לפני בקשה לדחיית תביעה להשבת תגמולי ביטוח ששולמו למבקשת על ידי המשיבה וזאת מחמת התיישנות ושיהוי ניכר.

הרקע העובדתי:

1. המבקשת (להלן גם: הנתבעת) היא חברת מזון אשר בבעלותה רכבים לשינוע התוצרת. המשיבה (להלן גם: התובעת) היא חברת ביטוח בע"מ הרשומה כחוק בישראל ומורשית לעסוק בעסקי ביטוח.

2. רכבה של המבקשת מ.ר. 63-539-61 (להלן: הרכב) היה מבוטח בביטוח מקיף אצל המשיבה. ביום 7/9/2000 היה הרכב מעורב בתאונה (להלן: התאונה) בשלה שילמה המשיבה את תגמולי הביטוח וזאת מכוח פוליסת הביטוח באופן הבא: ביום 8/11/2010 סך של 276,422.99 ₪ (נזק טוטלי והצמדה אוטומטית בהפחתת השתתפות עצמית) וביום 28/12/2010 סך של 6,073.95 (הוצאות חילוץ וגרירה והצמדה אוטומטית).

3. טרם תשלום דמי הביטוח, ביום 28/10/2010 הוגשה למשיבה חוות דעת שמאית של שמאי מטעמה, השמאי ליבוביץ אלון מחברת מימון חברה לשמאות וסקרים בע"מ (להלן: השמאות). מהשמאות עולה שלבד מהשמאות עצמה בדבר עליות צורפו אליה גם "צילום רישיון רכב, צילום רישיון נהיגה, פוליסה, טופס תביעה, הצעת תיקון, טופס הסכמה למסירת מידע, רישיון רכב, יפוי כח, שאילתא 03/ טופס 1010 רשות הרישוי, אישור שרידים, טופס 587".

4. ביום 29/10/2012 הוגשה למשיבה חוות נוספת ערוכה על ידי מר שמש מאיר, מדריך בטיחות מוסמך, מרצה במקצועות התעבורה וכלי הרמה עד מומחה ובורר מוסמך, (להלן: חוות הדעת). בסיכום חוות הדעת נכתב: " מר אדג'י אקוואסי נהג ברכב מנועי מסוג משא שמשקלו הכולל המורשה הוא 14,990 ק"ג כאשר רישיון הנהיגה שלו לא מתאים לסוג רכב זה. (למרות שרישיון הנהיגה שלו בתוקף). והנ"ל לא ענה לסעיף 10 (א) מפקודת התעבורה. אי לכך אין למקרה כיסוי ביטוח."

5. ביום 7/11/2017 הוגשה התביעה שאת דחייתה מבקשת המבקשת.

הבקשה שלפני:

עיקר טענות המבקשת:

6. המבקשת עתרה לדחיית התביעה על הסף משני טעמים:

הטעם האחד, התיישנות: חלוף הזמן ממועד התאונה ביום 7/9/2010, שהוא לטעמה מועד היווצרות העילה, עד למועד הגשת התביעה ביום 7/11/2010 חלפו יותר מ- 7 שנים. מטעמי זהירות טענה המבקשת שאף אם תטען המשיבה שמועד היווצרות העילה הוא יום התשלום האחרון הרי שהמשיבה התעכבה בהגשת התביעה עד ליום טרם תום תקופת ההתיישנות, מה שמניח את הבסיס לטעם השני והוא שיהוי ניכר.

הטעם השני, כאמור, הוא הגשת התביעה בשיהוי ניכר. כעולה ממסמכי כתב התביעה עולה שביום 21/9/2010 פנתה המשיבה למשרד הרישוי בשאילתה לצורך בחינת רישיונו של הנהג שנהג ברכב בקרות התאונה. אם בכך לא די, ביום 29/10/2012 הונחה לפניה חוות הדעת של מר מאיר שמש. דוקטרינת השיהוי טענה המבקשת קנתה לה מעמד עצמאי והוא, השיהוי, נוצר במקום שההשתהות בפניה לבית המשפט מגיע לכדי ניצול לרעה בהליך השיפוטי- והוא המקרה שלפני לטעמה של המבקשת.

