ניתנה ביום 08 ינואר 2018

השופט אילן סופר

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט טל גולן ונציגי הציבור מר חיים אמויאל ומר זאב חיות; סע"ש 27081-09-15) מיום 30.10.17, בו נקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד - מעסיק וכי המבקש חוייב לשלם למשיב תשלומים שונים בגין תקופת עבודתו וסיומה.

הרקע לבקשה

1. בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי עתר המשיב להכיר ביחסי עובד-מעסיק בינו לבין המבקש, וכפועל יוצא לקבלת זכויות המגיעות לו כעובד. המשיב טען כי הוא הועסק על ידי המבקש, אשר מפעיל עסק להשכרת סירות בטבריה, כאשר באותה תקופה הוא אף התגורר בטבריה. הוא לא הכיר ולא היה מודע לקיומה של חברה כלשהי אשר לטענת המבקש העסיקה אותו. המשיב טען כי הועסק על ידי המבקש החל מיום 1.4.2013, במשך 7 ימים בשבוע, משעה 17:00 ועד לשעה 8:30, ללא הפסקה, וזאת עד לפיטוריו, ביום 15.5.2015, כאשר במהלך תקופה זו היתה הפסקה ארעית של כחודשיים.
2. המבקש מצידו, טען כי לא התקיימו יחסי עבודה בינו לבין המשיב, ונמנע מלהתייחס לסעדים שנתבעו. עוד טען המבקש כי העסק שלו מופעל על ידי חברת צחיאל בע"מ, ולבית הדין אין סמכות לדון בתובענה. כן טען המבקש כי מאחר שלמשיב לא היה היכן לגור והוא ריחם עליו הוא אפשר לו לגור בחוף, אך בסופו של יום הוא גורש על ידי חברת צחיאל, מאחר שנהג באלימות קשה כלפי בת-זוגו. כן צוין כי המבקש היה נותן למשיב "דמי כיס" בסך של 200 ש"ח, במקרים שבהם המשיב היה משקיף מדי פעם על הסירות ועל החוף בשעות הלילה, וזאת למשך של 3-4 שעות, וכי בעת עזיבתו מסר למשיב סך של 1,000 ש"ח, מתוך רחמים.
3. בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה בחלקה תביעת המשיב. בית הדין האזורי שוכנע, בהסתמך על חומר הראיות שהובא בפניו, כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעסיק. בית הדין נימק זאת בשלושה טעמים: האחד, אמינות גרסתו של המשיב והעד מטעמו, למול היעדר האמינות בגרסת המבקש ועדיו, וכן ניתוח דבריו החוזרים והנשנים של המבקש (מהם עלה שהמשיב היה עובד לכל דבר ועניין שהועסק על ידי המבקש כשומר בחוף והיתה זיקה ישירה בין שעות העבודה של המשיב לבין התגמול שניתן לו); השני, תדפיס השיחות בין מכשירי הטלפון הסלולרי של המשיב והמבקש, אשר מעיד על המספר הרב של השיחות, ברציפות בתקופת ההעסקה הנטען, וכן ב"שעות הקטנות של הלילה"; השלישי, אי הבאת ראיות ועדים רלוונטיים מטעם המבקש התומכים בגרסתו שעסק הכשרת הסירות בחוף הופעל על ידי חברת צחיאל. בית הדין הוסיף וקבע כי המבקש לא הביא מסמכים ביחס לחברת צחיאל, כדי להוכיח טענתו בדבר קיומה בפועל; לא הובאו תלושי שכר של העדים מטעם המבקש, שלשיטתו היו עובדי החברה; גם לא הובאה כל ראיה לגבי חברה נוספת, שלטענת המבקש הפעילה את הספורט הימי בחוף, וכן העסיקה את השומר בשכר; המבקש נמנע מהבאת ראיות או פרטים מדויקים ביחס לאותם מקומות עבודה אחרים של המשיב, ומקום המגורים הנטען של המשיב בחוף; גם לא נסתרה טענת המשיב לפיה התגורר בעיר טבריה, וכי עבד בחוף.
4. משנקבע כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעסיק, בחן בית הדין את הזכויות הכספיות המגיעות למשיב. טרם הכרעה בסעדים הכספיים, דן בית הדין בהיקף משרתו של המשיב ובשעור השכר הקובע, וקבע כי המשיב הועסק במשרה מלאה, במשך 10 שעות בכל לילה ומדי כל יום, החל מהשעה 22:00 ועד לשעה 08:00 בבוקר, למחרת, כששכרו הקובע במשך חודשי החורף עמד על 6,000 ש"ח, ואילו בחודשי הקיץ על סך של 7,000 ש"ח. לאחר מכן, בית הדין מצא כי יש לחייב את המבקש לשלם למשיב גמול שעות נוספות וגמול עבודה בימי מנוחה בסך של 68,212 ש"ח; שכר בגין חודשים אפריל-מאי 2015 בסך כולל של 4,418 ש"ח; פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בסך של 5,000 ש"ח; פיצויי פיטורים בסך של 9,106 ש"ח; פיצוי בגין אי מסירת הודעה מוקדמת בסך של 4,650 ש"ח; דמי הבראה בסך של 4,158 ש"ח; פדיון חופשה בסך של 4,753 ש"ח; פיצוי בשל היעדר הפרשות לפנסיה בסך של 4,547 ש"ח; פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר בסך של 5,000 ש"ח; וכן פיצוי בגין פיטורים בהיעדר שימוע בגובה שתי משכורות, בסך של 9,300 ש"ח. תביעת המשיב לתשלום דמי חגים - נדחתה. לאור התוצאה חייב בית הדין את המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 12,000 ש"ח.

