1. קראתי, ושבתי וקראתי את כתב-ההגנה. אודה כי התקשיתי, זו לשון-המְעטה, לרדת לסוף-דעתה של הנתבעת. זולת טענות לגביו של סכום-התביעה, וממילא דינן דחייה כפי שאסביר מיד, עיקר בכתב-ההגנה הוא כי לא עלה בידיה של הנתבעת לדעת, מן המידע שמסר לה התובע, מהו מספר-הרישוי של האוטובוס, שלטענתו של התובע כמעט ודרס אותו למוות; מהו שמו של הנהג וכן "כל פרט אחר המאפשר לנתבעת לבדוק את פרטי התאונה לכאורה" (פסקה 7.1 לכתב-ההגנה). בנסיבות הללו, הסבירה הנתבעת, ובהעדר כל פרט מזהה על אודותיו של האירוע, אין לה אלא להכחישו.

2. נכנסתי לאולם-הדיונים, והנה לפנַי שני נציגים מטעמה של הנתבעת. התייצב קצין-בטיחות בחברה ולשאלתו של בית-המשפט הוא מיהר להבהיר: הנציג הנוסף אינו אלא הנהג. "תוך חצי שנייה אני יכול לאתר את הנהג", הסביר קצין-הבטיחות, "ברגע שהגיע כתב התביעה, ברגע שעורך הדין של 'קווים' שלח לי, מיד תוך דקה אחת אני יכול לדעת לפי [מספר ה]קו, ואז איתרתי את הנהג" (פרוטוקול מישיבת-היום, בעמוד 3, שורות 9-7).

וכך, כמו-מרוב אמירות-סרק שבסרק, אמירות סתומות שאינני יודע מדוע עורכי-דין ממשיכים לכתבן כמנטרה בכתבי-טענות שהם מנסחים – "הטענות נטענות לחלופין ו/או במצטבר ו/או בהשלמה"; "מוכחש האמור בכתב התביעה פרט למה שהנתבעת מודה בו"; "אין הנתבעת נוטלת על עצמה את עול ההוכחה" ועוד מיני "ו/או" ברוחב-יד – נותרה הנתבעת בלי שום הגנה שהיא.

3. התובע, לעומת זאת, הסביר ברהיטות ובפירוט, בכתובים ועל פֶּה, כיצד כמעט ונדרס בידי אוטובוס של הנתבעת בעוברו כדין, רכוב על אופָן-חשמלי (OneWheel) באור ירוק, במעבר-חציה בפינת-הרחובות קפלן ולאונרדו דה וינצ'י בתל אביב-יפו ביום 19.9.2017. שמעתי את דבריו. הם היו כנים. הם הותירו בי רושם של דברים מהימנים עד מאד. בכתב-התביעה הוא תאר:

"אוטובוס כמעט דרס אותי, אך דרס את כלי התחבורה שלי, כאשר עברתי באור ירוק את מעבר החצייה. הנהג לא התייחס אלי, גם לא כשדפקתי על הדלת של האוטובוס. גם אחרי שרצתי אחריו ודפקתי שוב בדלת האוטובוס, [הוא] לא עצר [אלא] ברח" (הפסקה הששית לכתב-התביעה).

באולם-הדיונים הוסיף התובע וסיפר:

"כשהדריסה עצמה קרתה דפקתי לו על הדלת חזק והוא המשיך [לנסוע]. אני הייתי בטראומה. כמעט נדרסתי. אז רצתי אחריו, עזבתי את זירת האירוע. הוא היה כבר ברמזור האדום ברחוב לאונרדו דה וינצ'י בקצה השני ורצתי יחד עם אותו מכשיר ששוקל 12 ק'ג [כלי-התחבורה] ביד שלי. בחלק האחרון של הדרך עזבתי את המכשיר כדי לרוץ מהר יותר ואז הגעתי בדיוק כשהאור התחלף לירוק ודפקתי על האוטובוס והוא המשיך בנסיעה וגם צעקתי וזה לא עזר. הייתי בטראומה, לא הספקתי לרשום את המספר אבל רשמתי בדיוק את השעה והמקום ומספר הקו" (פרוטוקול מישיבת-היום, מעמוד 1, שורה 19).

