הוא אף איים על כל מי שמתקרב לחצר והסתובב עם סכין. בשל אלימות קשה מצדו של הנתבע, הגיש התובע נגדו תלונות במשטרה וכן בקשה למתן צו הגנה מפניו. עוד ציין כי מחוסר ברירה פנה לאביו של הנתבע, הוא הנתבע 2 (להלן:" האב" או "הערב") וביקש ממנו סיוע והתערבותו במצב אך הנתבע איים על אביו לבל יתערב. ביום 12.12.17 כאשר הגיע ליחידת הדיור, הבחין בנזק גס וברוטאלי ביחידת הדיור – בכלל זה נזק לדלת המושכר, לדלת חדר האמבטיה (בשווי של 1200 ₪), לפרקט (בשווי של 1900 ₪ ומצריך התקנת פרקט בשווי של 800 ₪), לפאנלים (בשווי של 350 ₪), ולקירות הגבס (בשווי של 2800 ₪). בדירה הושארה אשפה "רקובה ומצחינה". נלקח ברז המטבח בשווי של 320 ש"ח, סט חדש של המקלחון בשווי של 450 ש"ח, טלוויזיה 32 אינטש בשווי של 750 ש"ח, שולחן ו-4 כסאות בשווי של 1000 ש"ח, מנעול דלת בשווי של 80 ₪, ממיר ושלט בשווי של 450 ₪, כיריים חשמליות חדשות בשווי של 380 ש"ח, ראש מקלחת, כלל השקעים של החשמל בבית (בשווי של 500 ₪). על הקירות נכתב כיתוב מאיים וכל הרכוש שהיה בדירה נגנב. סך הנזק שנגרם לדירה עומד על 9,350 ₪ ושווי הרכוש הגנוב עומד על 3,430 ₪.

אביו של הנתבע נתבע אף הוא בשל היותו ערב לבנו.

1. הנתבע מנגד, מבקש לדחות את התביעה. לטענתו, הוא גורש מהדירה באלימות ובבריונות עד כי נאלץ לעזוב אותה בלית ברירה במהלך חודש נובמבר 2017. לטענת הנתבע הוא שילם לתובע את דמי השכירות עבור ארבעה חודשים בהם היה בדירה - 3 תשלומים שולמו במזומן ותשלום נוסף בהמחאה.

על פי האמור בכתב ההגנה, הנתבע שילם במזומן עבור חודש יולי 2017 וכן חתם על חוזה שכירות עם התובע. במהלך החודשיים הראשונים לתקופת השכירות היו יחסי שכירות תקינים. ברם, היחסים עלו על שרטון כאשר ביקש התובע מהנתבע כי יבצע עבורו עבודת תוספת בנייה של פרגולה והנתבע נעתר לבקשתו והחל בעבודת הבנייה. שכן, התובע נמנע מלשלם עבור הסחורה אותה הזמין הנתבע לשם ביצוע העבודות וגרם לפגיעה בשמו הטוב של הנתבע מול ספק העץ. ואולם, לא רק שלאחר תקופה בה נגרמו לנתבע נזקים, נגנב לו ציוד, נפגע שמו הטוב והוא אף הורחק -הוא נעצר ונאזק עקב תלונתו של התובע כלפיו.

לטענת הנתבע, הוא שילם לתובע עבור ארבעה חודשי שכירות בקיזוז הנזקים שנגרמו לו עקב התנהלות התובע. כן התייחס לטענות התובע בדבר הנזקים הנטענים וציין כי הוא עצמו פעל בהתאם להנחיות התובע. כך או אחרת, הנזקים הנטענים ביחס לדלת חדר השירותים ולמבנה תוקנו זה מכבר. הוא הכחיש את הנזק הנטען לריצוף וטען כי הלה רובץ לפתחו של התובע עצמו. עוד מוכחשת ערבותו של האב להסכם השכירות.