עוד טענה המבקשת בהקשר זה שלהלכה ולמעשה זנחה המשיבה את זכות התביעה. המבקשת הפנתה לסעיף 23 (ב) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981. לאחר שבדקה המשיבה את כל המסמכים שצורפו לה, לרבות רישיון הנהיגה של הנהג מצאה לנכון לפצות את המבקשת ומשום כך מנועה היא להעלות טענות של טעות אנוש או טעות אחרת בחלוף הזמן.

עוד הטעימה המבקשת שמצבה שוּנה לרעה באשר אין בידיה את כל המסמכים, אלו נגנזו ואין באפשרותה לשחזרם. כך, גם מי שניהל באותה עת את תיק הביטוח שלה יצא לגמלאות ובשל מצבו הרפואי לא ניתן לקבל עדותו.

עוד ביקשה המבקשת להדגיש שהיא הצד החלש במערכת היחסים בינה לבין המשיבה וכי המסגרת של חוק חוזה הביטוח מחייבת התייחסות מוגברת בתום לב. מכוח סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים על המשיבה לעמוד בחובת תום לב מוגברת.

כללו של דבר טענה המבקשת המשיבה יכולה הייתה לפנות אל המבקשת מיד ובסמוך להגשת השאילתה למשרד הרישוי בקשר עם רישיונו של הנהג או לכל המאוחר ביום 29/10/2012 עת התקבלה אצלה חוות הדעת ובכך השתהתה שיהוי ניכר שפגע במבקשת ושינה ממצבה לרעה באופן מהותי ועל כן די התביעה להידחות על הסף.

עיקר טענות המשיבה:

7. התביעה לא התיישנה. התשלומים שאת השבתם מבקשת התובעת בוצעו ביום 8/11/2010 ו- 28/12/2010 והתביעה הוגשה ביום 6/11/2017 (כך לטענתה). על כן מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום 8/11/2010.

בהסתמך על סעיף 7 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1957 הרי שהמבקשת הטעתה את המשיבה עת הגישה את תביעתה לקבלת דמי הביטוח ודבר ההטעיה התגלה על ידי המשיבה רק עם קבלת חוות הדעת של מר שמש מאיר ביום 29/10/2012 שהוא המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות.

לעניין טענת השיהוי טענת המשיבה שאין בחלוף הזמן פגיעה ביכולת ההתגוננות של המבקשת מפני התביעה שכן מדובר בתנאי פוליסה וסוג רישיון הרכב של הנהג שנהג ברכב.

המשיבה הסתמכה על סעיף 1 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט – 1979 וטענה שהיה על המבקשת להשיב את תגמולי הביטוח ששולמה לה ומשלא עשתה כן נהגה היא שלא כדין.

קבלת הבקשה תוביל לכך שתוגשנה תביעות ""בשיטת מצליח"" לאמור מבוטחים ינסו את מזלם בהגשת תביעות ביטוח על אף העדר כיסוי ביטוחי.

ההליך:

8. התיק נקבע לדיון בבקשה ליום 22/4/2018. לדיון לא התייצב המצהיר מטעם המשיבה ועל כן נקבע למועד נוסף ביום 3/6/2018 בו נחקר נציג המשיבה מר גילהר גדי (להלן: מר גילהר).

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

הסוגיות שבמחלוקת:

9. עניינה של החלטה זו בשתי שאלות. השאלה האחת, מאימתי מתחיל מרוץ ההתיישנות והאם לאור מועד זה התיישנה התביעה למועד הגשתה. השאלה השנייה היא ככל שהתביעה לא התיישנה האם יש בשיהוי הנטען על ידי המבקשת, בנתוני תיק זה, להביא לדחיית התביעה.