דבריו אלה לא נסתרו, ולו מעט, בחקירה הנגדית בידי נציגהּ של הנתבעת באולם-הדיונים.

4. מעֶבר למתחייב לפי הדין וכלליו, אִפשרתי לנציגי-הנתבעת להוסיף, על פה, טענות להגנה באולם-הדיונים. זאת על מנת שהנתבעת לא תישאר, בזכות מאמציו הלקויים של עורך-דין כלשהו, שכתב עבורה את כתב-ההגנה, ללא הגנה כלשהי. עיקרה של הטענה, שהושמעה באוזנַי באולם-הדיונים היה כי הנהג, מר ויינר, לא שם לב לשום אירוע חריג שהוא. הנהג הכחיש לפנַי כי הוא פגע בתובע או בכלי-הרכב של התובע. הוא הכחיש כי ראה את התובע דולק אחר האוטובוס. הוא הכחיש כי מאן דהוא דפק על דלתו של האוטובוס. "אם הייתי שומע שמישהו דופק" הוא אמר ותיקן: "לא ראיתי שאני עולה על משהו, אז הייתי עוצר ובודק, אם הוא צריך שאזמין אמבולנס או משהו. לא שמעתי כלום. אם הייתי שומע, הייתי עוצר ונותן את הפרטים שלי ואת פרטי הביטוח. אני לא ראיתי שום דבר" (שם, בעמוד 4, שורות 18-16).

5. אני מתקשה לקבל דברים אלה כמהימנים. זאת, בייחוד לאור העובדה כי לנהג, שלא בטובתו, אינטרס ברור בהכחשתו של האירוע, פן יבולע לו מידי-החברה שבה הוא עובד. אני מתקשה להלום כי התובע יבדה את האירוע הזה, על פרטיו, מלבו וכי יבקש לטפול אשמת-שווא על הנתבעת. היות, שמצאתי מקום לקבל את גרסתו המפורטת של התובע, אני מתקשה לראות כיצד אירוע שכזה יכׂל לחמוק מעיניו של נהג-האוטובוס. ממילא אני מאמין לתובע, לפי ראיותיו, כי כלי-התחבורה שלו נפגע וכי נדרשו לו מאמצים ניכרים על מנת לתקנו. ספֵק בעינַי אם בדריסה של כלי-תחבורה כבד, שמשקלו 12 קילוגרמים לפי עדותו של התובע, לא יבחין נהגו של האוטובוס הפוגע. ספֵק בעיני אם נהג כזה לא יבחין באדם, הדולק אחר האוטובוס ודופק פעמיים על דלתו.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי אין זה מתקבל על הדעת כי באירוע מן הסוג הנטען יינזק כלי-התחבורה אך התובע ייצא ללא פגיעה שבגוף. אוכל לומר, ראשית, כי שיחק לה, לנתבעת, מזלה שפגיעה פיזית לא אירעה. התובע תיאר את הסיבה שבגינה, להבנתו, הוא לא נפגע בעצמו. דבריו מתיישבים עם ההיגיון: "החלק הקדמי של המכשיר נשאב מתחת לגלגל האחורי-הימני של האוטובוס, תוך כדי שאני הייתי כבר בתנועה לאחור כי המכשיר מגיב רק לשיווי משקל, אז ברגע זה פשוט קפצתי לאחור והאוטובוס משך את המכשיר" (שם, בעמוד 5, שורות 6-4).

לדאבוני, קביעותי העובדתיות בפרשה זו, למצער לפי מאזן-ההסתברויות של הליך אזרחי, הן כי הנהג בקו האוטובוס, שמפעילה הנתבעת, התרשל בנהיגתו; כי הוא כמעט ופגע בגופו של התובע; כי הוא פגע בכלי-התחבורה של התובע וגרם לו נזק ממשי; כי הוא התכחש לאירוע לאחר מעשה וביקש להתנער מן התובע – במקום-התאונה ובבית-המשפט. מאחריותו של הנהג נגזרת, כמו מאליה, אחריותה של החברה שבשורותיה הוא עבד. אך חברה זו, הנתבעת, הוסיפה חטא על חטא, שכן אני מאמין לתובע כי היא התייחסה בזלזול לפנייתו והניחה לו להתרוצץ אנה ואנה בניסיון לאתר, לשווא, גורם כלשהו שיָטה אוזן לתלונתו. התובע הוסיף וסיפר במקובץ להלן:

