העניין שבפני, בקשה לסילוקה של התובענה על הסף.

התובענה הינה תובענה כספית ע"ס 1,006,541, בנוגע לתגמולי מל"ל אשר שולמו וישולמו לנפגע ג.ש. בקשר עם תאונה אשר אירעה ביום 25.1.2005, במסגרת עבודות עפר במהלכן הנפגע נהג בטרקטור מס' 3808057; התובענה טוענת כי התאונה ותוצאותיה קשורות ברשלנות אשר ראוי לייחס לנתבעות השונות, כל אחת בתחום אחריותה, וכי הנתבעות, כמעוולות באותה תאונה, חבות כלפי התובע מכח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

התובע מציין בכתב התביעה, כי קיים השתק שיפוטי באשר לאחריותן של הנתבעות לנזקי הנפגע, לאור פסק דין אשר אישר הסכם פשרה בין הצדדים, במסגרתו נוכו מתוך התשלומים המשולמים לנפגע, תגמולי הביטוח הלאומי אשר כעת מבוקש כי הנתבעות תישאנה בשיפוי התובע. פסק הדין ניתן בשנת 2016, והתובענה הוגשה בשנת 2017.

ביום 30.8.2018 הוגשה בקשת הנתבעות לסילוקה של התובענה על הסף, מחמת התיישנות, ברשות בית המשפט התרתי לצדדים להשיב ולהגיב בשנית על טענות הצדדים, מתוך רצון לקיים דיון ממצה בשאלה.

הנתבעות טענו, כי הואיל והתאונה הינה משנת 2005, והתביעה הוגשה רק בשנת 2017, הרי שעילת התביעה התיישנה נכון ללשון החקיקה במועדים הרלוונטיים להתיישנות עילת התביעה – כאשר תיקוני חקיקה מאוחרים אשר האריכו את תקופת ההתיישנות של תביעת התובע במקרים מסוימים, הינם חסרי תחולה רטרואקטיבית, ומיום שהתיישנה התובענה על פי לשון החקיקה העדכנית, סבורות הנתבעות כי בהתאם להלכת עמית (ע"א 1577/97 מל"ל נ' עמית), עילת התובענה התיישנה ואין עוד מקום להיזקק לתביעת התובע.

בהתאם סבורות הנתבעות, שהמשך הדיון בתביעה יביא לתוצאה אבסורדית, בה תובענה נדונה בשל שינוי חקיקה אשר נחקק לאחר שעלית התובענה התיישנה. הנתבעות סבורות שלמעשה התובענה פסה מן העולם בשנת 2012, שבע שנים לאחר התאונה, ואין ביכולתו של דבר חקיקה להחיות תובענה שכזאת, וגם אם תיקון החוק נערך ונתבצע כדי לתקן פגם קיים, עדיין אין הצדקה שהתחולה תהא בנוגע לתובענות אשר עילתן התיישנה עוד בטרם התיקונים לחוק.

בכל הנוגע למועד ההתיישנות, סבורות הנתבעות כי מועד ההתיישנות אף רשום במסמכי התובע אשר צורפו לבקשה לסילוק על הסף, וסבורות כי יש לראות באותם דברים כהודאת בעל דין.

בנוסף לאמור, סבורות הנתבעות כי גם אם ניתן יהיה להחיל את דברי החקיקה המאריכים את תקופת ההתיישנות של תביעת התובע (סעיף 328 (א1)(3) לחוק הביטוח הלאומי), הרי שגם על פי כללים אלו התיישנה עילת התביעה, באשר יידוע התובע על עילת תביעה כנגד צד ג' נעשה בשנת 2007, במהלך הגשת התביעה לקצבת שירותים מיוחדים על ידי הנפגע, משמע, בכל מקרה, עילת התביעה התיישנה בשנת 2014, לפחות שלוש שנים לפני מועד הגשת תובענה זאת.