דיון והכרעה:

מתווה נורמטיבי:

10. כלל נקוט במקומותינו וזו ההלכה שבית המשפט ישתמש בסמכותו למחיקת תביעה, טרם בירורה רק אם יהא ברור שהתובע לא יוכל לקבל הסעד הנדרש בתביעתו בשום אופן. ככלל בית המשפט ינקוט בסעד זה של מחיקת תביעה במסורה, בזהירות רבה ועיתים נדירות (ראו: ע"א 8945/09 לוין נ' דיסקונט ישראל שוקי הון (05/05/2011)).

חובת הזהירות מקבלת משנה תוקף מקל וחומר בדחייה על הסף היוצרת מטבעה ככלל מעשה בית דין. תוצאה קשה לתובע, במיוחד סילוק על הסף בדרך של דחייה, היוצרת מעשה בית דין וסותמת את הגולל על עילת התביעה. לפיכך יש לנהוג בבקשות לסילוק על הסף בזהירות רבה ולהשתמש בסמכות רק במקרים קיצוניים. אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה אחת עשרה-2013), עמ' 385).

כשמושכלות יסוד אלו מנחות אותי תבחן המסכת העובדתית כבסיס לבקשה שלפני.

11. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע כי:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים. (2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".

12. סעיף 6 לחוק ההתיישנות מוסיף וקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

הפסיקה פירשה מהו מועד היווצרות עילת התובענה:

"המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של "כח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע ..."המבחן" הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלו אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות ... משעה שכח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל". (ראו: ע"א 9413/03 הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים נ' אילן אלנקווה (22/6/2008).

מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבשו בידי התובע התנאים המאפשרים לו להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש.

13. ברם, ישנם מקרים שבהם התביעה לא תתיישן על אף חלוף הזמן, מחמת קיומה של עילה המעכבת את מניין המועדים. הסיבות לכך מנויות בסעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות.

סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע:

"היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובעת התרמית או אונאה".

14. כאמור הצדדים אינם חלוקים באשר לתאריכים המהותיים בתיק. להלן התאריכים המהותיים על ציר הזמן:

זה המקום לסייג ולהעיר שלעמדת המשיבה הוגשה התביעה ביום 6/11/17 וכך טענה אולם על פי מערכת נט המשפט הוגשה התביעה ביום 7/11/18.

האם ניתן להחיל את סעיף 7 לחוק התיישנות במקרה שלפני?

15. על אתר ופתח דיוננו יודגש שאין בידי לקבל את טענת ההגנה של המשיבה לעניין תחולתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות על המקרה שלפני.

המבקש לסמוך את בקשתו להשעיית מרוץ ההתיישנות בהסתמך על סעיף 7 לחוק ההתיישנות נדרש להעלות את טענותיו ברמה מפורטת דיה כך שלצד האחר, המשיב, הנתבע, יהיה ברור מפני מה עליו להתגונן. פירוט זה הוא מהותי ומהווה תנאי סף להפעלת סעיף 7(ראו: טל חבקין התיישנות (2014) (להלן: חבקין) עמ' 149 וה"ש שם). המשיבה לא עשתה כך.

גם אם אתעלם מצורך זה של הפירוט הנדרש - הגם שלטעמי אין בתגובת המשיבה את הפירוט הנדרש הראיה המהותית לביסוס טענתה לא צורפה. כזכור העילה המרכזית לטענתה בדבר הטעייתה במכוון הייתה חוסר הלימתו של רישיון הנהיגה הנדרש של הנהג בעת קרות התאונה לרכב המבוטח. רישיון הנהיגה של הנהג בעת קרות התאונה לא צורף לא לתגובה וגם לא לתצהיר העד מטעמה מר גילהר (ראו: הפרוטוקול עמ' 10 ש' 10-12). יצוין שעד למועד החלטה זו לא צורף זה לתיק.

