1. בפניי בקשה הנתבעת לחיוב התובע בערובה להוצאות הנתבעת במידה ותדחה התביעה ויפסקו לטובתה הוצאות וזאת מכוח תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות).
2. לטענת הנתבעת, מצבו הכלכלי של התובע לא יאפשר לו לשלם את ההוצאות שיוטלו עליו במידה ותביעתו תדחה. לטענתה, לראיה לכך המשיב אינו משלם הוצאות בסך 1,000 ₪ שנפסקו כנגדו במהלך ניהול ההליך ואינו משלם את סכום פסקי הדין שניתנו כנגדו במסגרת תיק 5588-05-15 שהתנהל בבית משפט השלום בטבריה (להלן: "תיק טבריה") ותיק 41212-06-14 שהתנהל בבית משפט השלום בנצרת (להלן: "תיק נצרת") וזאת בנוסף, לסיכויי התביעה אותם היא מעריכה כקלושים.
3. בתגובתו דחה התובע טענות הנתבעת וטען כי היא אינה מצביעה על נימוקים שיש בהם להביא לקבלת הבקשה. לטענתו הוא שילם בהעברה בנקאית את סכום ההוצאות שהוטלו עליו במסגרת תיק זה ובאשר לפסק הדין שניתן בתיק טבריה, טען המבקש שהוא לא היה צד בתיק ואינו מחויב בתשלום על פי פסק הדין ואין באי תשלום של סכום פסק הדין הנ"ל כדי להעמיד על יכולתו הכלכלית של התובע.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, אני מורה על קבלת הבקשה ואפרט.
2. תקנה 519 (א) לתקנות מקנה לבית המשפט סמכות כללית לצוות על מתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. עפ"י לשון התקנה: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
3. עיקר תכלית התקנה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר בית המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009) עמ' 751-750).
4. עם זאת, בהפעילו תקנה 519 (א) לתקנות מחויב בית המשפט לפעול במשורה, באשר שימוש בלתי מבוקר בתקנה עלול לנעול את שערי בית המשפט בפני תובעים שתביעותיהם ראויות להתברר ובכך לסכל את זכות הפניה לערכאות שהיא זכות חוקתית (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ פד"י מ"ד (1) 647). בהפעילם את תקנה 519 על בתי המשפט לאזן בין זכות התובע לפנות לערכאות, לבין זכות הנתבע להבטיח הוצאותיו מבלי שייגרם לו חסרון כיס, במיוחד כאשר סיכויי התביעה קלושים.

מן הכלל אל הפרט

1. במקרה רגיל, מקום שהתביעה מוגשת על ידי תובע שאינו תאגיד, נטל ההוכחה להוכחת התנאים להפקדת ערובה מוטלים על הנתבע.
2. בענייננו, הנתבעת עמדה בנטל זה , שעה שטענתה לפיה התובע לא שילם את סכום ההוצאות שהוטלו עליו בתיק זה, לא נסתרה. התובע לא צירף כל אסמכתה בדבר תשלום סכום ההוצאות שהושתו עליו במסגרת תיק זה לנתבעת. טענתו כי עשה כן בהעברה בנקאית נטענה בעלמא בלבד.
3. בנוסף, התובע לא הציג כל ראיה בדבר תשלום סכום פסק הדין בו חויב בתיק נצרת.
4. לעניין תיק טבריה, עיון בפסק הדין שהעתקו צורף לבקשת הנתבעת, מלמד כי התובע לא היה צד בתיק ואין לומר כי אי מדובר בסכום שעל התובע לשלמו והוא לא עשה כן.
5. מכאן, טענת הנתבעת בדבר אי פירעון הסכומים שהושתו על המבקש, הוכחה .
6. מנגד, לא הוכח בפניי בתצהיר המגובה במסמכים כי מצבו הכלכלי של התובע אינו מאפשר חיובו בערובה וכי חיובו יגרום לחסימת גישתו לבית המשפט.
7. שיקול נוסף שעל בית המשפט לקחתו במניין שיקוליו הוא מידת סיכוייה של התביעה, אל מול חוזקן של טענות ההגנה (ראו לעניין השיקולים רע"א 1007/08 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח עלי גאליה (פורסם בנבו)).
8. בעניין זה נראה כי אף אם אניח, לטובת התובע כי יש ממש בתביעה, אין בכך כדי להביאני לדחות את בקשת הנתבעת, באשר יש לקחת בחשבון שאף טענות ההגנה אינן מחוסרות כל בסיס.
9. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת כתבי טענותיהם ולאחר ששקלתי את נסיבות המקרה וסכום התביעה, ומקום שטענת הנתבעת לפיה התובע לא שילם את סכום ההוצאות שנפסקו לטובתה במסגרת הליך זה או את סכום פסק הדין שניתן במסגרת תיק נצרת, והתובע אינו מצביע על נכסים או על מקור אחר ממנו תוכל הנתבעת להיפרע הוצאותיה היה והתביעה תידחה ובהתחשב בהוצאותיה הצפויות של הנתבעת, הנני מחייבת את התובע בהפקדת ערובה בסך 5,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעת.
10. הערובה תופקד בקופת בית המשפט, במזומנים או בערבות בנקאית אוטונומית עד ליום 01.09.2019 שאם לא כן, תידחה התביעה וכפי שקובעת תקנה 519 (ב) לתקנות.
11. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ו' תמוז תשע"ט, 09 יולי 2019, בהעדר הצדדים.