1. לפניי המרצת פתיחה במסגרתה מבוקש להצהיר כי המסמך מיום 07.03.17 (אשר מכונה על ידי המבקשת "ההסכם" ויכונה להלן לפי הכותרת בראשו: "ההצעה להסדר") הינו הסכם תקף ולהורות למשיב 1 (להלן: "הבנק") לפעול על פיו.
2. ביום 08.01.18 הגישה המבקשת בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפעול אותם נקט הבנק כנגדה במסגרתם ביקש הבנק לפנות את המבקשת מביתה וזאת במסגרת תיק המימוש שמספרו 504599-04-15.
3. לאחר שהתקבלה תגובת הבנק לבקשה לעיכוב ההליכים וכן כתב התשובה להמרצה ובעקבות הדיון שהתקיים ביום 11.06.19 הוסכם כי ההכרעה בהליך כולו תיעשה על סמך כתבי הטענות וסיכומים בכתב וללא חקירת המצהירים.
4. אציין כי לא הוגש כתב תשובה מטעם המשיבים 2 ו- 3 והמבקשת לא הגישה כל בקשה בעניינם.

רקע כללי וטענות הצדדים

1. המבקשת מתגוררת בדירה הנמצאת ברחוב אסירי ציון 8 בבאר שבע ביחד עם ילדיה (גוש 38030 חלקה 125 תת חלקה 3, נסח צורף להמרצה כנספח 2). הדירה היא בבעלות משותפת שלה ושל הגרוש שלה, הוא המשיב 2.
2. הבנק העמיד לרשות המבקשת והמשיב 2 (להלן ביחד: "החייבים") הלוואות בגינן שועבדו לטובת הבנק שלושה נכסים, שני נכסים ברח' אסירי ציון 8 בבאר שבע (להלן: "הדירה") ונכס נוסף ברח' באזל 31/4 בבאר שבע. אציין כי בתצהיר שצורף להמרצה, טענה המבקשת כי חלק מן ההלוואות בגינן קיים החוב לא נלקחו על ידה וחתימתה עליהן אינה מאושרת כדין, אולם במסגרת ההמרצה המבקשת אינה טוענת טענות נגד עצם קיום החוב, אלא רק טענות לעניין ההסדר לפירעונו.
3. בשנת 2015, החל הבנק לפעול בהוצאה לפועל למימוש הדירה עקב פיגורים בתשלומי המשכנתא. בעקבות זאת נוהל מו"מ בין הצדדים ולאחר שהבנק העריך את שווי הדירה באמצעות שמאי (חוות דעת מיום 29.03.16 צורפה כנספח 5 להמרצה), התקיימה ביום 18.05.16 פגישה בין הצדדים. במסגרת פגישה זו גובשה הצעת הסדר לפיה ההלוואה הקשורה לדירה תופחת לסכום של 675,000 ₪ בכפוף לתנאים שונים. קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לחלק מן התנאים אולם מוסכם על שני הצדדים כי הם כוללים תשלום של 150,000 ₪ תחילה. המבקשת טוענת כי הוסכם כי היא תשלם סכום זה במספר תשלומים כפי שנקבע בטיוטת הצעה להסדר מאוג' 2016 והבנק טוען כי ההסכמה הייתה כי המשיב 2 ישלם סכום זה כדמי רצינות בשלושה תשלומים שהראשון בהם ישולם עד סוף מאי 2016. ההסדר היה כפוף לאישור הנהלת הבנק.
4. לטענת הבנק, החייבים לא חתמו על הצעת הסדר למרות שהתבקשו לעשות כן ועל כן לא הועלתה ההצעה לאישור הבנק ולא אושר הסדר. כמו כן טען הבנק כי החייבים לא שילמו את הסכום הראשוני עליו הוסכם כדמי רצינות ובמצב זה חודשו ההליכים בהוצאה לפועל כנגדם. בעקבות זאת, ביום 06.06.16 הוגשה בקשה להודעת פינוי של הדירה (צורפה כנספח א' לכתב התשובה של הבנק) והפינוי נקבע ליום 04.08.16.