מהנספחים אשר כן צורפו לכתב התביעה, עולה תמונה השוללת את תחולתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות על המקרה. על פי סעיף 7 הדחייה של מרוץ תקופת ההתיישנות נדחה עד למועד בו התגלה אותו מידע של מרמה או הונאה. בעניינו של תיק זה כבר ביום 28/10/2010, מועד השמאות, טרם התשלום, היה לפני התובעת רישיון הנהיגה של הנהג (ראו: השמאות, נספח ב' לכתב התביעה). עוד עולה מחוות הדעת ששאילתה הוגשה על ידי התובעת או מי מטעמה כבר ביום 21/9/2010. במענה לשאלה ענה מר גילהר "ת. הוציאו שאילתא ל-2010. ש. מי הוציא את השאילתא? ת. אנו הוצאנו את השאילתא לשנת 2010..." (ראו: הפרוטוקול עמ' 13 ש' 23-25).

יתרה מכך. בעדותו טען מר גילהר שלמעשה התשלום נעשה בטעות חרף העובדה שהמסמך היה לפני הגורם בתובעת שהיה אמור לטפל בבקשה. וכך העיד: "מי שקיבל את התביעה טיפל בה, אישר את התשלום ושולם למבוטח שלנו..." (ראו: הפרוטוקול עמ' 8 ש' 16-17) ובהמשך עדותו "...כתוב פה שהייתה טעות" (ראו: הפרוטוקול עמ' 9 ש' ש' 11) במענה לשאלה נוספת לעניין המסמכים שהיו לפני התובעת טרם התשלום השיב העד: "...התקבלה תביעה, היא בדקה את התביעה ולא הבחינה בעניין רישיון הרכב ושילמה את התביעה. ש. היא לא הבחינה כנראה בטעות? יכול להיות" (ראו: הפרוטוקול עמ' 10 ש' 4-7). זאת, ועוד. "ת. אמרתי שבודקים. אותה מיישבת כנראה לא שמה לב לזה, יכול להיות" (ראו: הפרוטוקול עמ' 14 ש' 16). וכן, "ת. בנוהל בודקים, אותה אחת שבדקה כאן לא ראתה שיש את הדבר הזה" (ראו: הפרוטוקול עמ' 14 ש' 24).

טרחתי והבאתי מדבריו של העד מר גילהר בהרחבה שכן מנוסח הדברים שהעיד בעדותו עולה שהתובעת ידעה או הייתה אמורה לדעת את שטוענת היא היום שכן המידע היה גלוי, זמין לפניה וידוע לה טרם התשלום ולא נודע לה במקרה בשנת 2012 כנטען "...עת קיבלה חוות דעת מומחה בעניין רישיון הנהיגה ...הנושאת תאריך 29.10.2012 ..." (ראו: ס' 11 לתשובת התובעת לבקשה מושא החלטה זו). לעניין זה העיד מר גילהר "לא אמרתי שגילינו ב- 2012. בשום מקרה לא אמרתי את זה" (ראו: הפרוטוקול עמ' 14 ש' 31).

אמור מעתה שהן כעולה מגרסתה המשתנה של התובעת, הן כעולה מהמסמכים שלפני ומקל וחומר עדותו של מר גילהר אני דוחה את הטענה של התובעת לעניין השעיית מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 7 לחוק ההתיישנות.

הימנעות המשיבה מהבאת עדים לעדות:

16. טרם בחינת ההתיישנות עצמה מצאתי להדגיש שהתובעת לא הביאה לעדות את העדים הרלוונטיים למקרה זה הגם שיכולה הייתה לעשות כן. בכך מנעה המשיבה מבית המשפט את הראיה הטובה ביותר, ולמעשה פגעה בכוונה ביכולת לעשות משפט. במה דברים אמורים?

מר גילהר לא היה מעורה בכל הקשור לכתב התביעה ולמעשה 'צורף' רק לצורך הגשת התביעה ואף מאוחר יותר "הייתי מעורה מרגע כתיבת התצהיר..." (ראו: הפרוטוקול עמ' 8 ש' 15 כן ראו: הפרוטוקול עמ' 9 ש' 22-23).

וכך העיד מר גילהר במענה לשאלות בנושא זה:

"ש. זאת אומרת, היה נציג מחברת הביטוח שבחן אותם ולטענתך שילם אותם

בטעות?