הראיות

1. במהלך הדיון שהתקיים בפניי ביום 27.2.18 חזר התובע על עיקרי תביעתו תוך שהציג בפניי תמונות המעידות על ההרס ביחידת הדיור. כן טען למעשים דומים של הנתבע ולאותה שיטת ביצוע גם לבעל הדירה אותה שכר קודם לכן, וכי לטעמו יש לסוגיה זו רלוונטיות ויש בהם להוכיח את זהותו של הנתבע כמבצע הפעולות המיוחסות לו. ביחס לתשלום שכר הדירה, הדגיש כי הנתבע 'שילם מתי שרצה וכמה שרצה' וכי קיזז סכומים משכר הדירה ללא הצדקה.

לטענתו, הוא הסכים לוותר על מספר חודשי שכירות במסגרת ניסיון לגישור בין הצדדים, אך בסופו של דבר זה לא יצא לפועל ובעת עזיבת הנתבע את הדירה, הוא אף נטל עימו רכוש שלא כדין, דבר שהוא אף הודה בו.

הנתבע חזר על טענותיו והעיד כי הוא שילם עבור ארבעה חודשי שכירות, מתוכם שלושה תשלומים במזומן ועוד אחד בהמחאה. באשר לנזק, הוא הציג תצלומים מיום כניסתו לדירה ומיום יציאתו מהדירה. כן סיפר כי התובע העלים ציוד פרטי שלו, ניתק אותו ממים ומחשמל.

1. במהלך הדיון, העיד לפניי מר כהן רון, בעל הדירה הקודמת אותה שכר הנתבע. בעדותו העיד על התנהלותו של הנתבע שהסבה לו נזק. בין היתר ציין, כי הנתבע הפך את החצר למגרש גרוטאות וכאשר ביקש מהנתבע לשלם דמי השכירות, קיזז הנתבע על דעת עצמו סכומים שונים מהסכום לתשלום. עוד טען כנגדו כי צרך סמים בשטח יחידת הדיור והרס לו את יחידת הדיור.

לאחר הדיון ביקש התובע להציג עדות נוספת לתמיכה בטענותיו וקבעתי דיון נוסף.

1. מר מיכאל בועז, שכנו של התובע, העיד בפניי. לדבריו, הנתבע הציע עצמו לעבודת שיפוצים בביתו אך בפועל לא עבד ואף גרם לנזק. הוא העיד כי הנתבע ביקש ממנו לבדוק האם התובע נמצא בסביבה ואז היה הנתבע פורץ את דלת יחידת הדיור ונכנס. לדבריו, ראה את הנתבע מכניס מים מתחת לפרקט וכן ראה אותו זורע הרס ביחידת הדיור בכך שפירק את המקלחות, לקח את הטלוויזיה וציוד ממטבחו של התובע וכן פתח את ברז המטבח לזרימה חופשית של המים על מנת שיהרסו את הפרקט.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחים להם, הזורעים מלל עובדתי רב בהצגת גרסה מול גרסה שחלקה נתמכת בראיות חיצוניות ובשים לב לנטלי ההוכחה במשפט האזרחי – הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

ביום 1.7.17 התקשרו הצדדים בהסכם שכירות שתוקפו לשנה לפיו דמי השכירות החודשיים יעמדו על 3,300 ₪. התביעה היא לפיצוי בגין שלושה מרכיבים עיקריים. המרכיב הראשון עניינו פיצוי בגין נזק שנגרם למושכר. המרכיב השני הוא לתשלום דמי שכירות שלא שולמו. המרכיב השלישי הוא לפיצוי בגין נטילת רכוש ללא רשות.

יצוין זה עתה, כי התביעה ביחס לנתבע 2 דינה להידחות משלא הוכח לפניי שהנתבע 2 הוא ערב לכלל חובותיו של הנתבע 1.

נדון ראשון ראשון אחרון אחרון.

הנזק למושכר

האחריות לנזק

1. במסגרת כתב התביעה פירט התובע את הנזקים שנגרמו לדירה. בין היתר עמד על הנזק לפרקט, הנזק לפאנלים, לקירות הגבס, לשקעים, לדלת חדר האמבטיה, לחלק העליון של המטבח וכן ציין את ריצוף השיש השבור.