התובע, מצדו, סבור כי דינה של הבקשה להידחות, מקום שבתי המשפט הביעו דעתם במספר מקרים על תחולתו והיקף תחולתו של בתיקון מס' 168 לחוק הביטוח הלאומי, במסגרתו נחקק סעיף 328 (א1) אשר הינו סלע המחלוקת שבין הצדדים. לגישת התובע, ולא רק זאת, אלא שלגישתו, תחולת התיקון מיום 1.1.2015 אינה רטרואקטיבית, אולם ראוי שהתיקון יחול על הסכמי פשרה אשר נכרתו לאחר התיקון, מה גם שלטענת התובע, נוגע לו על ההליך המשפטי שבין הנפגע לנתבעים, רק בחודש מרץ 2017. התובע הפנה לפסק דינה של כב' הש' הניג בת.א. (ת"א) 43045-06-16 המוסד לביטוח לאומי נ' חברת נמל אשדוד בע"מ מיום 28.8.2018, בו נקבע שתיקון 168 חל על תובענה שנסיבותיה דומות (וכמעט זהות) לנסיבות ההליך שבפני.

בכל הנוגע להפניה לתדפיס המסך אשר הוצג כנספח לבקשה לסילוק על הסף, טען התובע כי אין מדובר בהודאת בעל דין, אלא במאפיין תוכנה אשר מונה את יום ההתיישנות לפי מועד האירוע ולא לפי ידיעה בפועל, ולכן אין לראות באותו מסמך כמפקיע זכות כלשהיא מידי התובע.

מוסיף התובע, כי דיני ההתיישנות ראויים לשמש כמגן בפני התמשכות ההליכים, ולמנוע הצורך בשמירת תיעוד הנוגע להליכים אפשריים משך שנים ארוכות, אולם במקרה דנן, תובענת הנפגע כנגד הנתבעות טרם סיימה התנהלותה במועד עריכת שני התיקונים הרלוונטיים למחלוקת שבין הצדדים, כך שהנתבעות כלל לא נפגעו מעיתוי הגשת התובענה, אלא מנסות הן לנסות מחסום פרוצדורלי מלאכותי כדי לחמוק מחובת שיפוי כספים אשר הן חבות בתשלומן ואף ניכו שיעורם מהסכום אשר שולם לנפגע במסגרת תביעתו.

דיון והכרעה

אביא בהקשר של ההיסטוריה החקיקתית, מפסק דינה של כב' הש' הניג בת.א. 43045-06-16 המוסד לביטוח לאומי נ' חברת נמל אשדוד בע"מ ואח' (ניתן ביום 28.8.2018):

"לפני התיקונים בחוק, הוגבלה תקופת ההתיישנות של תביעות השיבוב לשבע שנים, שתחילתן לענייננו ביום התאונה. זאת לאור זכותו הסוברוגטיבית של המוסד ובהיעדר הוראת התיישנות חריגה בדין (סעיף 328 לחוק כפי שפורש בהלכת עמית).

מאחר שהמחוקק מצא שתביעות רבות התיישנו בטרם עלה בידי המוסד לממש את זכויותיו, יזם את תיקון 146. סעיף 328 (א1)(3) המתוקן הטיל חובת דיווח למוסד, על מבטח שהוא או צד שלישי שהוא מבוטחו, ניכה או רשאי היה לנכות גמלאות מהפיצוי שהיו חייבים לשלם לזכאי. הפר המבטח את חובתו, הרי על אף האמור בכל דין, תחל תקופת ההתיישנות נגד המבטח והצד השלישי ביום קבלת הדיווח או ביום שנודע למוסד על ההליכים בין הזכאי לבין המבטח או לצד השלישי, במגבלת חמש עשרה שנים מיום המקרה שחייב את המוסד לשלם את הגמלה. סעיף 58 (ד) לחוק לשינוי סדרי עדיפויות קובע כי תחילת התיקון ביום 1.1.14 והוא יחול על ביצוע ניכוי או על ניכויים כהגדרתם בסעיף 328 (א1)(3) ממועד זה ואילך.