ת. היתה מיישבת שקיבלה את התביעה ושילמה.

ש. למה אותה גברת לא מעידה מטעמכם היום?

ת. חברת ביטוח כמו כל חברת ביטוח אחרת בארץ מנהלות את התיק באופן שאם

יהיה מישהו אחר הוא יוכל להמשיך ולטפל בתיק כי אף אחד לא יכול לדעת מה יכול להיות עם מישהו אחר. הגברת שהיתה היא בפנסיה.

ש. האם בגלל שהיא בפנסיה לא ניתן להזמינה לעדות?

ת. לא אמרתי שאי אפשר להביא אותה לעדות. אמרתי שאני יכול לתת תשובה

במקומה, היא קיבלה תביעה ושילמה אותה.

ש. האם היו אנשים נוספים שבחנו מטעם חברת הביטוח את המסמכים לפני

ששולמה התביעה?

ת. לא. התקבלה תביעה, היא בדקה את התביעה ולא הבחינה בעניין רישיון הרכב

ושילמה את התביעה." (ראו: הפרוטוקול עמ' 9 ש28 עד עמ' 10 ש'5).

ובהקשר לגורם נוסף שטיפל אצל התובעת בתביעה ולא זומן לעדות העיד מר גילהר:

"ש. אני רואה שנספח ד' זה מסמך של שמש מאיר, הוא מופנה לידי עוה"ד גלר

שטיימן.

ת. כן.

ש. מי זו?

ת. היא הייתה עו"ד במחלקה שלנו, כבר לא עובדת בחברה כשבע שנים.

ש. התפקיד שלה מה היה?

ת. מיישבת.

ש. הייתה מניעה כלשהי לזמן אותה לתת עדות / תצהיר בעניין הזה של הטעות

שנפלה?

ת. אני לא יודע אם הייתה מניעה או לא." (ראו: הפרוטוקול עמ' 12 ש' 23-30).

הדברים מדברים בעד עצמם.

"... יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הנה בעלת משמעות ראייתית כאילו הייתה זו ראייה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד..." (יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי) (1999) (להלן: קדמי) בעמ' 1391).

ממשיך קדמי וקובע "... הימנעות מהבאת ראיה- במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל – מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים לפיה דין ההימנעות ודין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה" (ראו: שם וכן ה"ש 192).

בעניין אי הבאת עד לעדות נשוב ונזכיר כי בהתאם להלכה הפסוקה "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד ... אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..".(ראו: ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פ"ד מד (1) 239(8/1/1990)). עוד נקבע בהמשך "כלל נקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר- ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו" (ראו: ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 59 (14/11/1990)).

האם חלפה תקופת ההתיישנות:

17.     המועד אשר יבחן כאן לצורך טענת ההתיישנות מתוך המועדים השונים להם טענו הצדדים יהא המועד הראשון בו שולמו תגמולי הביטוח, יום 8/11/2010.

בקביעתי זו ביחס למועד הבחינה אני דוחה את גישתה של המבקשת שמועד התאונה הוא המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות. ברי שלעת קרות התאונה לא היה בידי המשיבה את "כח התביעה" הקונקרטי, שהרי לעת ההיא טרם הוחלט על תשלום של תגמולי הביטוח.

כך, דוחה קביעתי זו, לאור האמור לעיל, גם את טענת המשיבה שמרוץ ההתיישנות מתחיל לעת ידיעתה על ההטעיה, לכאורה, על פי גרסתה המשתנה ביום 28/12/2012 או שנת 2017 שכן כקביעתי לעיל שכל החומר שנדרש למשיבה היה מונח לפניה עובר להחלטתה על התשלום מקל וחומר עובר לתשלום.

18. על כן משעה שהתביעה הוגשה ביום 7/11/2017 (כעולה ממערכת נט המשפט ולא ביום 6/11/2017 כנטען על ידי המשיבה) על פניו עולה שהתביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, הגם שעל פי מועד התשלום יום 8/11/2010 הוגשה התביעה ביום האחרון לתקופת ההתיישנות.

