1. מונחת בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט יאיר דלוגין), מיום 16.10.17 בת"א 51220-05-16, לפיה חייב את המבקשת בהפקדת ערובה על סך 75,000 ₪, במסגרת בקשת המשיבה לפי סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט -1999 (להלן: "חוק החברות") להבטחת הוצאותיה אם תזכה בדין.
2. בין הצדדים התגלע סכסוך עסקי בעקבותיו הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקשת, חברת חוץ, בטענה כי זו הפרה הסכם ההפצה אשר נכרת בניהן ולפיו התחייבה המבקשת לשווק ולמכור את מוצרי החברה של המשיבה ברחבי השוק הסקנדינבי.

המבקשת התגוננה אל מול תביעה זו ואף הוסיפה והגישה תביעה שכנגד. לטענת המבקשת, מוצרי המשיבה נמצאו לקויים וניסיונותיה לבוא בדברים עם המשיבה, על מנת להביא לתיקון הליקויים, כשלו. בתביעתה שכנגד טענה לנזקים והפסדים שנגרמו לה בעקבות הליקויים במוצר המשיבה.

בתשובה לתביעה שכנגד טענה המשיבה, כי על אף התחייבותה של המבקשת להפיץ ולרכוש את מוצריה, נמנעה היא מלעשות כן תוך פיזור אמתלות מאמתלות שונות.

1. בעקבות הגשת התביעה שכנגד על ידי המבקשת, הגישה המשיבה בקשה לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה על סך 42,000 ₪ או לחילופין כל סכום אחר, על פי שיקול דעתו של בית המשפט ובהתבסס על הסמכות המוקנית לו בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") ובסעיף 353א לחוק החברות התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות")
2. בית המשפט קמא קיבל את בקשת המשיבה כשהוא מבסס החלטתו על הוראת סעיף 353א לחוק החברות, וקבע כי בנסיבות העניין בהן מדובר בחברה זרה, המאוגדת תחת דיני שבדיה ובהעדר נכסים בישראל ובהעדר תשתית ראיתית אשר יש בה כדי להעיד על מצבה הפיננסי האיתן ראה הוא לנכון לחייב המבקשת בהפקדת ערובה וזאת גם בהינתן סיכויי הצלחה טובים בתביעה.

בהתאם, חייב את המבקשת להפקיד ערובה על סך 75,000 ₪ ולשאת בתשלום הוצאות הבקשה דנא על סך 2500 ₪. כמו כן, קבע שככל שהפקדת הערובה לא תבוצע, התביעה שכנגד תידחה תוך חיוב בהוצאות.

1. המבקשת, בבקשת רשות זו העומדת בפני, טוענת כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו עת חייב אותה בהפקדת ערובה על סך של 75,000 ₪.

לטענתה, מצבה הפיננסי איתן והיא תוכל לשאת בהוצאות המשיבה אם תזכה בדין. עוד טענה, כי חיוב בערובה בסכום הנפסק מהווה פגיעה לא מידתית בזכויותיה הקנייניות ולא עולה בקנה אחד עם הוראות אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית) אשר תכליתה נועדה לכך שמצבה של חברת חוץ לא יהיה נחות ממעמדה של חברה שהתאגדה בישראל.

עוד נטען, כי בית המשפט קמא התעלם מהעובדה שלא מתקיים הרציונל לחיוב המבקשת בהפקדת ערובה.

לחילופין נטען, כי לא היה מקום לחייבה בסכום העולה על גובה הערובה לה טענה המשיבה.

מנגד תמכה המשיבה בהחלטת בית המשפט קמא.

ועוד נטען כי שגה בית המשפט קמא עת התנה המשך בירור תביעתה בהפקדת הערובה.

1. המשיבה מנגד, תמכה בהחלטת בית המשפט קמא וטענה להותרת ההחלטה בעינה.

