המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מחודש מרץ, טען כי איחר בהגשת בקשה להישפט במספר ימים בלבד וכי לא הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי, כמפורט בהחלטתי מיום 20.12.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי גם אם האיחור בהגשת הבקשה לא היה גדול, אין בפי המבקש הסבר להשתהותו מאז קיבל תשובת המשטרה בחודש אוגוסט ועד הגשת הבקשה דנן, כשלושה חודשים מאוחר יותר.

אכן, יש ממש בעמדת המשיבה, לכאורה אין הצדקה לאיחור בהגשת הבקשה לבית המשפט וכבר נדחו בקשות מטעם זה לבדו וראו לדוגמא ההחלטה בעפ"ת 453-10-09 אבו אלמוהנד, אשר אושרה בבית המשפט העליון ברע"פ 511/10. אף יש בעייתיות בטענת המבקש לעניין הנהיגה שכן לכאורה יש סתירה בין גרסתו הראשונית בבקשה לבין התצהיר שהוגש.

עם זאת, בהתחשב בעובדה כי האיחור המקורי בהגשת הבקשה הינו אכן פעוט, ובזמן שחלף מאז העבירה ועד הגשת הבקשה, ראיתי לנכון לאפשר למבקש את יומו בבית המשפט, ולקבל את הבקשה להארכת המועד, והכל תוך חיובו בהוצאות הבקשה בסכום מתון של 350 ₪, לתשלום בתוך 60 יום.

הבקשה להארכת המועד התקבלה.

ניתנה היום, ב' שבט תשע"ח, 18 ינואר 2018.