5. לטענת הבנק, רק בעקבות הודעת הפינוי ובסמוך למועד שנקבע לפינוי, ביום 26.07.16, נמסרו לבנק על ידי המשיב 3 (ידיד של משפחת המבקשת), שיקים של המבקשת בסך כולל של 150,000 ₪ (מועד פירעונם מיולי 2016 ועד אפריל 2017). לטענת המבקשת השיקים נמסרו לצורך קיום חלקה בהסדר ומתוך הסכמה כי הכספים יישארו בידיו הנאמנות של ב"כ הבנק עד לקבלת אישור הנהלת הבנק להסדר. לטענת הבנק, השיקים נמסרו במטרה לבטל או לעכב את הליכי הפינוי על מנת לנסות ולגבש הצעת הסדר חדשה בהתחשב בכך שההצעה הקודמת לא נחתמה ולא קוימה. לטענת הבנק הוסבר למשיב 3 במעמד מסירת השיקים כי מדובר בתשלום על חשבון החוב של החייבים והוא אישר זאת בחתימתו.
6. אציין כי בסיכומי הבנק (סעיף 18) נטען על ידו כי הוסכם על דחיית הפינוי בתמורה לתשלום של 15,000 ₪ ביום 07.08.16. טענה זו לא נטענה בתצהיר שהגיש הבנק, אולם היא עולה מטיוטת הצעת ההסדר מאוגוסט 2016 (סעיף 3.1, נספח 7 להמרצה) שם צוין כי תשלום בסכום של 15,000 ₪ על חשבון החוב במועד חתימת הטיוטה, יביא לדחיית מועד הפינוי.
7. כאמור, בחודש אוגוסט 2016 המציא ב"כ הבנק לב"כ המבקשת טיוטת הצעת הסדר (להלן: "הטיוטה מאוג' 2016"). המבקשת טוענת כי בהצעה זו צוין במפורש בסעיף 3.12 כי התשלומים שפורטו בה יוחזקו בידיו הנאמנות של ב"כ הבנק עד לאישור ההסדר ע"י הנהלת הבנק. אציין כי התשלומים אליהם מתייחס סעיף 3.12, הם התשלומים שפורטו בסעיף 3 לטיוטה מאוג' 2016 ואוסיף כי אין קשר בין המועדים לתשלום שצוינו בסעיף 3 לטיוטה לבין מועדי הפירעון של השיקים שנמסרו על ידי המשיב 3 לבנק. השיקים שנמסרו על ידי המשיב 3 לבנק שהיו בסכום של 7,500 ₪ כל אחד, כללו תשלום של 15,000 ₪ לחודש מיולי 2016 ועד אפריל 2017, למעט חודשים אוגוסט ודצמבר 2016 בהם התשלום היה של 22,500 ₪ וחודש אפריל 2017 שבו התשלום האחרון היה של 7,500 ₪.
8. לטענת הבנק גם הפעם לא חתמו החייבים על ההצעה ולכן לטיוטה מאוג' 2016 אין כל תוקף והיא לא הועברה לעיון או לאישור של גורם כלשהו בבנק. הבנק מסכים כי השיקים שנמסרו במסגרת זו נפרעו, אולם לטענתו, אין בכך כדי להוות ראיה להסדר כלשהו בין הצדדים.
9. הבנק טוען כי בטיוטה מאוג' 2016 נקבע כי החייבים יידרשו לשלם סכום חודשי של 3,500 ₪ על חשבון פירעון ההלוואה ואף זאת החייבים לא עשו. אציין כבר עתה, כי עיון בטיוטה מאוג' 2016 יראה כי תשלומים אלה היו אמורים להיות אופן החזר הלוואה בסכום של 525,000 ₪ שבאמצעותה הייתה אמורה להיפרע יתרת החוב הקשור לדירה, אולם אין מחלוקת כי הלוואה כזו לא הועמדה ועל כן אין ממש בטענה כי החייבים היו אמורים לשלם סכום כלשהו כדי לפרוע אותה.
10. לטענת הבנק, לאחר שהחייבים לא עמדו בהתחייבויות חודשו הליכי המימוש הוגשה בקשה נוספת להוצאת הודעת פינוי (אציין כי לא צורף העתק הבקשה, אולם קיומה עולה מההצעה להסדר). לטענת הבנק, בעקבות זאת הגיעו החייבים עם ההצעה להסדר כשהיא חתומה. אין מחלוקת כי החייבים חתומים על הצעת הסדר מיום 07.03.17 (היא ההצעה להסדר).
11. הבנק מציין כי ב"והואיל" השישי בהצעה להסדר, מאשרים החייבים כי לא עמדו בתנאי ההצעה שגובשה ביוני 2016 ולא חתמו על כל הצעת הסדר ועל כן הצעה זו פגה. הבנק מציין עוד כי ב"והואיל" ה – 14 מאשרים החייבים כי ההצעה נועדה להסדיר את יתרת החוב לאחר קיזוז כל התשלומים ששולמו על חשבון החוב עד ליום החתימה על ההצעה להסדר.
