כתב התביעה

לפני תביעה כספית על סך 7,828 ₪ שהגישו התובעים כנגד הנתבעים בגין עשיית עושר שלא במשפט.

התובעים טוענים כי הינם בעלי זכויות בדירת מגורים וחצר צמודה בשטח של 400 מ"ר ברחוב דפנה מס' 3 בקריית אתא (להלן "דירת התובעים"). הנתבעים הינם בעלי זכויות בדירת מגורים בקומה א' של הבית המצויה מעל דירת הגן של התובעים (להלן: דירת הנתבעים"), כאשר מעל דירת הנתבעים דירה נוספת בה מתגוררת משפחת כהן (להלן: דירת משפחת כהן").

במחצית השנייה של שנת 2016 ניתן היתר הוועדה המקומית קריית אתא, המתיר בין היתר בנייה של שלושה ממ"דים הבנויים זה מעל זה לדירות התובעים בדירת הגן, דירת הנתבעים ודירת משפחת כהן וזאת בשטחם הפרטי של התובעים – שטח חצר הצמודה לדירת הגן, בדרך גריעת שטח של 14.5 מ"ר משטח החצר הפרטית של התובעים. לטענת התובעים, היות שבניית הממ"דים באה בשטחם הפרטי של התובעים, הנתבעים וכהן נדרשו לשלם לתובעים את חלקם היחסי בשווי החצר של התובעים שנגרע לטובת בניית הממ"דים הנאמד בחוות דעת שמאית של מר גדעון קרול בסך של 7,243 ₪. על פי כתב התביעה, בעוד שמשפחת כהן הסדירו את חיובם לתובעים, הנתבעים נמנעים מלעשות כן ומתחמקים מהסדרת התשלום לתובעים בתואנות שונות ומשונות. לטענת התובעים יש לחייב את הנתבעים מכוח עילות חוק עשיית עושר שלא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר").

כמו כן התובעים טוענים כי יש לחייב את הנתבעים בהוצאות בסך של 585 ₪.

כתב ההגנה

בטרם התקיים הדיון ביקשה הגב' ברלין פאינה להופיע בשמם של הנתבעים וטענה ש הנתבעים 1 ו – 2 אינם מתגוררים בארץ משנת 2004 וכי הנתבעים 3 ו – 4 אנשים קשישים ניצולי שואה שאינם בקו הבריאות. ביום 12.3.18 ניתנה על ידי בית המשפט החלטה לפיה בקשת הגב' ברלין להופיע בשם הנתבעים התקבלה.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי במהלך 2016 יזמו וביצעו התובעים הליך של בניית חדרי ממ"ד בבניין. במסגרת היתר בניה שניתן לבניית חדרי הממ"ד בנו התובעים ללא היתר כדין, תוספת לדירתם ופרגולה בחזית דירתם הממוקמת בקומת הקרקע בבית משותף. הפרגולה נבנתה לטענת הנתבעים בגובה לא תקני ובשטח גדול מהמצוין בהיתר הבניה והקירוי לפרגולה גורם לסנוור ומטרד רעש בימי הגשם. הנתבעים ציינו בכתב ההגנה כי בגין מטרדים ובגין עילות נוספות הוגשה תביעה ללשכת המפקח על המקרקעין. הנתבעים טוענים כי התובעים בחרו בהגשת תביעה כדי לגום לנתבעים לחזור בהם מהגשת התביעה ללשכת המפקח.