הכרעה

1. לאחר שחזרתי ועיינתי בטענות הצדדים, לרבות תשובות והשלמות לטענות, ראיתי לנכון ליתן רשות ערעור. לגופו של עניין הערעור מתקבל באופן חלקי במובן זה שההחלטה בעניין הפקדת ערבוה תוותר בעינה ואולם, הסכום להפקדה יעמוד על סך של 42,000 ₪, כפי שנתבקש מלכתחילה על ידי המשיבה.

יוער כי המבקשת הפקידה סכום הערובה בבית משפט קמא ועל כן אינני רואה לנכון להידרש לטענת המבקשת כי אין להתנות המשך ההליכים בהפקדת הערובה.

1. לגופו של עניין - במקרה דנן המדובר בחיוב בהפקדת ערובה מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 הקובע כלהלן:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

1. על פי הוראה זו, כאשר מדובר בחברה או חברת חוץ נקודת המוצא הינה חיוב החברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.

בית המשפט רשאי לחרוג מן הכלל במקרים בהם נסיבות העניין אינן מצדיקות הפקדת ערובה, או אם הוכיחה חברת החוץ כי יש ביכולתה לשאת בהוצאות הנתבע.

בעניינו, בית המשפט קמא סבר, כי אין בממצאים העובדתיים שהציגה המבקשת כדי לבסס את מצבה הפיננסי ועל כן לא ראה לנכון לחרוג מן הכלל.

המדובר בקביעה עובדתית המבוססת על התשתית הראייתית אשר הונחה בפני בית המשפט קמא.

לפיכך, נכון עשה בית המשפט קמא עת הורה בנסיבות העניין על הפקדת ערובה בשל הטעמים עליהם עמד – בין השאר היות המבקשת חברת חוץ וכן העדר ראיה איתנה באשר לאיתנותה הפיננסית. כפי שנקבע "כאשר מדובר בחברה זרה הטעם המינימלי לחשש בדבר העדר אפשרות להיפרע הנדרש בבקשה הוא אינהרנטי לזהות התובע".

1. בפי המבקשת נשמעו טענות נוספות אשר לא נטענו בפני בית המשפט קמא ולכן אינני רואה לנכון להידרש להן בין השאר הטענה בדבר התחייבותה של מדינת ישראל לאמנת האג (הפרוצדורה האזרחית), אין באמור כדי לגבור על הוראות חוק החברות בנדון.
2. מעבר לאמור, אין בעובדה כי המשיבה הגישה תביעה שכנגד המבקשת כדי להוות נסיבה מיוחדת המצדיקה שחרור המבקשת מהפקדת הערובה.

הלכה פסוקה זו עוגנה לאורך הפסיקה ואפנה בהקשר זה לדבריו של בית המשפט בב"ש 3108-04 ברונסון ברנובסקי ובניו (1994) בע"מ נ' טל רפאל, (פורסם בנבו, 04.06.12):

"בעובדה שמדובר בתביעה שכנגד אין כדי להוות מחסות או מתן פטור אוטומטי מהפקדת ערובה, שכן הנתבע הוא שבחר להגיש את התביעה שכנגד על אף שלא היה חייב לעשות כן."

1. לצד זאת, ראיתי לנכון להתערב בקביעת בית המשפט קמא בכל הנוגע לסכום ההפקדה. המשיבה בבקשתה עתרה להפקדה בשיעור של 42,000 ₪ . על כן וככל שראה לנכון בית המשפט קמא להורות על הפקדה גבוהה יותר היה עליו לנמק מדוע הוא עושה כן.

בהעדר כל הנמקה בנדון ונוכח העובדה, כי המשיבה הגבילה בקשתה לערובה לסכום בשיעור של 42,000 ₪ אני מקבלת הערעור לעניין זה ומורה כי סכום ההפקדה יעודכן בהתאם.

המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בסך של 5,000 ₪ .

העירבון אשר הופקד על ידי המבקשת יוחזר למבקשת באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, ב' שבט תשע"ח, 18 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.