12. לטענת המבקשת, בחודש מרץ 2017, לאחר שנפרעו שיקים בסכום כולל של 127,500 ₪, דרש הבנק שאדם נוסף יתחייב בהתחייבויות לפי ההצעה להסדר ובעקבות זאת ביום 07.03.17, נערכה ההצעה להסדר לפיה התחייבו החייבים לשלם סכום של 547,500 ₪, מהם 47,500 ₪ בתשלומים והיתרה בסך 500,000 ₪ באמצעות הלוואה שיעמיד להם הבנק. לטענת המבקשת, בהתאם לדרישת הבנק, חתם על ההצעה להסדר גם המשיב 3.
13. לטענת המבקשת, לאחר שנחתמה ההצעה להסדר על ידי החייבים והמשיב 3, נפרעו עוד שלושה שיקים בסכום של 7,500 ₪ כל אחד וכשהמשיב 3 פנה לב"כ הבנק בנוגע ליתרת התשלומים, הודיע לו ב"כ הבנק כי עליהם להמתין לאישור הבנק וכשפנה פעם נוספת הודיע ב"כ הבנק כי הנהלת הבנק מתנה את הסכמתה להצעה להסדר בעריכת שומה נוספת. לטענת הבנק, בסופו של יום הבנק לא אישר את ההצעה להסדר משיקוליו הענייניים.
14. לטענת הבנק, החייבים לא מילאו את ההתחייבויות שנקבעו בהצעה להסדר. כך למשל בסעיף 3.4 להצעה להסדר נקבע כי ישולמו 10 תשלומים חודשיים של 2,500 ₪ כל אחד החל מיום 15.05.17 והחייבים לא שלימו אותם. הבנק חוזר על הטענה בעניין אי עמידה בתשלומים חודשיים של החזר ההלוואה כפי שנקבעו בהצעה להסדר, אולם יש לומר כבר עתה כי תשלומים אלה היו אמורים להיות החזר הלוואה שמעולם לא ניתנה ועל כן ממילא לא היה מקום להחזירה.
15. לטענת המבקשת, ביום 11.09.17 נפגש בא כוחה עם ב"כ הבנק בקשר לדרישת השומה הנוספת ואז התברר לה שהסכום של 150,000 ₪ לא הוחזק בנאמנות אלא הועבר לבנק על חשבון החוב. בעקבות זאת דרש ב"כ המבקשת לקיים פגישה עם נציגי הבנק אך זו הותנתה בביצוע שומה נוספת. בתחילה הסכימה לכך המבקשת אך לאחר מכן חזרה בה לנוכח התנגדות המשיב 2.
16. טענת המבקשת היא כי השימוש בשיקים לטובת פירעון החוב, מהווה קיבול של ההצעה להסדר מאחר ונקבע בהצעה להסדר שהכספים יוחזקו בנאמנות עד שיתקבל אישור הבנק. על כן אם הכספים לא הוחזקו בנאמנות, יש להסיק שניתן אישור הבנק לתנאי ההצעה להסדר. המבקשת טוענת כי יש בכך כדי ללמד על גמירת דעתו של הבנק ומכאן על השתכללותה של ההצעה להסדר להסכם בין הצדדים. לטענתה, בהוראת הבנק לבא כוחו להעביר את הכספים ששולמו על ידה לפירעון ההלוואות ולא להחזיקם בנאמנות, יש משום מעשה לביצוע החוזה והוא מהווה קיבול על דרך התנהגות של ההצעה להסדר.
17. בהקשר זה מפנה המבקשת לסעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") לפיו קיבול יכול להיות גם במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת. המבקשת טוענת כי מניסוחו של סעיף זה עולה כי אפילו "מעשה לביצוע החוזה" קרי ראשית ביצוע, יהווה קיבול.
18. עוד טוענת המבקשת כי נסיגת הבנק מההסכמות אליהן הגיעו הצדדים מהווה קיום מו"מ שלא בתום לב בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים וכן היא טוענת כי הבנק "שתק" תקופה של למעלה משנה בעוד שבתקופה זו שילמה המבקשת סכומים ניכרים ע"פ הצעת ההסדר (15,000 ₪ בחודש) והדבר מנוגד לחובת תום הלב המוטלת עליו.