הנתבעים טוענים שהתובעים פנו אל הנתבעים בשנת 2016 בבקשה להסכים לבניית ממ"ד בדירתם אשר יחבר את ממ"ד דיבת התובעים שבקומת הקרקע עם ממ"ד משפחת כהן המתגוררים בקומה השנייה בבית. ההיתר לממ"ד נתבקש במסגרת בקשה להיתר לבניית פרגולה, ביטול מדרגות, שינוי גישה למחסן ולגליזציה למחסן שנתבקשו בדירה משפחת התובעים. הנתבעים לא היו מודעים לעניין התוספות להיתר ומלוא משמעותן אך לשם יחסי שכנות נאותים, לא הערימו קשיים תוך שהם משוכנעים כי הבניה עקב ההיתר לא תגרום להם למטרד. מתוך רצון טוב לשמור על יחסי שכנות טובים ועל אף שלא היו זקוקים לחדר נוסף הסכימו הנתבעים לבקשת התובעים אשר מצידם שבו והבטיחו מספר פעמים כי לא יידרש מהנתבעים כל תשלום נוסף בגין הקרקע למעט תשלומים הנדרשים עבור הבניה בפועל. אילו ידעו הנתבעים, כך לטענתם, שבכוונת התובעים לדרוש מהם תשלום נוסף עבור השימוש בחלק מהקרקע, לא היו מסכימים הנתבעים להשתתף בבניית חדר הממ"ד שממילא לא היה נחוץ להם לטענתם.

הנתבעים טוענים שעל אף שלא היה כל הסכם כתוב בינם לבין התובעים השתתפו הנתבעים בשליש מההוצאות של בניית חדרי הממ"ד בסך של 100,000 ₪ וכן שילמו סכום נוסף של 14,500 ₪ עבור הוצאות. סכום זה שולם בעבור לגליזציה של מחסן התובעים, תכניות החצר והפרגולה של התובעים והתובעים אף הגדילו לעשות וכללו תשלום ארנונה של דירתם בחשבון הוצאות שהגישו לנתבעים. הנתבעים שילמו כל שנדרש. הנתבעים טוענים ששילמו סך של 6,407 ₪ יותר ממה שנדרש. הנתבעים טוענים שהתובעים אינם יכולים להיבנות מהסכמתם של הנתבעים לבקשת התובעים להשתתף בבניית חדרי הממ"ד אשר היו ממילא נבנים וגורעים משטח חצרם. זאת ועוד, טוענים הנתבעים כי ככל הנראה כרצון טוב לשמור על יחסי שכנות טובים ולהימנע מעימות החליט מר כהן לשלם לתובעים חלק מהסכום שנדרש על ידי התובעים.

טיעוני הצדדים בדיון

ביום 29.5.18 התקיים דיון והצדדים חזרו על טענותיהם כפי שהעלו בכתבי הטענות.

התובעים ציינו כי כאשר פנו לעירית המהלך הטיפול בתהליך הבניה, התברר להם לטענתם כי הנתבעים חבים כלפיהם סכום כסף נוכח העובדה שהנתבעים השביחו את הנכס תוך שימוש בשטח פרטי של התובעים. התובעים אישרו כי במסגרת ההסכמות ביניהם לא דנו על תשלום זה כיוון שלא ידעו כי על הנתבעים לשלם להם. ואין מחלוקת כי התובעים לא דרשו כל תמורה על כך. עוד טענו הנתבעים כי מר כהן (הדייר בבית הנוסף) שילם להם את התשלום שדרשו ואולם אין להם כל אסמכתא על כך.

הגב' ברלין שטענה בשמם של הנתבעים חזרה על הטענות שנטענו בכתב ההגנה והוסיפה ששטח שנבנה, נבנה על השטח של התובעים וכי התובעים הוסיפו לעצמם חדר נוסף והשביח את הנכס שלו. עוד טענה כי הבניה נבנתה על גג השייך לתובעים. לטענת הגב' ברלין אין כל אסמכתא לתשלום שהועבר על ידי השכן השלישי מר כהן ובכל מקרה טוענת הגב' ברלין כי המטרדים שנגרמים לנתבעים מידי יום מצדיקים כי הנתבעים לא ישלמו כל תשלום נוסף.

