החלטה בבקשת הנאשמים לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (בנוסחו עובר לתיקון 116) לדחיית מועד ביצוע צו התאמת הבינוי מושא גזר הדין להיתרים החלים.

1. לשיטת הנאשמים, הבינוי (אשר בוצע עובר לשנת 2010) אמור להישאר על מכונו תוך שימתין להליכי תכנון אשר ראשיתם בתכנית אב (שאינה קיימת ולכל היותר מצויה בשלבי התהוות בלתי ברורים) והמשכם בתכנית מתאר ובהיתר (שאין כל הליך לקידומם).
2. לשיטת המאשימה, כפי שהובאה בפני בית המשפט בטיעון של ב"כ המאשימה וכן של אדריכלית וראש צוות במחלקת תכנון העיר בעיריית ירושלים, אין הכרח בקיומה של תכנית אב לשם הגשת תכנית מתאר. לא זו בלבד, אלא שמצב זה הובהר זה מכבר לתושבי השכונה. דא עקא, הדרישה היא להגשת תכניות מתאר למתחמים (פוליגונים) של לפחות 10 דונם - בכדי לוודא שמירה על אינטרסים תכנוניים אזוריים (שהם מעבר לעניין הצר של כל בעל מבנה לא חוקי בפני עצמו).
3. בפועל לא קודמו הליכים להכנת תכנית מתאר - מטעמים מובנים של קושי רב בהתאגדות בעלי הקרקעות והמבנים, כמו גם משום הצורך הנגזר שלהם להסכים לוויתורים על חלקים משטחיהם לצרכי ציבור (כפי מהותה של תכנית מתאר שאינה נקודתית).
4. הבינוי מושא הבקשה הוא אפוא ללא בקשה לתכנית מתאר, ללא תכנית מתאר, ללא בקשה להיתר וללא היתר. אין כל צפי לקידום ההליך התכנוני ובוודאי שאין היתר בהישג יד (הקריטריון הפסוק לשם דחיית מועד ביצוע צו התאמה).
5. מקובלת עליי טענת ב"כ המאשימה לפיה הקצאת משאבים (שהם תמיד מועטים מן הצורך) להליכי תכנון רבים נחוצים, אינה יכולה לשים דגש דווקא על הכשרת בינוי שבוצע שלא כדין ביודעין. בהתאם גם אין להטיל על המאשימה את האשמה במצב התכנוני (הלא-קיים) של הבינוי מושא ההליך דנן. הנאשמים הם האחראים לתוצאות מעשיהם.
6. בדיון שהתקיים בפניי עמדתי על קבלת עמדת המאשימה מבחינה אופרטיבית לגבי המבנה מושא ההליך דנן, כמו גם מבנים סמוכים (אשר הושלמו בעניינם ההליכים המשפטיים). השתמע כי המאשימה עומדת על הריסתם בפועל (על ידי בוניהם), בהתאם לגזרי הדין שניתנו. העמדה עולה בקנה אחד עם עקרון סופיות הדיון והחובה לקיים את פסיקות בתי המשפט.

לאור כל האמור נדחית בקשת הנאשמים לדחות את מועד ביצוע צו התאמת הבינוי מושא גזר הדין להיתרים התקפים.

ניתנה היום, ז' חשוון תש"פ, 05 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.