19. הבנק מצידו מפנה ל"והואיל" האחרון במסגרתו הצהירו החייבים כי להצעה להסדר יהיה תוקף כלשהו רק לאחר אישורו ע"י הנהלת הבנק, קבלת אישור הוועדה הבין משרדית וחתימת הבנק על גביה וכן לסעיף 4 להצעה להסדר בו צוין מפורשות כי התשלומים המפורטים בהצעה להסדר הם על חשבון החוב בהלוואות על הדירה. בנוסף טוען הבנק כי לאורך כל ההצעה להסדר נרשם וצוין שוב ושוב כי מדובר בהצעת הסדר שכפופה לאישור הבנק.
20. לטענת הבנק, להצעה להסדר אין כל תוקף מחייב מאחר והיא לא אושרה על ידו, זאת מטעמים ענייניים ובהתאם לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים בבנק. הוא מוסיף כי רק לאחר שהמבקשת הבינה שהבנק דחה את ההצעה, היא הגישה את המרצת פתיחה בבקשה לכפות על הבנק את ההצעה להסדר.
21. ביחס לטיוטה מאוג' 2016 טוען הבנק כי טענות המבקשת עולות כדי חוסר תום לב מאחר וכלל לא חתמה עליה וביחס להצעה להסדר טוען הבנק כי מעבר לכך שההצעה לא אושרה על ידי הבנק, החייבים לא קיימו את התחייבויותיהם על פיה.
22. באשר לטענה לפיה הבנק "שתק" תקופה ארוכה, טוען הבנק כי מדובר בטענה מקוממת נוכח העובדה שדווקא ב"כ הבנק הוא זה שפנה פעמים רבות לב"כ החייבים על מנת שיגיעו לחתום על הצעות ההסדר ולאחר מכן, על מנת שיעמדו בהתחייבויות עליהן חתמו.
23. לסיום מפנה הבנק לסעיף 3ג' להצעה להסדר לפיו "לא ישולמו איזה מהתשלומים האמורים לעיל ו/ או ככל שתתבצע הפרה אחרת של הסכם זה, יהיה הבנק רשאי להמשיך בהליכים מטעמו ולפעול לפינוי ולמימוש הנכס...".

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו על ידם החלטתי כי דין ההמרצה להידחות מן הנימוקים שיפורטו להלן.
2. המו"מ בין הצדדים החל לאחר שהבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד החייבים ושני הצדדים מסכימים כי התקיימה פגישה ביום 18.05.16 במסגרתה הושגו הבנות שונות. כפי שפורט לעיל, פרטי ההבנות אינם מוסכמים בין הצדדים ונראה כי בין היתר הדבר נובע מכך שאף אחד מן הצדדים אינו מציג טיוטת הסדר שעיגנה אותן. הטיוטה הראשונה שמציגים הצדדים היא הטיוטה מאוג' 2016, כלומר טיוטה שנערכה לאחר שניתנה הודעת פינוי ולאחר שביום 26.07.16 נמסרו לבנק שיקים של המבקשת על ידי המשיב 3.
3. על פני הדברים, מי שאמור להכין טיוטות של הצעות הסדר הוא הבנק ולא התבהר מדוע לא הוכנה (או לפחות לא הוצגה על ידי אף אחד מן הצדדים) טיוטת הצעת הסדר לאחר המפגש במאי 2016. מכל מקום, משעה שלא הוכנה הצעת הסדר על ידי הבנק, קשה להבין את טענתו בסעיף 8.1 לכתב התשובה לפיה החייבים לא חתמו על טיוטת הסדר. קשה אף להבין את טענת המבקשת כי השיקים שמסרה היו לצורך קיום חלקה בהסכם, שכן גם המבקשת אינה מציגה מסמך כתוב לפיו נמסרו אותם שיקים על ידי המשיב 3. הטיוטה מאוג' 2016, אינה יכולה להיות העוגן למסירת השיקים שכן אלה נמסרו חודש (או מספר שבועות) קודם לכן.