מאחר שתיקון 146 לא השיג את מטרתו, יזם המחוקק תיקון נוסף, וכך בא לעולם תיקון 168. התיקון שינה מנוסח הצעת החוק ולפיה תוגדל תקופת ההתיישנות המקסימלית לעשרים וחמש שנה ותחילת התיקון תהיה מיום 1.12.15. במקום זאת, נקבעה בסעיף 41 לחוק ההתייעלות הוראת תחילה כדלקמן:

"סעיף 328 לחוק ... כנוסחו בסימן זה, יחול על ניכוי שנעשה ביום כ' בטבת התשע"ו (1 בינואר 2016) ואילך, או על פסק דין או הסכם שמכוחם רשאי המבטח או צד שלישי שהוא מבוטח שלו לבצע ניכוי, שניתן או נכרת לפי העניין, ביום האמור ואילך, הכל לפי המוקדם".

סעיף 328 (א1)(3) המתוקן קובע כדלקמן:

"על אף האמור בכל דין, תקופת ההתיישנות של תביעת המוסד לפי סעיף קטן (א) נגד המבטח או צד שלישי שהוא מבוטח שלו תחל ביום קבלת הדיווח או ביום שבו נודע למוסד על ההליכים בין הזכאי למבטח או לצד השלישי, לפי המוקדם, ובלבד שלא תוגש תביעה כאמור אם חלפו 15 שנים מיום המקרה שחייב את המוסד לשלם את הגמלה;".

כב' הש' הניג הגיעה לכלל מסקנה כי תחולתו של תיקון 168 הינה גם למפרע בנסיבותיו של אותו מקרה, אולם מן הראוי לציין כי בנוגע לאותו פסק דין הוגש ערעור אשר טרם נסתיים הדיון בו (רע"א (ת"א) 22963-10-18), כך שלא רק שאין מדובר בהחלטה שהינה מחייבת, בהיותה החלטה של ערכאה מקבילה, אלא שאף אין מדובר בהחלטה חלוטה, שכן עדיין תלוי ועומד הליך ערעורי בנוגע אליה.

יחד עם זאת, הרציונל של החלטת כב' הש' הניג מקובל גם עלי. אין לגישתי מקום לבחון את דבר החקיקה הרלוונטי למועדים אשר הינם מוקדמים למועד הגשת התובענה, שכן למעשה אין מדובר בשינוי רטרואקטיבי המוחל על תביעה אשר סולקה על הסף בעבר, אלא נכון לבחון את השאלה רק בהקשר להליך הקיים, כלומר, האם נכון ליום הגשת התובענה, ראוי לקבוע שעילתה התיישנה, ואין מקום להידרש לשאלה האם יכול להיות שהייתה מתיישנת אם הייתה מוגשת במועד שמוקדם לשינוי החוק.

נוסחו העדכני של הסעיף קובע "תקופת ההתיישנות של תביעת המוסד לפי סעיף קטן (א) נגד המבטח או צד שלישי שהוא מבוטח שלו תחל ביום קבלת הדיווח או ביום שבו נודע למוסד על ההליכים בין הזכאי למבטח או לצד השלישי, לפי המוקדם" ורק על פי נוסחו העדכני (ולא התייחסות היסטורית לניסוחים קודמים) ראוי לבדוק את שאלת ההתיישנות.

העובדה כי יכול ואם הייתה התביעה מוגשת באופן שונה בתאריך שונה, אינה מעלה או מורידה, ואין אף מדובר לגישתי בפרשנות היוצרת שאלה של תחולה רטרואקטיבית, אלא מדובר בתיקון חקיקה אשר רלוונטי לאירועים המתרחשים אחריו. הדברים מתיישבים אף עם הוראות התחילה לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב 2017-2018), אשר מפנה לניכוי מכח הסכם או פסק דין שנעשה לאחר יום תחילת החוק, שנקבע ליום 1.1.2016. למעלה מן הצורך, אציין כי מדובר בתיקון חקיקה בשנת 2016, המיועד להשיג יעדי תקציב בשנת 2017-2018, משמע, ברור שהתיקון – או תכלית החקיקה – מיועדים לתקן פערים חקיקתיים-תקציביים, לשנתיים הקרובות, קרי, רלוונטיים לליקוי חקיקתי או פער חקיקתי בגינו התיישנו התובענות נכון למועד התיקון, ותכלית החקיקה מבהירה כי בדיוק למקרים כגון זה אשר נדון בהליך זה, כוון החוק, כך שאמירת הנתבעות כי מדובר במסקנה אבסורדית, אין לה תוקף של ממש.

