בפניי עתירה מנהלית.

עניינה של העתירה הוא בבקשת העותרת, תושבת אזור יהודה ושומרון, לאפשר לה לבקר את בנה הכלוא בישראל, על ידי מתן היתר כניסה לישראל לצורך כך. נתבקש גם סעד שעניינו עמידת המשיב בזמנים במתן החלטות בפניות המועברות אליו לקבלת היתר כניסה לישראל לשם ביקור כלוא. מטענות הצדדים בפניי עולה, כי העותרת פנתה בהקשר זה מספר פעמים למשיב, באמצעות ארגון הצלב האדום. בעתירה נטען, כי המשיב לא הגיב לפניותיה. ברם, מתגובת המשיב עולה, כי לא קיבל את בקשתה של העותרת עובר להגשת העתירה. מן התגובה עולה עוד, כי רק ביום 2.1.18 קיבל המשיב בקשה להיתר בשמה של העותרת. טענות אלה לא נסתרו. למען שלמות התמונה אוסיף, כי ביום 4.1.18 הודיע המשיב כי תשובה לבקשה עתידה להתקבל בימים הקרובים. בנסיבות אלה, מיצתה העתירה, במתכונתה הנוכחית, את עצמה, ויש להורות על סילוקה על הסף, כפי שביקש המשיב.

בתגובה שהגישה העותרת היא מעלה טענות שונות לגבי התנהלות המשיב. הטענות מתייחסות לנושא הממשק בין המשיב ובין הצלב האדום. עניין זה חורג מגדרי הסעדים המבוקשים בעתירה. אין בפניי תשתית המאפשרת התייחסות מושכלת אליו. משכך, אמנע מחיווי דעה ביחס לטענות האמורות של העותרת.

התוצאה של כל האמור היא, כי אני מורה על סילוק העתירה על הסף. נוכח טיבו של העניין הנדון בעתירה, ובהעדר יכולת לקבוע כי מי מהצדדים פעל שלא כשורה, אמנע מעשיית צו להוצאות.

ניתן היום, ב' שבט תשע"ח, 18 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.