4. העובדה שהשיקים לא נמסרו במסגרת ביצוע הטיוטה מאוג' 2016 עולה גם מכך שהשיקים שנמסרו ביולי 2017, אינם תואמים את הסדר התשלומים שנקבע בטיוטה מאוג' 2016. השיקים שנמסרו כללו שלושה שיקים שמועד פירעונם באוגוסט 2016 בסכום של 7,500 ₪ כל אחד. אם נניח ששניים מהם נכללו במסגרת סעיף 3.1 לטיוטה מאוג' 2016 לצורך עיכוב הליכי הפינוי, הרי ש"אין כיסוי" לדרישת התשלום בסעיף 3.2, של תשלום נוסף בחודש אוגוסט 2016 בסכום של 15,000 ₪. בחודש אוקטובר 2016, לפי הטיוטה מאוג' 2016 נדרש תשלום של 45,000 ₪, למרות שנמסרו רק שני שיקים של 7,500 ₪ כל אחד לפירעון בחודש זה. בחודש פברואר 2017 נדרש בטיוטה מאוג' 2016 תשלום של 7,500 ₪ בלבד, אולם נמסרו שני שיקים של 7,500 ₪ כל אחד לחודש זה. לפי הטיוטה מאוג' 2016 התשלום היה אמור להסתיים בחודש זה, אולם בפועל נמסרו שלושה שיקים נוספים, שניים לחודש מרץ 2017 ואחד לחודש אפריל בסכום כולל של 22,500 ₪. כלומר, הטענה שהשיקים נמסרו על ידי המבקשת, באיזה שהוא קשר לטיוטה מאוג' 2016, אינה מבוססת כלל ועיקר.
5. עוד אציין כי אין אף בסיס לטענת המבקשת כי השיקים שנמסרו ביולי 2016, היו מתוך הסכמה כי הכספים יישארו בנאמנות אצל ב"כ הבנק עד לאישור ההסדר על ידי הבנק וזאת על בסיס סעיף 3.12 לטיוטה מאוג' 2016 (סעיף 12 לתצהירה). כיצד זה טוענת המבקשת כי התבססה על מסמך שנערך חודש לאחר מסירת השיקים? זאת מעבר לכך שבשולי צילום השיקים נרשם במפורש כי הם נמסרו כמקדמה להצעת הסדר והמשיב 3 שמסר את השיקים, אישר זאת בחתימתו. אין על גבי השיקים כל אזכור למסירתם לצורך החזקתם בנאמנות על ידי ב"כ הבנק עד לאישור הבנק או לכל פרק זמן אחר.
6. אוסיף כי המינוח על גבי השיקים: "מקדמה להצעה להסדר", תומך בגרסת הבנק להסכמות שהתגבשו בין הצדדים במסגרת המפגש ממאי 2016. הבנק גרס כי הסכום של 150,000 ₪ שאמור היה לשלם המשיב 2, מהווה דמי רצינות ועל כן הוא תנאי להצעת הסדר כלשהי (ייתכן אף שבגלל שסכום זה לא שולם בעקבות הפגישה, לא הוכנה הצעת הסדר).
7. בהצעה להסדר עליה חתמו החייבים במרץ 2017, יתרת החוב שנדרשו החייבים לשלם הועמדה על 546,300 ₪. בטיוטה מאוג' 2016, יתרת החוב לתשלום עמדה על 675,000 ₪ (סכום ששני הצדדים הזכירו, כסכום עליו הוסכם בפגישה במאי 2016). הפער בין הסכומים, משקף את הסכומים ששילמה המבקשת עד מרץ 2017 (בהפחתה של 1,200 ₪). השיקים שנפרעו על ידי הבנק עד לחתימת הצעת ההסדר היו בסכום של 127,500 ₪ ויתרת החוב הוקטנה בסכום של 128,700 ₪. איש מהצדדים לא הסביר את הפער של 1,200 ₪, אולם אין ספק כי כשהמבקשת חתמה על ההצעה להסדר במרץ 2017, היא ידעה ששיקים בסכום כולל של 127,500 ₪ נפרעו ולא הוחזקו בנאמנות על ידי ב"כ הבנק ועקב כך הופחתה יתרת החוב. היא ידעה כי הפירעון נעשה ללא קשר לאישור או אי אישור של ההסדר על ידי הבנק.
