<#1#>

נוכחים:

ב"כ המערערת: עו"ד סביחאת בהעברה מעו"ד יוסף סמארה

ב"כ המשיבה: עו"ד ענאן ג'אנם

פרוטוקול

עו"ד סביחאת:

מופיע בהעברה מעו"ד סמארה, מגיש כתב העברה.

בית משפט קמא הסתמך על אישור המסירה כאשר צוין על גביו "לא נדרש". בית המשפט מפנה אותי לסעיף 2 בבקשה שהוגשה בבית משפט השלום, שהמערערת בעצמה מודה שקיבלה זימון, אני משיב שאני מופיע בהעברה ולא ניסחתי אותה. הבחנתי בכתוב וכנראה שנפלה טעות. על פי פסק דין שניתן ע"י כבוד השופט ליפשיץ, שלפחות צריך שני מועדים שלא נדרש וצריך לעשות שני ביקורים, אומנם באישור המסירה רשומים פרטי הדוור אך הוא היה צריך להיות פעמיים בביקורים על מנת לוודא שהמערערת לא מתכוונת לקבל ואז הוא צריך לרשום "לא נדרש". מפנה לעפ"ת 4879-03-18, שם דובר על עניין שני הביקורים. לעניין עיוות הדין גם בבקשה לביטול פסק הדין צורף תצהיר של מישהו שמודה שנהג בזמנים הרלוונטיים וביצע את העבירה המיוחסת למערערת. עיוות הדין שנגרם למערער עצם ההרשעה כאשר יש תצהיר של מי שביצע את העבירה.

בנסיבות, מבקש לקבל את הערעור.

ב"כ המשיבה:

ראשית, המערערת לא הופיעה בלי אישור בית המשפט, דבר שבעיניי לא תקין, בעיקר נוכח העובדה שהיא נתנה תצהיר והיא הייתה צריכה להתייצב.

לגופו של עניין, המערערת גם בתצהירה וגם בבקשה שהוגשה לבית משפט קמא וגם בהודעת הערעור מודה שקיבלה שני הדוחות נשוא התיק, מדובר בשתי הזמנות לדיון לבית המשפט, ז"א היא מאשרת שקיבלה שני הזימונים לדיון שהיה קבוע ב-7.12 הראשון בשעה 09:10 והשנה בשעה 10:40. מכאן, שיש אישור מסירה ולא מדובר בטעות הקלדה או "העתק הדבק" של הסנגור שהגיש הודעת הערעור, מכאן אנו רואים שהיא אכן ידעה והיא לא ע ומדת בתנאי הראשון לצורך ביטול פסק הדין שניתן בהעדר.

עניין נוסף שאני רואה בו חשיבות רבה, היא חוזרת על זה שמעולם לא נהגה בחיפה. אני מגיש דוח – עבירה שהיא מקבלת בעיר חיפה, ניתן לראות לפי הכתובת, דבר הסותר את גרסתה. מגיש הרשעותיה התעבורתיות של המערערת, מפנה לעמוד האחרון, לחובתה קיימים עוד מספר דוחות מהירות במצלמה שתלויים ועומדים נגדה.

ההתנהלות הזו יש בה כדי להעיד רבות על אמתות תוכן הטענות שמעלה כיום המערערת, שנדחו ע"י בית משפט קמא. לאחרונה ניתן פסק דין מאוד מקיף של ביתה משפט העליון בעניין סאלם, מפנה לרע"פ 8427, שם בית המשפט מביא דוגמאות לכל סיטואציה. לכן, בנסיבות המתוארות, אין מקום לקבל את הערעור ולא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא.

<#4#>

פסק דין

המערערת הגישה שתי בקשות להישפט, לאחר קבלת שני דוחות מהירות, הראשון בגין נהיגה במהירות של 121 קמ"ש והשני 110 קמ"ש במקום 80 קמ"ש, בניגוד לתקנה 54א לתקנות התעבורה.

המערערת הוזמנה לדיון בפני בית משפט קמא ליום 7.12.17 ולא התייצבה. משכך, ניתן פסק דין בשני התיקים ובגדרו הושת על המערערת קנס בסך של 2,000 ₪.

לאחר קבלת הודעת תשלום הקנס, המערערת הגישה לבית המשפט קמא בקשה לביטול פסק הדין. בבקשתה טענה המערערת שתי טענות חלופיות. בטענתה הראשונה היא לא הכחישה את קבלת הזימונים לדיון שנקבע, אם כי הוסיפה כי זימונים אלה העבירה לידי מי שנהג בפועל, לטענתה, ברכב וציפתה כי הוא יפעל להתייצב ולהסב את הדוחות על שמו. בטענתה השנייה המערערת הדגישה, כי הותרת פסק הדין על כנו מקפל בחובו עיוות דין, זאת משום שבזמן ביצוע העבירות אשר נהג ברכב היה אחר.

בית המשפט קמא דחה את הבקשה בהסבירו כי אישורי המסירה חזרו בציון "לא נדרש", וכן התצהיר התומך בטענה כי אחר נהג ברכב הינו כללי ולא עומד בדרישות הפסיקה.

בערעור שכעת מונח בפניי, המערערת חוזרת על אותן טענות.

לאחר ששקלתי את טענותיה של המערערת אותן הציגה בהודעת הערעור, וגם כיום בעל-פה, אני סבור כי דין ערעור זה דחיה.

יצוין כי בבקשה שהוגשה בפני בית המשפט קמא לביטול פסק הדין, המערערת היא שטענה בסעיף 2 לאותה בקשה כי הזימונים אכן נתקבלו לידיה, ללמדך כי המערערת ידעה גם ידעה אודות הדיון שנקבע בעקבות בקשתה להישפט בשני הדוחות. בין אם המערערת קיבלה זימון או אישורי המסירה חזרו בציון "לא נדרש", הרי בוצעה מסירה כדין ומשלא הציגה המערערת צידוק סביר לאי התייצבותה, אזי לא עמדה בנטל המוטל עליה להפריך את חזקת המסירה.

בית המשפט קמא גם צדק משלא קיבל את הטענה לעיוות דין. אכן, יש להגיש תצהיר מפורט ואין להסתפק בתצהיר כללי כפי ענייננו (רע"פ 8427/17, פסקה 37) גם העונש שהוטל על המערערת הינו בהחלט סביר ולא תומך בטענתה לעיוות דין.

מכל האמור לעיל, אני מורה בזאת על דחיית הערעור.

<#5#>

ניתן והודע היום כ"א סיוון תשע"ח, 04/06/2018 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי רימונדה חסן