מכאן, שטענת היעדר תחולה רטרואקטיבית לתיקון אינה רלוונטית, ונשאר לקבוע האם לתובע הייתה ידיעה קודמת על ההליך המשפטי הרלוונטי שבין הנפגע לנתבעות.

לגישתי, מדובר בעניין סובייקטיבי הטעון הוכחה, ולגישתי, אופן הרישום במסך המחשב המונה שבע שנים מיום האירוע, כפי שהוצג בנספח לבקשה לסילוק על הסף, אינו מעלה ואינו מוריד בהקשר זה, ואינו מהווה הודאת בעל דין, ואף רחוק מכך. מדובר ברישום אוטומטי שאינו מפנה להליך ספציפי, ולא ניתן לראות באמור יותר מאשר "רישום עזר" שאינו מחייב את התובע ואינו גורע מזכותו על פי החוק.

ומכאן לשאלה, מתי נודע לתובע על ההליך? לגישתי, מדובר בשאלה אשר אינה ראויה להיבחן במסגרת בקשה לסילוק על הסף, אלא מדובר בשאלה שיש לקבוע בנוגע אליה ממצא עובדתי. מדובר בשאלה עובדתית, אשר יש לקיים לגביה בירור ראייתי, ואין לגישתי להכריע בשאלה זאת כבר כעת. ישנו מכלול של מסמכים, ראיות ותיעוד אשר יכולה להיות להם רלוונטיות;

איני סבור כי די באותו מסמך של תביעת גמלת שר"ם בשנת 2007 כדי להטות את הכף כבר כעת, מקום שאותו מסמך הנזכר בבקשת הנתבעות, אינו מפנה להליך קיים, אלא לכך כי בכוונתו של הנפגע לפנות ולהגיש תביעה בעתיד. העובדה כי בחודש דצמבר 2008 הוגשה התובענה לבית המשפט המחוזי בנצרת, מלמדת כי במועד הגשת התביעה לגמלת שר"ם, לא היה הליך פעיל, וברור כי התובע לא היה מודע באותו שלב להליך משפטי (ויש לשאול, האם מוטלת על המוסד לביטוח לאומי "לעקוב" אחר הליך שטרם היה קיים) – והשאלה האם היה מודע ומתי היה מדוע להליך משפטי, טעונה בירור עובדתי.

בל נשכח, שלפי סעיף 328 (א1)(1) חובת היידוע מוטלת על המבטח או המבוטח, ולא על הנפגע –

"מבטח ידווח למוסד על כך שהוא או צד שלישי שהוא מבוטח שלו ניכו או רשאים היו לנכות סכום כלשהו מהפיצויים שהוא או צד שלישי שהוא מבוטח שלו חייבים לשלם לזכאי, בין לפי הסכם ביניהם ובין לפי פסק דין, בשל גמלה ששילם או שעתיד לשלם המוסד לפי חוק זה, ואשר המוסד רשאי היה לתבוע מהמבטח או מהצד השלישי לפי סעיף קטן (א);"

ואם כך הם פני הדברים, הרי מסמך תביעת גמלה של מי שלא עליו חלה חובת הדיווח, דומה כי אין בהם די;

כל זאת, במנותק מתחושת חוסר ההיגיון של התרת ניכוי בשנת 2016 מבלי שניתן יהיה לגבות את אותו ניכוי מאת המנכה – כזכות שיבוב סוברוגטיבית - בשל חסם פרוצדורלי ולא מהותי, כאשר אין ודאות מתי אותו מנכה הודיע על זכותו לנכות (כאשר קיימת חובת דיווח שלא ברור מתי קוימה, אם בכלל), וכאשר קיים דבר חקיקה אשר תכליתו איפשור פעולה זאת.

לאור כל המקובץ, מצאתי לדחות את הבקשה לסילוק התובענה על הסף.

לא מאתי להכריע בשאלת הוצאות הבקשה כבר כעת, הדברים יילקחו בחשבון בהמשך ההליך.

ניתנה היום, ז' שבט תשע"ט, 13 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.