8. בשל כך, אין כל בסיס לטענתה של המבקשת, כי הסתמכה על סעיף 3.12 לפיו הסכומים יוחזקו בנאמנות על ידי ב"כ הבנק עד לאישור הטיוטה מאוג' 2016. במרץ 2017, ידעה המבקשת באופן חד משמעי כי הסכומים נפרעו על ידי הבנק וידעה כי הסדר התשלומים שפורט בהצעה להסדר, כולל את שלושת השיקים האחרונים שנמסרו על ידי המשיב 3 ביולי 2017, כל אחד בסכום של 7,500 ₪. התאריכים שפורטו בסעיפים 3.1-3.3 להצעה להסדר, הם תאריכי הפירעון של שלושת השיקים האחרונים שנמסרו על ידי המשיב 3. אציין כי למעשה ההצעה להסדר נחתמה על ידי החייבים ביום 07.03.17 ואפשר שהשיק שנזכר בסעיף 3.1 להצעה שמועד פירעונו היה 05.03.17, נפרע כבר באותו שלב, אולם היום בחודש בו תיחתם ההצעה להסדר לא היה ידוע כשהיא הוכנה (הושאר פתוח בכותרת) ועל כן הייתה אפשרות שהיא תיחתם גם לפני מועד פירעונו של שיק זה.
9. עולה אם כן מההצעה להסדר, כי המבקשת הסכימה שכל הסכומים ששולמו על ידה עד לאותו מועד יופחתו מיתרת החוב, ללא קשר לשאלת אישור ההסדר על ידי הבנק ולכל היותר טענתה של המבקשת לעניין סעיף 3.12 בהצעה להסדר, יכולה להיות רלוונטית לשלושת השיקים האחרונים בסכום כולל של 22,500 ₪ שנמסרו על ידי המשיב 3 ביולי 2017. אלא שנראה כי הסכמתה לעניין 127,500 ₪ שכבר נגבו, משליכה על היתרה ועל כן יש לדחות את טענתה כי פירעון השיקים על ידי הבנק מהווה אישור בהתנהגות של ההצעה להסדר.
10. אציין כי על אף כי בהמרצה ביקשה המבקשת להצהיר כי ההצעה להסדר שנחתמה על ידי החייבים והמשיב 3 במרץ 2017, תקיפה ומחייבת (ורק היא), הרי שלאורך ההמרצה ולאורך הסיכומים, מערבת המבקשת בין ההצעה להסדר לבין הטיוטה מאוג' 2016 וקוראת שני מסמכים אלה ביחד. לכך אין כל הצדקה, שכן אין מחלוקת על כך שהחייבים לא חתמו על הטיוטה מאוג' 2016, היא לא הועברה כלל לאישור הבנק וממילא לא אושרה על ידי הבנק בשום שלב. כמו כן אין מחלוקת כי יש הבדל בין שני מסמכים אלה הן בתשלומים שנקבעו בהם והן ביתרת החוב ומעבר לכך, הטיוטה מאוג' 2016, כוללת צד שלישי אחר (ג'נא אברהם במקום מוטי אבוקסיס).
11. למעלה מן הצורך אציין כי קריאה זהירה של סעיף 3.12 לטיוטה מאוג' 2016 ולהצעה להסדר תראה כי קרוב לוודאי שסעיף 3.12 להצעה להסדר הועתק כפי שהוא מהטיוטה מאוג' 2016 בשוגג. שכן בעוד שבטיוטה מאוג' 2016, היה טעם בהותרת כל השיקים בנאמנות אצל ב"כ הבנק, למעט 15,000 ₪ ששולמו על מנת לעכב את הפינוי כפי שנקבע בסעיף 3.1 לטיוטה זו, הרי שבהצעה להסדר, החרגת התשלום לפי סעיף 3.1 מן הכספים שיוחזקו בנאמנות, שהוא שיק של 7,500 ₪, אחד משלושה שהוחזקו על ידי הבנק באותה עת וטרם הגיע מועד פירעונו, אינה הגיונית. מדוע לייחד שיק זה מהשניים שלאחריו?
12. עוד אציין למעלה מן הצורך כי עיון זהיר ב"והואיל" השישי בהצעה להסדר, מעלה אף הוא תהיות. ב"והואיל" זה צוין כי ביוני 2016 גובשה הצעת הסדר אולם מאחר שהחייבים לא עמדו בתנאים לוויתור של הבנק על חלק מן החוב ולא חתמו על הצעת הסדר, פג תוקפה של אותה הצעה. הסעיף מעלה תהיות מאחר שלשיטת שני הצדדים, הצעת ההסדר גובשה במאי 2016 ולא ביוני ולשיטת שני הצדדים טיוטה הועברה באוגוסט ולא ביוני. למרות חוסר הדיוק של סעיף זה להצעה להסדר, אני סבורה כי ניתן להבין ממנו את עיקרי הדברים. הייתה הסכמה, הייתה הצעת הסדר והוסכם בין הצדדים כי תוקפה של ההצעה הקודמת פג וההצעה להסדר באה במקומה. מכאן שהמסמך היחידי הרלוונטי הוא ההצעה להסדר והיא כאמור לא אושרה על ידי הבנק משיקוליו שלו ובין היתר המבקשת עצמה מציינת בתצהירה כי הבנק רצה לערוך שומה לנכס נוסף ובסופו של יום היא סירבה לכך. כלומר גם למבקשת היה ברור שבאותו שלב לא היה אישור של הבנק להצעה להסדר.