כעולה מעדותו של בועז מיכאל, הנתבע פרץ לדלת הבית והכניס מים מתחת לפרקט. עוד העיד כי הנתבע הרס את הפרקט על ידי החדרת מים כאמור וכן ראה אותו מפרק את המקלחות. לעדות זו צירף התובע תמונות המתעדות את הנזק שנגרם. בין היתר צירף את תמונת ברז המקלחת המפורק, הפרקט ההרוס וכן תועד הנזק לקירות הגבס ולפאנלים, המנעול החסר והדלת הפרוצה. נוסף לתמונות אלה צירף התובע תמונות נוספות המתעדות פירוק ברז המטבח והנזק לשקעי החשמל.

עדותו של בועז מיכאל עולה בקנה אחד עם הראיות החיצוניות שהוצגו ולא נסתרה על ידי הנתבע. הנתבע צירף תקליטור לבית המשפט בו ביקש ללמד כי יש לפקפק במהימנות עדותו של מר מיכאל בועז אולם לא מצאתי כי היה בכך להעלות או להוריד, והיה מקום לצרף את התקליטור קודם למסכת הראיות, על מנת ליתן לצדדים אפשרות לחקור כדבעי, ובכלל זה לערוך עימות עם העד. מכל מקום, שוכנעתי במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי כי הנתבע הזיק למושכר וגרם לנזק הנטען על ידי התובע, אשר חיזוק לו נמצא בעדותו של מר בעז מיכאל ומתועד בתמונות.

שווי הנזק

1. לא הוכח בפניי גובה הנזק. בכתב תביעתו פירט התובע את הנזקים שנגרמו לו ולצדם קבע שווי הנזק (כך למשל 1200 ₪ בגין דלת חדר השירותים אשר פורקה; 1800 ₪ בגין ארון מטבח חלק עליון אשר פורק ובמקום אחר צוין 1400 ש"ח; 500 ₪ בגין נזק למבנה, לעץ ולגבס עקב יצירת חורים במבנה; 500 ₪ בגין נזק לריצוף שבור בכניסה ובמקום אחר "ריצוף שיש שבור 400 ₪") - אלא ששווי זה לא הוכח בפניי, ואין בתיעוד החלקי באמצעות תמונות כדי ללמד על שווי הנזק אלא על עצם קיומו של נזק ואופיו.

אומנם, הואיל והוכח קיומו של נזק, הרי שאין באי יכולת לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים. מקום בו הוכח כי נגרם נזק שלא ניתן לחישוב מדויק, כי אז רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים על פי אומדנה ובלבד ששיעור הפיצוי יאומד לפי מידת הנזק המשוערת. ואולם, נפסק לאחרונה כי הגם שבית המשפט לתביעות קטנות נועד לפתוח את שערי ביהמ"ש בפני "האזרח הקטן" בדרך של פישוט סדרי הדין והראיות, אין בכך כדי לחדור לתחומי הדין המהותי, ואין בכך כדי לאפשר לקבל תביעה של תובע שלא השכיל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, גם בנוגע לגובה הנזק (רע"א 10124/17 אשקר נ. סלימאן (30.1.2018)). לשון אחר; מקום בו בעל דין יכול היה להביא ראיות ובחר שלא להביא, אין בית המשפט פוסק על דרך של אומדנה בנוגע לרכיב זה. וכך נפסק:

"בנוגע למצבים כאלה, עשוי בית המשפט "לנצל" את הגמישות בסדרי הדין ודיני הראיות על מנת לאפשר לתובע לתקן את מחדלו, ולהוכיח את הנזק הנטען באמצעות ראיות מתאימות. פתרון זה מצוי בסמכותו, ובמידה רבה אף משרת את תכלית הקמתו: פתיחת שערי בית המשפט בפני האזרח הקטן שאינו בקיא בהוויות המחוקק וההלכה הפסוקה, ואינו מודע, בהכרח, לחובת הוכחת שיעור הנזק. אולם, מכאן ועד חריגה מהוראות הדין המהותי באשר לנטלי ההוכחה – ארוכה הדרך, ובלתי עבירה. עם כל ההבנה, אין להשלים עם גישת בית המשפט המחוזי לפיה דרך ההתמודדות עם מצב בו לא הובאו ראיות מספיקות היא לפסוק פיצוי מופחת. ברוח דומה, נכון לערער על הדרך בה צעד בית המשפט לתביעות קטנות בקבעו כי על בית המשפט לבכר פסיקה על דרך האומדן על פני דחיית התביעה הקטנה, כאשר האיזון בין הדברים יתבטא בעריכת האומדן על הצד הנמוך. נבהיר כי השאיפה להגיע לתוצאה צודקת יותר נשגבת היא, אך יש לממשה אך ורק בכלים משפטיים ראויים, כגון הסכמות בין הצדדים או דחיית הדיון על מנת לאפשר הבאת ראיות מספקות" (שם).