הבקשה וטענות הצדדים

1. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית דין זה, ובמקביל הגיש את הבקשה לעיכוב ביצועו, מושא החלטה זו. במסגרת הבקשה טוען המבקש כי סיכויו לזכות בערעור טובים, שכן פסק הדין לוקה בטעויות בניתוח הראיות, במסקנות ובממצאים שנקבעו. בקשר לכך טוען המבקש בהודעת הערעור, בין היתר, כי שגה בית הדין בכך שהטיל עליו אחריות מפני שלא היתה יריבות בינו לבין המשיב ולא התקיימו בין השניים יחסי העבודה; אף לא התקיימו יחסי עבודה בין המשיב לבין החברה שהמבקש היה מנהלה ובעל מניות בה; משהמשיב לא עתר להרמת מסך כדי לחייב את המבקש באופן אישי לחובות החברה, הוא מנוע ומושתק מלתבוע את המבקש; בית הדין התעלם מההחלטה הנותנת למשיב אפשרות, בעוד הוא מיוצג, לצרף את החברה כנתבעת נוספת, אך הוא סירב, דבר שמעיד על חוסר תום לב וחוסר הגינות דיונית מצדו; שגה בית הדין בכך שקבע כי לפי מבחן ההשתלבות המשיב היה עובד של המבקש, בעוד שחברת צחיאל הפעילה את העסק במקום, ולא המבקש; המשיב לא הוכיח את הפרמטרים הנחוצים להיותו עובד; המשיב לא המציא חוזה שכירות התומך בטענתו ששכר את הדירה בטבריה; אף החבר אותו בחר המשיב להעיד מטעמו, התברר שאיננו יודע דבר בנוגע למהות עיסוקו; בית הדין התעלם מסתירות שנפלו בין גרסתו של המשיב בכתב התביעה ובתצהיר בכל הנוגע לשעות עבודתו לבין גרסה שמסר בעדותו; שגה בית הדין בכך שלא נתן משקל הראוי לעדויות המבקש ושני העדים מטעמו.

אשר למאזן הנוחות נטען כי קיים חשש שאם הסכום הפסוק ישולם למשיב באופן מידי ולאחר מכן יתקבל הערעור, לא יהיה באפשרות המבקש להיפרע ממנו, בהיותו עובד זר (פליט), ללא אזרחות ישראלית. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, דחיית הבקשה עלולה לגרום לו נזק בלתי הפיך.