13. אוסיף עוד כי לפי ההצעה להסדר, החל מיום 15.05.17 היה על החייבים לשלם סכום של 2,500 ₪ כל חודש ולמשך 10 חודשים, כחלק מפירעון החוב. המבקשת לא טענה כי שילמה ולו תשלום אחד מתוך סכומים אלה למרות שחלקם היה אמור להשתלם הרבה לפני שב"כ המבקשת פנה לבנק לברר מה קורה עם אישור ההצעה להסדר (פגישה ביום 11.09.17, עד אליה היו אמורים להשתלם 4 תשלומים של 2,500 ₪ כל אחד). ההמרצה הוגשה בנוב' 2017, כלומר שעד אז היו יכולים להתבצע לפחות שישה תשלומים.
14. המבקשת טענה בתצהירה (בסעיף 14) כי המשיב 3 בירר עם ב"כ הבנק מה קורה עם יתר התשלומים והמענה שקיבל היה כי יש להמתין לאישור הבנק. על כן ממה נפשך. או שהמבקשת קיבלה את עמדת הבנק שההצעה להסדר טרם אושרה על ידי הבנק ועל כן איננה מהווה הסכם בין הצדדים עד לאישור, או שהיא סברה כי פירעון שלושה שיקים על סך של 7,500 ₪ כל אחד (בצירוף כל השיקים שנפרעו קודם להן) מהווה קיבול בהתנהגות מצד הבנק ועל כן נקשר הסכם בין החייבים לבין הבנק, אולם אז היא מודה כי הפרה את ההסכם הפרה יסודית שעה שלא שילמה סכומים שנקבע בהצעה כי עליה לשלם, דבר המאפשר לבנק להעמיד את החוב כולו לפירעון מידי.
15. בעניין טענת הקיבול באמצעות מעשה לביצוע החוזה, מפנה המבקשת לסעיף6(א) לחוק החוזים הקובע כדלקמן:

6. (א) הקיבול יכול שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של קיבול משתמעות מן ההצעה; ולעניין סעיפים 3(א) ו-4(2), התנהגות כאמור דינה כדין מתן הודעת קיבול.

1. המבקשת לא נתנה טעם כלשהו לכך שבענייננו, קיבול באמצעות מעשה משתמע מן ההצעה. נהפוך הוא, ב"והואיל" האחרון בהצעה להסדר צוין במפורש שלמרות החתימה של החייבים על ההצעה להסדר, רק לאחר אישורו על ידי הנהלת הבנק, קבלת אישור הוועדה הבין משרדית וחתימה של הבנק על ההצעה להסדר, יהיה להצעה תוקף מחייב.
2. כלומר עולה מההצעה להסדר, כבר מן המבוא שלה, כי לא רק שדרוש אישור של הבנק להצעה, אלא שאין די בכך ודרוש אישור של וועדה חיצונית לבנק. ברור אם כן, כי לא הייתה כל כוונה "משתמעת מן ההצעה", כי ניתן יהיה באמצעות פירעון של שיקים, לבצע קיבול שלה. על כן, אף אילו קיבלתי את טענת המבקשת כי היה על בנק להחזיק את השיקים בנאמנות (וכאמור דחיתי טענה זו), הרי שגם פירעונם של השיקים אינו מהווה קיבול בדרך של התנהגות מאחר שלא השתמעה מההצעה להסדר כוונה כי כך יהיה.