הנה כי כן, גם כאשר בית המשפט לתביעות קטנות חש כי דחיית התביעה בשל אי הוכחת שיעור הנזק אינה ראויה, אין בידו להתעלם מן הדין המהותי ולפסוק לתובע שלא השכיל להציג ראיות ממשיות לגבי שיעור הנזק פיצוי על סמך אומדנה. אומנם בית המשפט רשאי "לנצל" את הגמישות בסדרי הדין ודיני הראיות על מנת לאפשר לתובע לתקן את מחדלו, ולהוכיח את הנזק הנטען באמצעות ראיות מתאימות. פתרון זה מצוי בסמכותו, ובמידה רבה אף משרת את תכלית הקמתו. ואולם, אין די בהוכחת קיומו של נזק אלא יש להוכיח גם את גובה הנזק. העיקרון בדיני הנזיקין הוא פיצוי מקום שבו נגרם נזק. רוצה לומר, כי גם אם פלוני אחראי לנזק והוכחה אחריותו, מקום שאין נזק, לא פועל עקרון "האשמה והגמול" כבדין הפלילי, ומשכך, גם אם קיימת חבות לאדם, הרי משלא הוכח כי גרם לנזק בר כימות, כי אז אין לחייבו. במקרה דנן התמונות מלמדות על נזק, וכך עולה מעדות התובע, אולם אין כל נתון המעניק כלים לאמוד את הנזק.

1. ביום 4.9.2018 , בעניין פרץ קלופשטוק נ' סטריקוב (רע"א 2413/18), חידד כב' השופט הנדל את האמור בעניין אשקר. נפסק כי גם בבית משפט לתביעות קטנות הנטל רובץ על התובע הן ביחס לסוגיית החבות והן ביחס לשיעור הנזק, "ובמצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט לצורך עריכת אומדנה... אף ניתן לנהוג בגמישות מסוימת" אם כי, כאמור בעניין אשקר, "מכאן ועד חריגה מהוראות הדין המהותי באשר לנטלי ההוכחה – ארוכה הדרך, ובלתי עבירה".
2. הואיל ולא הוצגה לפניי גם תשתית חלקית להערכת גובה הנזק, ובכלל זה מהו הבלאי של הרכוש הניזוק עוד קודם לגרימת הנזק, אני פוסקת שהנתבע ישלם לתובע סך 5,000 ₪ עבור עגמת הנפש שנגרמה לו בעטיים של הנזקים, משרכיב זה הוכלל גם במסגרת התובענה.

דמי השכירות

1. לטענת התובע, הנתבע חב בתשלום דמי בשכירות לתקופה בת 4 חודשים וחצי, בשווי של 14,850 ₪. התובע לא פירט בעבור אילו חודשים נתבעים דמי השכירות, אולם משתקופת המגורים הכוללת עמדה על ארבעה חודשים וחצי (מיום כניסתו של הנתבע ליחידת הדיור ועד עזיבתו בצו בית משפט) הרי שיש לראות את התובע כמי שטוען כי כלל לא שולמו לו דמי שכירות. יובהר כי הנתבע אמנם נכנס למושכר קודם ליום 1.7.17 אך ביחס לכניסה המוקדמת היה קיים הסדר אחר בין הצדדים שלא נתבע, כך שהלכה למעשה התובע עתר לחיוב הנתבע בתשלום דמי שכירות עבור כלל תקופת השכירות.