1. המשיב מתנגד לבקשה בהתבסס על הכלל לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין כספי. לטענתו, סיכויי הערעור שהגיש המבקש נמוכים מאוד, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי, מבוסס כולו על התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית הדין, שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה. עוד נטען כי פסק הדין נשען לרוב על ראיות אובייקטיביות, שאינן נוגעות למשיב, ובכלל זה תדפיסי שיחות בין המבקש למשיב, וכן עדויות המבקש והעדים מטעמו ועוד; בית הדין קבע כי גרסתו של המבקש אינה אמינה ועדותו לא הייתה עקבית ומהימנה; המבקש העלה לראשונה בחקירתו הנגדית גרסה חדשה לפיה לכאורה הצדדים היו חברים, וזאת בניגוד לעדיו של המבקש עצמו שהעיד שלא היו יחסי חברות בין השניים; הקביעה כי המבקש היה מעסיקו של המשיב מבוססת על מושכלות יסוד בדיני העבודה ואינה מעוררת כל שאלה משפטית המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

בקשר למאזן הנוחות נטען כי העובדה שהמשיב הוא נתין זר, אין בה כשלעצמה, כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין, תוך עיכוב משמעותי לתשלום זכויות קוגנטיות שנקבע שמגיעות לו. עוד נטען כי בהתחשב בסיכויי הערעור הקלושים, מאזן הנוחות נוטה באופן מכריע לטובת המשיב. לחלופין, טוען המשיב כי ככל שבית הדין יחליט לעכב את ביצוע פסק הדין, יש להורות על הפקדת מלוא הסכום הפסוק, העומד על סך של 134,503 ש"ח, בקופת בית דין, עד להכרעה בערעור.

1. בתגובה לטענות המשיב חוזר המבקש, בעיקרו של דבר, על טענותיו בבקשה ומדגיש כי חלק גדול מנימוקי הערעור מהווים נימוקים משפטיים ולא עובדתיים. עוד נטען כי המשיב לא הבהיר, כיצד יהיה באפשרותו להשיב את הסכום הפסוק ככל שיתקבל הערעור. לטענת המבקש, בנסיבות אלה כשמאזן הנוחות נוטה לטובתו, לא ניתן לדרוש ממנו להפקיד את הסכום הפסוק בקופת בית הדין.

הכרעה

1. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, ומותנה בשני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לצד שכנגד ככל שיעוכב הביצוע (מאזן הנוחות); השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים (ע"ע(ארצי) 44633-10-12 דימיטרי סביניך – צוות 3 בע"מ, מיום 8.4.13). במסגרת מאזן הנוחות על מבקש העיכוב "להראות כי אם תדחה בקשתו יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו", היינו כי עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך ככל שהערעור יתקבל (עע"מ 2152/13 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית טבעון נ. ועדת ערר מחוזית חיפה, מיום 23.4.13).

כאשר פסק הדין הינו כספי - גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין, שכן ההנחה הינה כי אם המבקש יזכה בערעור יוכל לקבל חזרה את כספו. לפיכך, "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני (16.1.14)).

1. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. זאת, בעיקר בהתחשב בסיכויי הערעור שאינם גבוהים. על פני הדברים פסק דינו של בית הדין האזורי תואם את ההלכה הפסוקה ומתבסס בין היתר על התרשמותו מהראיות שהוצגו בפניו וקביעת מסקנות על סמך נטלי ראייה שהמשיב עמד בהם. דברים אלו נכונים בראש ובראשונה למסד פסק הדין לפיו התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים.

אשר למאזן הנוחות, נקבע כי לא די בעובדה כי המשיב הנו עובד זר, כשלעצמה, כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק דין תוך עיכוב משמעותי בתשלום זכויות קוגנטיות שנקבע בפסק דין כי מגיעות לו (ע"ע (ארצי) 58413-05-13 יעקב כחלון - מוחמד ג'מיל עתיק, מיום 10.12.13). אין גם די בטענה לפיה יקשה על המבקש להשיב את כספו באם יתקבל הערעור, ללא שהדבר ייתמך בתצהיר ויובא טעם ענייני המבאר את הקושי.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 3,000 ש"ח.

ניתנה היום, כ"א טבת תשע"ח (08 ינואר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.