ביום 23.7.18 התקיים דיון נוסף ואליו הוזמן מר גדעון קרול, שמאי מטעם התובעים. העד סיפר שלא ידע על ההסכמות בין הצדדים וכי ערך ביקור במקום. העד טען כי ברגע שנבנה אגף בשטח של החצר יש לתובעים גריעה של השטח. לטענת מר קרול מדובר בחצר צמודה וכי יש מקום שהדיירים עורכים חישוב בינם לבין עצמם. העד סיפר שעל פי החישוב שערך, כל דייר צריך לשלם לתובעים סך של 7,250 ₪.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות והמסמכים שהוצגו לעיוני ולאחר ששמעתי טענות הצדדים שוכנעתי

כי דין התביעה להידחות.

השאלה העומדת לפני היא האם יכולים התובעים לחייב את שכניהם בתשלום בעבור שימוש בשטח

הפרטי שלהם. המענה לתשובה אפשר למצוא בדיני המקרקעין וכן בחוק עשיית עושר ולא במשפט.

חוק עשיית עושר ולא במשפט קובע, בסעיף 1(א) כי מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת, שבאו לו מאדם אחר, חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין אינה אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. לפי סעיף 1(ב) לחוק הנ"ל, אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.

המבחן לבחינת התעשרות ככזו שאינה "על פי זכות שבדין", לעניין חוק זה, הוא האם ההתעשרות היא "בלתי צודקת" (ראה: ע"א 371/89 ליבוביץ נ' א.ת. י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, וכן רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצוא והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289).

השיקולים בהחלת העיקרון הנ"ל כוללים את עצמת זכות התובע, אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים וטיב הפעילות שמכוחה זכו הנתבעים ברווח. כמו כן על מנת לבחון באם ההתעשרות הינה כדין יש לבחון באם היא בלתי צודקת.

עיקרם של דיני עשיית עושר מתמקד בבדיקה האם קיימת טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין, מצד אחד, ובקיומן של נסיבות העשויות להפוך השבה לבלתי צודקת, מצד שני.

בשים לב לעובדה שבין הצדדים היה הסכם בעל פה המחייב את הצדדים, הרי שלא תישמע טענת עושר ולא במשפט בהתאם ליסודות חוק לעשיית עושר ולא במשפט, כל זאת ככל שהנתבעים פעלו על פי ההסכם המחייב בין הצדדים. התובעים מאשרים כי בין הצדדים הוסכם באותה עת שהנתבעים ישלמו כל אחד הוצאות השתתפות בבניית חדר הממ"ד. הנתבעים ציינו כי היוזמה לבניית חדר הממ"ד היתה של התובעים וכי חרף העובדה שלא היו מעוניינים בכך שכן מדובר באנשים מבוגרים שלא היה להם כל עניין בהוספת חדר נוסף, הסכימו בסופו של יום ואולם בהתאם לתנאים שהוסכמו בין הצדדים. ניתן לומר שהתובעים ויתרו על זכותם לקבלת סכום כסף נוסף שעה שהוסכם בין הצדדים כי כל דייר ישלם את חלקו בבניית הממ"ד. אציין כי הנתבעים טוענים ששילמו אף מעבר לנדרש ואולם אל הוגשה תביעה שכנגד ולפיכך לא אדון בטענה זו.

מבלי להזדקק לשאלה אם לתובעים זכות לקבלת סכום נוסף, אם לאו, הרי שאני סבורה שלאחר שהצדדים סיכמו ביניהם על העלויות של כל אחד מהדיירים לשלם מבלי שדרשו התובעים סכום שסברו כי הוא מגיע להם, הרי שיש לכבד הסכמות הצדדים. אציין כי התרשמתי שלו היו הנתבעים יודעים כי יהיה עליהם לשלם סכום נוסף שאינו מבוטל, היו מכלכלים צעדיהם ומגבשים עמדתם באם להסכים לבניית חדרי ממ"ד אם לאו.

אשר על כן, אני סבורה כי דין התביעה להידחות.

בנסיבות העניין אינני קובעת תשלום הוצאות

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ט, 03 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.