לפני: כב' סגן הנשיא השופט צבי פרנקל

פסק דין

1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 30.8.17 אשר קבעה למערער נכות רפואית זמנית בשיעור של 74% החל מיום 1.1.17 מתוכה 30% בגין המצב הנפשי (להלן -הועדה).

2. להלן הרקע להחלטת הוועדה:

א. המערער עבר תאונת נפילה מגובה בשנת 2013.

ב. ביום 22.1.17 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון כי למערער נכות צמיתה בתחום הנפשי בשיעור 20%. הוועדה קבעה כי מועד תחולת הנכות הנפשית הינה 1.10.16 הוא מועד כניסתו של המערער לאשפוז בבית חולים פסיכאטרי.

ג. על החלטת הועדה מדרג ראשון הגיש המערער ערר בגינו התכנסה הוועדה רפואית לעררים. במסגרת הערר הציג המערער את חוות דעתו של ד"ר תודר אשר קבע למערער נכות צמיתה בשיעור 30%.

ד. במסגרת החלטתה קבעה הועדה כי: "עיינה במכתבים שהוצגו ד"ר דורון פסיכיאטר ומקבלת מסקנותיו וקובעת 30% בגין דכאון חוזר החל מ-1.1.17 לשנה מהיום לפי סעיף 34(ב)(4)...".

מכאן הערעור שלפניי.

ב"כ הצדדים טענו בדיו המקדמי בפני כב' הרשמת רעות אייד בזיני.

עיקר טענות המערער:

3. בכתב הערעור טען המערער כנגד החלטת הוועדה בהיבט הנפשי בלבד, הן לעניין זמניות הנכות שנקבעה והן לעניין מועד התחולה. לטענת המערער בהחלטת הוועדה כי למערער נכות זמנית ולא צמיתה וכן החל מיום 1.1.17 ולא קודם לכן נפלו פגמים משפטיים וזאת מן הנימוקים שלהלן:

א. עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי הוועדה למעשה קיבלה את מסקנותיו של המומחה מטעם המערער, ד"ר תודר, בדבר שיעור הנכות הנפשית שיש לקבוע למערער אולם לא המשיכה וקבעה את הנכות כצמיתה כי אם נכות זמנית בלבד; משהוועדה קיבלה את מסקנותיו של ד"ר תודר היה עליה לקבוע את הנכות כצמיתה כמוה ולא נכות זמנית;

ב. על הוועדה היה לנמק את קביעתה מדוע העניקה נכות זמנית למשך שנה והיעדר הנמקה מהווה טעות משפטית המחייבת החזרת עניינו של המערער על מנת שתנמק החלטתה כדי שניתן יהא להתחקות אחר הלך מחשבתה;

ג. הוועדה אף לא נימקה סטייתה מקביעת הוועדה מדרג ראשון באשר למועד תחולת הנכות כך שבעוד שבוועדה מדרג ראשון נקבע הנכות החל מיום 1.10.16 הרי שהוועדה קבעה כי הנכות הנפשית הינה מיום 1.1.17 וזאת מבלי לנמק קביעתה אשר אף עומדת בסתירה לתיעוד הרפואי שעמד בפניה לפיו ביום 1.1.16 נכנס המערער לאשפוז של חודש ימים במחלקה סגורה בבית חולים פסכיאטרי כאשר הוועדה לא התייחסה לכך;

ד. כי הוועדה אף לא התייחסה לכך כי עוד בשנת 2015 הופנה המערער לפסיכיאטר על ידי רופא המשפחה וכי ביום 27.1.16 אובחן כמי ששרוי בדיכאון – מסמכים אשר יש בהם ללמד בבירור כי סבל מדיכאון עוד קודם ליום 1.1.17 כפי שקבעה הועדה מושא הערעור וכי הוועדה לא התייחסה לאלו ולא נתנה להם כל משקל;