אלא שלטעמי ניתן לראות את המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות למועד לפני מועד התשלום והוא המועד בו התקבלה ההחלטה על התשלום של תגמולי הביטוח. הנזק הנטען למשיבה לא נגרם לה במועד התשלום אלא במועד קבלת ההחלטה המוטעית או השגויה או הרשלנית או המוצדקת (להבנת המבקשת) שכן אין כל הבדל בנזק שנגרם לתובעת בין המועד בו שילמה את הכסף לבין השלב בו התקבלה ההחלטה על התשלום של תגמולי התביעה אליבא ד'תובעת עצמה. לטענתה, אשר התבררה כבלתי נכונה, נודע לה לראשונה רק בשנת 2012 על התשלום בניגוד לכללים שלה ואם כך הוא הרי שחסרון הכיס נוצר, לכאורה, כבר במועד קבלת ההחלטה על תשלום תגמולי הביטוח.

אמור מעתה שתקופת ההתיישנות אמורה להימנות בפרק הזמן שבין קרות התאונה לבין התשלום בפועל שהוא פרק הזמן במהלכו התקבלה ההחלטה על התשלום ועל פי לוח הזמנים המובא לעיל התיישנה התביעה. כאן החשיבות הרבה של העדת העדות אשר הבאתן נמנעה שבעדותן היו יכולות, כל אחת למועד טיפולה, לשפוך אור על העובדות. כך, למשל, יכולה הייתה המיישבת הראשונה להסביר את מקור הטעות, מה עשתה עם האמור מאוחר יותר, מי הגורם המבקר שביקר החלטתה ועל בסיס מה כך החליט. כך, יכולה הייתה המיישבת השנייה יכולה לתת הסבר חשוב מאוד מה טעם לא הוגשה התביעה כבר למועד בו קיבלה היא את חוות הדעת של מר שמש בשנת 2012, מה עשתה עם המידע שהתברר לה, למי העבירה אותו וכדומה.

אי זימונן של המיישבות האמורות להן ידיעה ממקור ראשון מחזקת את התובנה של התוצאה המשפטית של הימנעות זאת שמא לא בכדי לא זומנו הן.

עדותו של מר גילהר, לפיה נודע למשיבה על התשלום ביתר רק בשנת 2017, בניגוד לאמור בסעיף 11 ל"תגובת התובעת לבקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף" ובניגוד לסעיף 10 לתצהירו מיום 30/1/2018 התומך בתגובה מעצימים את התוצאה לחובתה של המשיבה בשל הימנעותה מהבאת שתי המיישבות לעדות.

בבואי לבחון את התקיימותם של התנאים, המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילת התביעה בדין המהותי, איני רואה, כאמור, את יום התשלום כיום הקובע אלא את יום קבלת ההחלטה על התשלום, שכן התשלום הוא רק תולדה אקטיבית של התשלום ולמעשה "הנזק" או העילה התגבשה כבר במועד קבלת ההחלטה על תשלום תגמולי הביטוח. הרי זו תמצית טענתה של המשיבה, ההחלטה התקבלה בטעות שטעתה המיישבת מטעמה שלא שמה לב לנתונים והמסמכים שלפניה. על כן כבר באותו מועד נגרם הנזק למשיבה.

טול לדוגמא, באנלוגיה, היווצרות העילה כאשר נערך על ידי עו"ד פלוני חוזה רשלני, הרי שעילת התביעה כנגדו נמדדת כבר ממועד עריכתו ולא ממועד קרות ההפרה שהיא מעשה או מחדל בניגוד לחוזה.

משעה שברור שההחלטה על התשלום התקבלה עובר למועד התשלום הרי שמטעם זה התיישנה התביעה ודינה להידחות.

אולם, גם אם לא אדרש לטענת ההתיישנות על פי האמור, ויסבור הסובר בניגוד לדעתי, שלא ניתן יהיה לראות במועד ההחלטה על התשלום של תגמולי הביטוח כמועד לתחילת מרוץ ההתיישנות, אלא שיש לראות במועד התשלום הראשון כמועד ממנו תמנה תקופת ההתיישנות מה שיכריע הכף לאי התיישנות התביעה – די התביעה להידחות מטעם של שיהוי ניכר.