קיים קושי לקבל את טענות התובע לפיהן, הנתבע לא שילם בפועל עבור השכירות. שכן, התובע עצמו מאשר בסעיף 13 לכתב התביעה המתוקן כי הנתבע שילם לו פעמיים: פעם אחת במזומן ופעם אחת בשיק. רוצה לומר, כי לכל היותר יכול התובע לתבוע דמי שכירות של חודשיים וחצי ולא ארבעה חודשים וחצי.

1. זאת ועוד. מתכתובות הווטסאפ שבין הצדדים עולה כי ביום 2.9.17 ביקש הנתבע מהתובע כי יאסוף את דמי השכירות וביום 3.9.17 ביקש הנתבע מהתובע כי יאשר לו ששילם עבור שלושה חודשי שכירות. בהמשך, ביום 2.10.17 הודיע הנתבע כי שכר הדירה מוכן. התובע לא חלק על הודעותיו של הנתבע לפיהן שילם שכר דירה מיד ובסמוך להודעה כי שולם. למעשה, לא מצאתי בתכתובות הווטסאפ, הן אלה שצירף התובע והן אלה שצירף הנתבע, כי לא שולמה שכירות בעבור חודשים יולי, אוגוסט, ספטמבר. כלל נקוט במשפטנו כי "המוציא מחברו עליו הראיה". על כן, על התובע להוכיח במאזן ההסתברותי הדרש במשפט האזרחי את תביעתו. ודוק; גם מקום שבו כפות המאזניים מעויינות, כי אז אין מנוס מלדחות את טענות התביעה. במקרה הנדון, לא רק שהתובע לא הוכיח כי לא שולם עבור חודשים יולי, אוגוסט וספטמבר, אלא בין הנספחים עולה כי ישנו מסמך בכתב יד לפיו מצוין בלשון יחיד "קיבלתי תשלום עבור שכר דירה חודש יולי" (ביום 1.7.2017). באותו כתב יד, מצוין כי קיבל 3300 עבור חודש אוגוסט וכן 3300 ₪ עבור חודש ספטמבר. אודה כי עלתה בי תהייה אימתי נכתב המסמך, משברור שהתובע לא קיבל עבור 3 חודשים מראש הואיל ובתכתובת בין הצדדים ביום 2.9, הודיע הנתבע לתובע כי הכסף מוכן והמסמך נכתב ביום 1.7.2017 ונותרו רובריקות ריקות רק עבור 3 חודשים ומתחת צוינו תנאי שכירות המשורטטים באופן מדויק החל מאמצע הדף. לא ברור מדוע הוקצה מקום רק לשלושה חודשי תשלום ואז נרשמו תנאי השכירות משברור הוא כי לא סוכם מראש רק על שלושה חודשים והדעת נותנת כי היו פותחים את המסמך בתנאי השכירות ומותירים שטח פנוי לחתימות או אישורים עבור הסכומים ששולמו מידי חודש, כל חודש. כמו כן, אם באותו אופן הנתבע כותב לתובע כי התשלום עבור חודש אוקטובר מוכן, מדוע לא היה אישור באותו הדף שהסכום שולם. עם זאת, התובע עצמו לא התכחש למסמך ולאותנטיות שבו. בית המשפט לא אמור "לנחש" את הנתונים אלא על התובע לבסס את הנתונים. מה גם, שנתונים אלו משתלבים עם דף תנועות החשבון שצירף הנתבע – שלו היה עומד לבדו כי אז לא ניתן היה לדעת עבור מה הוצאו הסכומים שסומנו – לפיו הסכומים מקבילים פחות או יותר, במצטבר, והוצאו בתחילת חודש (ומספר ימים בודד לאחר מכן היו השלמות).