ה. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 12.4.18 התייחסה ב"כ המערער לטענת ההתיישנות שהעלה ב"כ המשיב וטענה כי החלטתה של הועדה הרפואית בעניין אי הכושר היא מיום 26.9.17 החלטה אשר התקבלה במשרד ב"כ המערער רק ביום 8.10.17 ולפיכך ומשהערעור הוגש ביום 19.11.17 לא חלפה תקופת ההתיישנות. עוד טענה ב"כ המערער כי המכתב שהציג המשיב מיום 31.8.17 כי זה לא הגיע לידי המערער וכי ממילא המכתב מיום 26.9.17 הוא החלטתה הסופית של המשיב בדבר החלטת הועדה הרפואית ובדבר אי הכושר ובה מצוין במפורש כי למערער קיימת האפשרות הן לערור על דרגת אי הכושר והן להגיש ערעור לבית הדין תוך 60 ימים מקבלת ההחלטה הסופית בעניינו – היא ההחלטה מיום 26.9.17. כן טענה כי במכתב מיום 31.8.17 נכתב מפורשות כי החלטה סופית תשלח למערער – היא אותה החלטה מיום 26.9.17.

עיקר טענות המשיב:

4. מנגד, טען המשיב כי יש להורות על דחיית הערעור וזאת מן הנימוקים שלהלן:

א. ראשית טען המשיב כי הערעור הוגש באיחור ניכר שכן מכתב המשיב נשלח למערער כבר ביום 31.8.17 ואילו הערעור הוגש רק ביום 21.11.17 כאשר די בשליחת המכתב גם שלא בדואר רשום;

ב. המערער לא מצביע על כל טעם מיוחד על הגשת הערעור באיחור;

ג. בית הדין אינו רשאי להאריך את המועד וכי גם פסק הדין בעניין עב"ל 33351-11-12 אינו מאפשר זאת אלא בהסתייגויות וכאשר יש לכך טעמים מיוחדים;

ד. לגופו של עניין לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה כאשר החלטתה להעניק בשלב זה למערער נכות זמנית ולא צמיתה הינה במסגרת שיקול דעתה של הרפואי מקצועי של הועדה ויש לדחות את הטענה בדבר העדר הנמקה בנוגע למשך תקופת הזמניות;

ה. יש לדחות את טענות המערער לעניין מועד התחולה כאשר המערער נהנה משיקול דעתה של הועדה אשר העלתה את אחוזי הנכות מ-20% ל-30% ואותו שיקול דעת אף העניקה לו את מועד התחולה מיום 1.1.17, מה גם שהועדה מתבססת בעניין זה על חוות דעתו של ד"ר דורון שהינה מיום 15.6.17 כך שלמעשה הועדה אף העניקה למערער נכות עם תחולה חצי שנה עובר למועד חוות הדעת והיטיבה עם המערער;

דיון והכרעה:

5. הוועדה מושא הערעור שמעה את תלונות המערער.

בפרק ממצאי הבדיקה וסיכום, הרלבנטיים לענייננו והמתייחסים לתחום הנפשי, קבעה הועדה כדלקמן:

"...

פסיכיאטר – מדובר בגבר ללא היסטוריה בעיות נפשיות. עבר תאונה לפני 5 שנים מאז סובל מהפרעות חרדה ודיכאון. קיבל תרופות משככי כאבים נרקוטיות תקופה ארוכה ובכמויות גבוהות. בהמשך התמודד עבר תהליך גמילה הפסיק להשתמש בתרופות נרקוטיות. יחד עם זאת מצבו הנפשי אינו משתפר, שקוע בתחושות ... והכבדה ממשיך מעקב מרפאה מסודר ומטופל בנוגדי דיכאון, מייצבים מצב רוח, הטיפול אינו עוזר דיו. הוועדה עיינה במכתבים שהוצגו ד"ר דורון פסיכיאטר ומקבלת מסקנותיו וקובעת 30% בגין דיכאון חוזר החל מ-1.1.17 לשנה מהיום לפי סעיף 34 ב (4) (ההדגשה אינה במקור – הח"מ).

..."