שיהוי:

19. טענת שיהוי רלוונטית שעה שהגשת התביעה אינה מאפשרת לנתבע למצוא ראיותיו ולהתגונן בפני התביעה בשל חלוף הזמן (ראו: ע"א 2919/07 ‏מדינת ישראל-הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פד ס"ד(2) 82 (19/9/2010)). טענה זו אינה יכולה להתקבל בתביעה שלפני.

20. כאמור, גם אם הייתי דוחה את טענת ההתיישנות בהסתמך על ציר זמן שבין 08.11.2010 ל- 07.11.2017 דומני שהמקרה שלפני הוא מקרה קיצוני של השתהות ושיהוי ניכר בהגשת התביעה ועל כן דינה להידחות.

יודגש שהמשיבה לא הציגה כל הסבר של ממש מדוע לא הוגשה התביעה כבר בשנת 2012 והתעלמה מכך. הגם שנכתבו הדברים לעיל אך בשל חשיבותם יובאו שוב: המשיבה נמנעה מהבאת המיישבת אשר טיפלה בנושא בזמן אמיתי על המשתמע מכך.

21. בניגוד לעמדת המשיבה הרי שברור שמצבה של המבקשת הורע לעת הזו. אין בידי לקבל את הפשטות שבהצגת הדברים על ידי המשיבה שמדובר ב – 3 מסמכים, פוליסה, רישיון נהיגה ורישיון רכב שדי בהם על מנת להכריע במחלוקת ועל כן יש לגרוס שלא נגרם למבקשת כל נזק ראייתי. הדעת סוברת שבין המבקשת למשיבה נערכה חלופת מסמכים שלא צורפה על ידי המשיבה, מהם ניתן היה ללמוד על ההבנות בין הצדדים. אין צורך להפליג בתיאורים והדברים עולים מהגיונם של דברים: כך למשל הייתכן שהמבקשת סברה לתומה לאחר שהציגה את כל המסמכים שאכן היא מבוטחת. בחינה של טענה זו אינה אפשרית, למשל, בשל מצבו הרפואי של האחראי במבקשת על התחום הביטוח.

יתרה מכך. השינוי לרעה במצבה של המבקשת הוא לעצם יכולתה להשיג על קביעותיה של התובעת בזמן אמיתי, לו דחתה המשיבה בזמן אמיתי את התביעה לתשלום דמי הביטוח הייתה שמורה למבקשת, הזכות להתמודד עם קביעות התובעת, דבר אשר נמנע ממנה לעת הזו בשל חלוף הזמן.

גם אם אקבל את טענת המשיבה ואתעלם מכל מחדליה טרם התשלום, אתעלם ממחדלים הנוכחיים שבהתייחסותה לבקשה מאז הידיעה הוודאית בחוות הדעת שלא הייתה התאמה בין הנהג ברכב לבין רישיון הרכב חלפו עד להגשת התביעה כ – 5 שנים. אין מחלוקת שפרק זמן זה בו חברת ביטוח נמנעת מהגשת תביעה להשבת תגמולי ביטוח ביתר, כאשר היא מודעת לכך ובכל זאת נמנעת מהגשת התביעה, נופלת לאותן הגדרות של שיהוי ניכר שיש בהן כדי לדחות התביעה. יוער בהקשר זה שהשתהות המשיבה היא כמעט כפל פרק ההתיישנות שנקבע, לא בכדי, בחוק חוזה הביטוח.

מצאתי להדגיש שאני דוחה את עדותו של מר גילהר ממנה עולה, שלכאורה, נודע למשיבה על התשלום ביתר רק בשנת 2017. כעדותו "הדבר הזה נודע לנו רק בשנת 2017 בתביעה הנוספת שהגיעה..." (ראו: הפרוטוקול עמ' 15 ש' 21). דחיית עדותו נובעת הן משום שמהמסמכים המצויים לפני עולה תמונה הפוכה מקל וחומר לאור האמור בסעיף 12 לתשובת המשיבה לבקשה, ויתרה מכך על פי סעיף 1- לתצהירו שלו התומך בתשובה.