עולה מתכתובות בין הצדדים כי התשלום היה פרוספקטיבי. היינו, בתחילת חודש אוקטובר שולם עבור חודש אוקטובר. לא נעלמה מעיניי הודעה מיום 27.10.17 לפיה פונה התובע לנתבע ואומר לו כי לא שילם שכירות במשך חודשיים וחצי (היינו, עבור חודשים ספטמבר ואוקטובר) ולכאורה הנתבע, בהתאם לאמור על ידי התובע שם, מאיים עליו כי לא ישלם גם בחודש הבא, היינו לנובמבר. כן ביום 26.10.2017 הנתבע כותב לתובע: "החודש שכר הדירה יקוזז עבור חובות ונזקים שאתה צברת! סה"כ סכום לקיזוז עבור את גובה תשלום שכר הדירה. 3300. ". לא ברור אם הנתבע מתייחס לחודש אוקטובר או לחודש נובמבר, משעבור חודש אוקטובר מסר לתובע כי התשלום מוכן בתחילת החודש, וכן הוצג שיק מטעם הנתבע המיועד לתובע עבור חודש אוקטובר על סך של 3300 ₪, אשר על פי תנועות החשבון נפרע ביום 10.10.2017. לכן ניתן לכאורה להסיק כי התשלום אותו מבקש לקזז בתום חודש אוקטובר הוא עבור חודש נובמבר. אומנם הנתבע לא סתר בתכתובות אותן הוא צירף כי הוא לא שילם עבור חודשיים וחצי כגרסת התובע בתכתובות, אולם, וכאמור, הראיות נוטות לטובת הנתבע ביחס לתשלום עבור חודש אוקטובר. כמו כן, מדיון ביום 2.11.17 במסגרת ה"ט 59448-10-17, בעמ' 2 לפרוטוקול בשורות 24-25 שהובא לעיוני עולה כי " המשיב לא משלם את דמי השכירות. אם הוא משלם הוא משלם כאשר הוא בוחר בכך. החודש הוא לא שילם חצי חודש דמי שכירות"

צא ולמד, כי עד למועד הדיון, הנתבע (המשיב שם) הנתבע כן שילם, אולם לא עבור חודש מלא. התובע הדגיש כי מדובר בחצי חודש. הוא היה ספציפי. מכאן ניתן ללמוד כי לכל היותר לא שילם עבור מחצית חודש אוקטובר ועבור חודש נובמבר הואיל ובתחילת החודש עליו לשלם קדימה. אומנם מהנתונים שהוצגו עולה כי שילם עבור חודש אוקטובר, אך בחינת תנועות החשבון שצירף הנתבע והוא עצמו הצביע על תשלום בחודש ספטמבר עבור דמי שכירות בסך של 2000 ₪, מעלה כי בחודש אוקטובר היה צריך לשלם גם עבור השלמת חודש ספטמבר, היינו, סך של 4600 ₪ והוא שילם רק 3300 ₪ ומשכך נותר חייב, הלכה למעשה, 1300 ₪ המשולים לחצי חודש לערך.

מהאמור עולה, כי אמנם הנתבע שילם את דמי השכירות שלא במועדם, אך שילם "כאשר בחר בכך", ובחלקים. התובע (המבקש שם) לא טען באותו דיון כי הנתבע לא שילם כלל וכלל, אלא הביע טרוניה על כי טרם שולמה יתרת חודש אוקטובר.

אולם, מכל מקום, מנספח המסומן 16 לכתב התביעה המתוקן עולה כי התובע מוכן לוותר על דמי השכירות של חודש אוקטובר ואין התייחסות לחוב השכירות עבור חודשים קודמים. בשולי הדברים יוער, כי התובע העיד כי היה מוכן לוותר על תשלום דמי השכירות במהלך הגישור אולם עצם תיקון כתב התביעה והסרת רכיב דמי שכירות עבור חודשים קודמים מלמד כי אין מדובר ב"מחווה" או "רצון טוב" במסגרת הליך של גישור אלא מתוך הכרה שככל הנראה לא קיים חוב עבור חודשים קודמים, ועל כן נזנח רכיב זה.

על כן, עולה אפוא כי הנתבע שילם עבור חודשי השכירות יולי, אוגוסט, ספטמבר, ומחצית חודש אוקטובר וכי עליו להשלים את יתרת חובו, היינו, תשלום עבור כחצי חודש ע"ס של 1300 ש"ח.

1. ודוק; אין מחלוקת בין הצדדים כי לא שולמו דמי השכירות בעבור חודש נובמבר. לטענת הנתבע, הוא קיזז את תשלום דמי השכירות בעבור חוב שחב לו לכאורה התובע בגין גניבת חפציו האישיים משטח המושכר ושאר 'חובות ונזקים'.