6. להשלמת התמונה יצוין כי בחוות דעתו של ד"ר תודר, מיום 15.6.17 נכתב כך:

"בדקתי את מרק ויצמן במרפאתי ועיינתי בתיקו הרפואי. בעקבות התאונה, מרק ויצמן התמכר למשככי כאבים והתאשפז לגמילה במרכז לבריאות הנפש. אובחן כסובל מהפרעה דיכאונית חוזרת ונוטל טיפול תרופתי משך תקופה ארוכה בלא הטבה במצבו, אינו עבור. בתיקו הרפואי תוארו תנודות במצב הרוח. אנהדוניה, הסתגרות, מחשבות אובדניות, קשיי ריכוז ועצבנות יתר.

לאור בדיקתו ולאחר עיון בתיקו הרפואי אני סבור כי מרק ויצמן סובל מmajor depression. נכותו תואמת את המתואר בתקנה 34א תת סעיף 4: "רמיסיה חלקית עם סימנים קליניים אפקטיביים בחומרה בינונית, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה ניכרת של כושר העבודה" לכן אני סבור ששיעור נכותו על רקע נפשי עומד על 30%".

כאמור לעיל הוועדה קיבלה את מסקנותיו של ד"ר תודר לעניין שיעור נכותו הנפשית של המערער. ואולם, מהחלטת הוועדה לא ניתן להבין ולהתחקות אחר הלך מחשבתה בדבר קביעת מועד התחולה של נכות המערער בגין המצב הנפשי. בחוות דעתו של ד"ר תודר אין כל התייחסות למועד התחולה של נכותו של המערער, ובפני הוועדה אף היו מסמכים המעידים כי מצבו הנפשי של המערער החל עובר למועד 1.1.17. על הוועדה היה לנמק ולפרט מדוע קבעה היא את מועד התחולה ליום 1.1.17 – שכן מענה לכך לא נמצא אף בחוות דעתו של ד"ר תודר אשר את מסקנותיו היא קיבלה. ער אני לכך כי מועד התחולה שקבעה הועדה הוא אף חצי שנה לפני מועד חוות דעתו של ד"ר תודר, אולם אין בכך די ומקום בו היו בפני הועדה מסמכים רפואיים המעידים על תחילת מצבו הנפשי של המערער עוד קודם לכן היה עליה להתייחס אליהם ולנמק החלטתה.

אשר לזמניות הנכות – בחוות דעתו של ד"ר תודר לא נכתב כי נכותו של המערער הינה זמנית. במצב דברים זה, כאשר הוועדה קיבלה את מסקנותיו של ד"ר תודר והגם כי עניין הזמניות של הנכות הוא עניין שבשיקול דעתה של הוועדה, ייתכן ונפלה הוועדה לכדי טעות, ויש להחזיר את עניינו של המערער אליה על מנת שתסביר ותנמק האם שמה ליבה לכך כי ד"ר תודר לא קבע כי המדובר בנכות זמנית וככל שכן מדוע אם כך ומשקיבלה את מסקנותיו קבעה כי המדובר בנכות זמנית ולא קבועה.

7. לאור כל המפורט לעיל יוחזר עניינו של המערער לוועדה באותו הרכב על מנת שתתייחס לתיעוד הרפואי של המערער בדבר מצבו הנפשי ומועד התחולה וכן תתייחס לעניין הזמניות. המערער ובא כוחו יוזמנו לטעון טענותיהם בפניי הוועדה. החלטת הוועדה תהא מפורטת ומנומקת כך שניתן יהיה להתחקות אחר הלך מחשבתה.

8. אשר לטענת ההתיישנות – מאחר שמצאתי שיש ממש בטענות המערער בנוגע למועד התחולה וזמניות הנכות ומשהערעור הוגש בחודש נובמבר 2017, ושהמערער הודיע כי לא קיבל את ההחלטה מיום 31.8.17 ומשלא הוצגה אסמכתא מטעם המשיב בעניין אין לי אלא לקבל את דברי המערער ובשים לב לעובדה שהערעור התקבל לגופו – אני דוחה את טענת ההתיישנות.

9. המשיב ישא בהוצאות המערער בסך 1,500 ₪ אשר ישולמו תוך 45 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

10. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 30 יום לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, לסגנה או לשופט שהתמנה לכך ע"י הנשיאה.

ניתן היום, ג' אייר תשע"ח, (18 אפריל 2018), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.