אמנם נקבע שאיחור בהגשת תביעה כשלעצמו אינו מהווה שיהוי, יחד עם זאת שיהוי בתיק "השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתב שלא להיתבע-שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך המשפטי" (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי וישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים פ"ד נז(5) 433 (2/7/2003) סעיף 14 לפסק הדין). הוא המקרה שלפני.

נקבע שהנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, הוא הנתבע (ראו: שם). לדידי עמדה המבקשת/הנתבעת בתנאים הנדרשים ובמיוחד נכונה קביעה זו שעה שהיא מקבלת חיזוקה ממסמכי ודברי התובעת עצמה.

דומה שטענתו של העד מטעמה של המשיבה, שהעיד שנודע למשיבה על התשלום ביתר רק בשנת 2017, (בניגוד לסעיף 11 לתגובת התובעת לבקשת הנתבעת לדחייה על הסף ובניגוד לסעיף 10 לתצהירו של מר גילהר התומך בתגובה) מעידה שהמשיבה עצמה ערה לכך שהשיהוי הניכר בהגשת התביעה, ללא כל הסבר פועל לחובתה.

מצאתי להעיר שבסעיף 6 לכתב התביעה טענה המשיבה שם התובעת בלאקוניות "בדיעבד, ולאחר ביצוע התשלום, התברר לתובעת, כי ביום התאונה נהג ברכב המבוטח נהג ללא רישיון מתאים..." כיצד נודע? מתי? ועוד כהנה פרטים מהותיים לא מצאו ביטויים בכתב התביעה.

22. לדידי יש בהתנהלות המשיבה אי עמידה ברף המצופה ממנה לנהוג בתום לב. שתיקת המשיבה משך כ–5 שנים בהן ידעה על הטעות, ידיעה אותה ניסה כאמור מר גילהר להציג באור שונה בעדותו וזאת בניגוד לעולה מן המסמכים כמובא לעיל אינה מתיישבת מהתנהגות של מבטחת בסבירה ומהמצופה ממנה על פי חובת תום הלב. ניסיון זה, של מר גילהר בעדותו, להציג ההתוודעות לטעות רק בשנת 2017 כאשר כל החומר שלפני מלמד אחרת מעצים לטעמי את הצורך לראות במשיבה כמי שנהגה בניגוד לחובת תום הלב המצופה ממנה.

23. "גם הכלל שלפיו 'איחור מסכל את היושר' לקוח מן המשפט הרומי שקבע כי החוק עוזר לערים ...ולא לנרדמים. ...לתביעות שב'יושר' שופט יכול לסרב מחמת ה'שיהוי' ...והוא כשהשיהוי אינו עולה בקנה אחד עם אותה מידת היושר הדרושה גם מן התובע. ...השאלה העומדת לפני השופט היא אם הביא השיהוי לידי שינוי במצבו של הנתבע או אם מכל סיבה אחרת לא יהא זה עוד מן הצדק, לאחר שעברה התקופה, לחייב את הנתבע בכיבוד זכות התובע. 'בית משפט של "יושר" תמיד סירב להיענות לתביעות שהעלו חלודה כשהתובע ישן על זכותו והשלים עם מצבו תקופה ממושכת. בית משפט של "יושר" מופעל רק בפעולת המצפון, תום הלב והזריזות הסבירה ובהעדר אחד מאלה בית המשפט יושב לו ואינו עושה כלום' (לורד קמדן)" (ראו: חיים כהן, המשפט (1996) עמ' 105).

אחרית דבר:

24. לאור כל האמור אני מור כדלקמן:

א. התביעה נדחית.

ב. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 15,000 ₪.

25. תואיל המזכירות לשלוח החלטתי לצדדים ולסגור התיק.

ניתנה היום, ז' חשוון תשע"ט, 16 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.