הנה כי כן, הנתבע מודה כי הוא חב תשלום דמי שכירות עבור חודש נובמבר אולם טוען כי סכום החוב שווה בגובהו לסכום הנזק שנגרם לו ומכאן הקיזוז המייתר את חובו לכאורה כלפי התובע. לפנינו, אפוא, טענת "הודאה והדחה". משכך מוטל עליו נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו. מושכלות יסוד הן כי מקום בו נטענת טענת הודאה והדחה והטוען כי פרע אינו מרימו, מתקבלת גרסת התובע אם בסופו של המשפט יימצא כי כפות המאזניים מעוינות ביחס לטענות הנתבע – שכן הנתבע הודה בעובדותיה (וראו לעניין זה למשל ע"א 11100/02 חצור נ' דותן (16.2.2004); רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבנות בניין (1998) בע"מ, פ"ד נה (5) 193; ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 321-320; י' קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה (תשס"ד), עמ' 1530).

זאת ועוד. לא די לטעון אודות נזקים וקיזוזם, אלא יש להצביע על סכומים ספציפיים. על הנתבע לפרט הגנתו ולפרט טענת הקיזוז ובין היתר לפרט הסכומים הנתבעים במסגרתה, כולל הצגת מערכת הנתונים המדויקת אשר עליהם היא מבוססת (ראו והושוו: ע"א 1907/06 קליברה החברה לקידום מכירות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (7.1.07); ע"א 4345/05 שובל שדמה מימון וסחר בע"מ נ' בנק לפיתוח התעשייה בישראל בע"מ (3.12.2006)), ואין להסתפק בהעלאת טענות בעלמא.

בנידון דידן, אין חולק לגבי עצם קיומו של חוב דמי שכירות וגובהו בחודש נובמבר. ברם, לשיטת הנתבע, יש לקזז כנגד חוב זה את נזקיו –עקב הנזקים שנגרמו לו שהם בני פיצוי, כך שהלכה למעשה, אינו חב בחוב כלפי התובע. עם זאת, וכאמור, הנתבע לא הציג כל מסד נתונים המבסס קיומו של גובה הנזק הנטען. אין בטענותיו כדי לעמוד בדרישת הפסיקה הנוגעת להגנת קיזוז משאין בהן כדי לבסס את טענת הקיזוז ולו בדוחק.

על כן, משסכום הקיזוז לו טען הנתבע לא הוכח ולא פורט ולא ברור מה קוזז כנגד דמי השכירות - אני קובעת כי הוכח לפניי שהנתבע לא שילם את דמי השכירות עבור חודש נובמבר והוא כשל בהוכחת הנזק הנטען כנגדו קיזז את דמי השכירות. משכך חב הוא בתשלום דמי השכירות עבור חודש נובמבר סך של 3300 ש"ח.

1. במהלך חודש דצמבר, 12.12.17, הוצא כנגד הנתבע צו הרחקה מהדירה. על כן, בנסיבות אלו, ומשסוכלה אפשרותו להמשיך לגור בדירה (ואין מדובר בצו פינוי שחרף זאת המשיך להתגורר בדירה ולחילופין בטענה להפרת חוזה השכירות המחייב את הנתבע בתשלום עד סופו) – לא מצאתי לחייבו בתשלום דמי שכירות החל מהמועד בו נאסר עליו לעשות שימוש במושכר. כל שכן, טענת הנתבע כי הוא גורש מהנכס על ידי התובע (ולמעשה כבר במהלך חודש נובמבר) – לא נסתרה. על כן, איני רואה לחייב את הנתבע בעבור רכיב זה.
2. העולה מהמקובץ הוא כי בגין אי תשלום דמי השכירות יש לחייב את הנתבע בתשלום דמי שכירות עבור חודש נובמבר ומחצית חודש אוקטובר. אי לזאת, ישלם הנתבע בגין מרכיב תביעה זה סך של 4600 ₪.