3. בע"א 6295/16 קוזלי ואח' נ. מדינת ישראל, נקבע בנוגע להצעה וקיבול בע' 13 לפסק הדין, בחוות דעתו של כב' הש' הנדל, כדלקמן:

"... כדי להכריע בשאלה מהן פעולות הקיבול הנדרשות בנסיבות העניין, עלינו לבחון את ההצעה. ראובן יכול להציע הצעה לציבור ולקבוע כי רק מי שגר בעירו יכול לקבלה, והוא יכול לקבוע גם כי רק מי שיוציא למעלה ממאה אלף שקלים או ישקיע למעלה מארבעים שעות לטובת העניין יוכל לבצע קיבול. תנאים כאלה, בלתי שגרתיים ככל שיהיו, עשויים להיות תקפים. המציע – ודאי המציע הפרטי – הוא השולט באופן עקרוני על גבולות הקיבול באמצעות הצעתו. לעיתים ההצעה ברורה ומדברת בעד עצמה. לעיתים נדרשים אנו לכתף את תרמיל הפרשן, שכן פירוש ההצעה מצריך שימוש בכלים פרשניים החורגים מלשונה."

1. אלא שבעניין קוזלי, המציע ניסח את ההצעה ואילו בענייננו, המציעים הם לכאורה החייבים, אולם מי שניסח את ההצעה להסדר היה הבנק. על כן מי שקבע לעצמו את "גבולות הקיבול" היה דווקא הבנק והבנק קבע כי לא יהיה קיבול אלא בתנאים מסוימים. על כן אני דוחה את הטענה כי פירעון השיקים היה בגדר קיבול על ידי התנהגות.
2. המבקשת טענה כי הבנק, לאחר שקיבל את ההצעה להסדר חתומה על ידי החייבים, אישר את ההצעה בשתיקתו. אלא שאני סבורה כי מקום בו ההצעה במפורש ציינה כי דרושים אישורים שונים ולא רק פנימיים של הבנק, לא ניתן לטעון כי הבנק אישר בשתיקתו את ההצעה. ייתכן והבנק יכול היה להחזיר למבקשת תשובה בעניין זה באופן יזום ולא להמתין לפנייתו של המשיב 3, אולם משפנה המשיב 3 לברר היכן הדברים עומדים, הובהר לו כי הבנק דורש עריכת שומה נוספת כתנאי לאישור ההצעה להסדר ובעקבות זאת התקיימה פגישה נוספת בין באי כוח הצדדים. ראוי אף לשים לב כי מבחינת לוחות הזמנים, לאחר שהועברה הטיוטה מאוג' 2016, ההצעה להסדר נחתמה על ידי החייבים במרץ 2017, כלומר למעלה מחצי שנה לאחר הטיוטה הראשונה וכמעט שנה לאחר פגישת המו"מ בין הצדדים בה הוצע ההסדר לראשונה. כשאלה לוחות הזמנים, אין זה בלתי סביר כי גם הבנק לוקח לעצמו מספר חודשים כדי לשקול את ההצעה להסדר ואין לראות בכך שתיקה שכמוה כאישור ההצעה.
3. עוד אוסיף כי כאמור לעיל, בין לבין, המבקשת לא פעלה על פי ההצעה להסדר (לא שילמה תשלומים חודשיים של 2,500 ₪ החל מיום 15.05.17), כלומר אף היא הבינה כי עליה להמתין לאישור כפי שנקבע בהצעה.
4. לכך אוסיף כי לא מצאתי כי הבנק נהג בחוסר תום לב כלפי המבקשת, כאשר לכאורה נסוג מהסכמות שהושגו. הבנק ניהל מו"מ עם המבקשת לאורך תקופה. בבנק קיימת דרך לקבלת החלטות הכוללת אישור של הנהלת הבנק. הנהלת הבנק איננה חותמת גומי ובאופן לגיטימי יכולה ההנהלה לדרוש עיבוי של הביטחונות כתנאי לאישור הסדר אשראי הכרוך במחילה על חלק מן החוב או אף לדחות הצעת הסדר, כפי שקרה בענייננו. הבנק דרש ביצוע שומה על נכס נוסף כתנאי לבחינה של הסדר אחר ובתחילה המבקשת אף נעתרה לבקשה (מבלי לוותר על טענתה כי ההסדר כפי שהוצע מחייב את הבנק). למעשה רק בשל התנגדות המשיב 2, חזרה בה המבקשת מהסכמתה לביצוע השומה (נספח 11 להמרצה, מכתבים מיום 25.09.17 ומיום 06.11.17).
5. העולה מן המקובץ הוא כי אני דוחה את טענת המבקשת כי ההצעה להסדר מהווה הסכם תקף ומחייב ועל כן ההמרצה נדחית.
6. אני מחייבת את המבקשת לשאת בהוצאות הבנק ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 7,500 ₪ אשר ישולם על ידה בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, י"א כסלו תשפ"א, 27 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.