"התקשרתי לשירות לקוחות, לפניות הציבור, ביצירת קשר באתר, לחברת הביטוח לנזקי רכוש, כל אחד הפנה אותי למישהו אחר. אני הודעתי [לנתבעת] יום אחרי [האירוע]. נאמר לי שבגלל ערב חג לא עובדים ולאחר מכן היה חול המועד. אמרו לי: 'תתקשר עוד שבוע וחצי כי יש את חול המועד'. גם חברת-הביטוח [של הנתבעת] לא חזרה אליי מעולם. כשאני חזרתי אליהם הם אפילו לא ידעו במה מדובר" (שם, בעמוד 1, משורה 23; ומעמוד 4, שורה 30).

התנהלות זו אפיינה, למרבה-הצער, את האופן שבו הגיבה הנתבעת לתביעתו של התובע, וללא ספק העצים הדבר את עוגמת-הנפש ואת הטרחה שנגרמו לו מראשיתה של הפרשה הזו ועד לבירורה בבית-המשפט היום. אילו התנהלה הנתבעת אחרת, ניתן היה לקיים בה את הפסוק "מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כ"ח, 13). אלא, שהנתבעת נהגה בדיוק ההפך, וסבורני כי לדבר זה יש לתן משקל ממשי בקביעת-תוצאותיה של ההכרעה בפרשה זו.

6. לגבי סכומה של התביעה – 6,000 ש"ח. התובע שלח את כלי-התחבורה לתיקון במעבדה בארצות-הברית, שם הוא נרכש. לכתב-תביעתו לא צרף התובע מאום, אך דווקא מקריאתו של כתב-ההגנה אתה למד, שהוא הציג לנתבעת קבלה על סך שווה ל-2,300 ש"ח (666 דולרים; פִּסקה 8.2 לכתב-ההגנה). הנתבעת לא ערערה על תוקפה של הקבלה הזו, וטענה אך לפער שבין סכומה לבין סכום-התביעה. אלא, שלתובע נמצא הסבר מניח את הדעת לפער זה. הוא הסביר, בדברים שיש לקבלם, כי קשה מאד, עד בלתי-ניתן, היה לשגר חזרה את המכשיר לישראל, מטעמים הקשורים בדיוורו. עלותו של משלוח לבדו הייתה כ-500 דולרים, ואם לחלופין נדרש היה התובע לנסוע להביא את המכשיר בעצמו היה הדבר כרוך בעלות של טיסה לארצות-הברית. התובע הסביר כי עלותו של כלי-תחבורה חדש כזה, לוּ ביקש לקנות אותו תחת זה שנותר, ברשותו, בארצות-הברית היא 1,500 דולרים. לאמור, בסופו של יום חייבה השבתו של המצב לקדמתו – תיקון ומשלוח, ולחלופין קבלתו של מכשיר תקין בכל דרך אחרת – הוצאה כספית, העולה פי כמה וכמה על אותם 2,300 ש"ח – עלות-התיקון. סכומה של התביעה, שאיננו מופרז, עולה בקנה אחד עם הוצאה צפויה זו. לשיטתי, הוא משקף נכונה את הנזק שנגרם לתובע בגינו של אירוע-הדריסה.

7. התביעה מתקבלת במלואה. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את סכום-התביעה: 6,000 ש"ח, בתוספת סך של 1,560 ש"ח להפרשי-הצמדה ורבית מיום-הגשתה של התובענה, להוצאות-המשפט, לטרחה ולעוגמת-הנפש שנגרמו לתובע בניהולו של ההליך. את הסכום הכולל – 7,560 ש"ח – תשלם הנתבעת לתובע בתוך 15 ימים מיום, שקיבלה היא לידיה פסק-דין זה (ימיה של פגרת-הקיץ של בתי-המשפט באים במנין-הימים הללו). איחור בתשלום יוסיף לסכום זה הפרשי-הצמדה ורבית כחוק מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל.

אפשר לפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה להרשות ערעור על פסק-דין זה, בתוך 15 ימים מיום-קבלתו (כאן – ימיה של הפגרה אינם נמנים).

ניתן היום, י"ד באב התשע"ח, 26 ביולי 2018, שלא במעמד-הצדדים.