הרכוש החסר

1. כאמור בכתב התביעה המתוקן, התובע עותר לחיוב הנתבע בגין נטילה לרשותו את חפציו ללא רשותו. סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב] מכיר בעוולת הגזל כחלק מהעוולות הנקראות "שליחת יד", ולפיו כשהנתבע מעביר שלא-כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע "לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת", הרי שיש בדבר משום "גזל".

הנתבע הכחיש נטילת החפצים. הראיה היחידה הקיימת בחומר הראיות שהוצג לפניי היא עדות הראיה של העד מיכאל בועז שטען כי ראה את הנתבע נוטל את הטלוויזיה וציוד מהמטבח אולם הוא לא פירט מה הציוד שנלקח, ולא ידוע מהו הציוד שהיה ברשותו של הנתבע קודם למעבר ליחידת הדיור (כך למשל כלי מטבח מסוימים), בשים לב שלא התקיים פרוטוקול מסירה וככל שהיה, הוא לא צורף. יובהר, כי במסגרת החקירה הנגדית הבהיר העד כי אין המדובר בריהוט. על כן, לא די בכך כדי לקבוע כי הנאשם "גנב" או שמא יש לומר "גזל" את רכושו של התובע.

מכל מקום, עדות זו היא הראיה היחידה לנטילת הרכוש ועליה לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש בהליך האזרחי במסגרת מאזן ההסתברויות. כל אשר ניתן לקבוע הוא כי הוכח במאזן ההסתברויות (ולא בלי קושי) כי הנתבע נטל טלוויזיה אשר נתן לו התובע לשימושו.

עם זאת, לא הוכח שוויה של הטלוויזיה שנגנבה, לא הובהרה רמת תקינותה ומהו טיבה, מיהו היצרן, מתי נקנתה וממי נקנתה (כך למשל האם מדובר ברכוש "יד שנייה" או טלוויזיה שניתנה במתנה וכיוצ"ב). ברי, כי על מנת לאמוד שוויה על התובע להוכיח אי אלו נתונים הנוגעים למאפייניה. נחזור להלכת אשקר. מדובר ברכיב שניתן היה בנקל להוכיחו, ולא כך היה. בנסיבות אלה, תביעת התובע באשר למרכיב זה נדחית בהיעדר הוכחה בדבר שוויה. משאין מדובר במשפט פלילי, כי אז עקרון התגמול אינו פועל כאן. עם זאת, מצאתי לפסוק עבור "אובדן הנאה" משיכול היה התובע להטיב עם אחר בשימוש בטלוויזיה, ואפשרות זו נשללה ממנו. על כן, אני מחייבת את הנתבע בסך של 100 ש"ח.

1. בטרם נעילה. לצערי, נוכחתי כי התנהלות הצדדים במערכת היחסים העכורה ששררה ביניהם אינה מקנה ולו לאחד מהם מעמד עדיף, וכך גם לעד שהגיע מטעמו של התובע. קריאת ההתכתבויות ביניהם ושמיעת העדויות העידה כי גם הנתבע סבל עגמת נפש ולאו באשמתו הבלעדית, באופן ש"עברה גוררת עברה" והתבטאויות גם מצד התובע וגם מצד העד שהביא, ובכלל זה התבטאויות גזעניות אשר תצילנה אוזני שומעיהן - גם אם יש ממש בכעסם ביחס לנתבע - מוטב היה שלא היו עולות עלי כתב ונשמעות בחלל האוויר ויש בהן גם להעיד על התובע הניכר גם בכעסו. על כן, מצאתי כי בנסיבות העניין, יש לפסוק אך הוצאות ריאליות עבור התובענה וכל צד יישא ביתר הוצאותיו.
2. סוף דבר. הנתבע 1, שי כהן מגורי, ישלם לתובע סך של 9700 ₪, לו יתוסף סך של 600 ₪ הוצאות משפט. לא מצאתי כי האב היה ערב לחובות בנו, על כן, איני מחייבת את הנתבע 2 בתשלום כלשהו.

סך הכל ישלם הנתבע לתובע סך של 10300 ₪ וזאת תוך 45 יום מהיום, שאם לא כן, הסכום יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ט, 22 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.